הפסקת כהונת שופט באמצע התביעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת כהונת שופט באמצע התביעה: השופט א' ברק: .1בתביעת נזיקין ובגדר הליכי קדם-משפט שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי בירושלים מינה רשם בית המשפט, עת כיהן במינוי בפועל של שופט בית המשפט המחוזי, חמישה מומחים רפואיים. לאחר מכן נתמנה מומחה רפואי נוסף, וכשהוגשה לו, שלא כדין, חוות-דעת רפואית אחרת, התעוררה השאלה, אם עקב כך יש מקום לפסול את חוות-דעתו; השופט החליט שהתשובה היא בשלילה, ובקשת רשות לערער שהוגשה על החלטתו נדחתה. ביני לביני פג מינויו של הרשם כשופט של בית המשפט המחוזי, ולפיכך החליט הרשם, כשהוא מסתמך על פסק-דינו של חברי, השופט ש' לוין, ברע"א 563/88 [1], שאין הוא מוסמך לדון בתיק עצמו, אך החלטתו בוטלה בערעור. לפנינו משיגה המקשת על החלטת הביטול. הבקשה באה לפני חברי, השופט ש' לוין, והוא החליט להעביר את הדיון בה לפני הרכב של שלושה. .2גישתו של חברי, השופט ש' לוין, כפי שבאה לידי ביטוי ברע"א 563/88 [1] הנ"ל וכן ברע"א 79/89 [2], נראית לי. כמוהו אף אני סבור, כי לעניין סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שופט, אשר ניהל הליכי קדם-משפט, אין רואים אותו כמי "שהחל בדיון" במשפט עצמו. על-כן, עם סיום תקופת כהונתו בפועל, אין הוא מוסמך לנהל את המשפט עצמו. .3ביסוד הבעיה המונחת לפנינו עומד פירושו של הדיבור "שהחל בדיון" בסעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] (להלן - חוק בתי המשפט , אשר זו לשונו: "שופט שהחל בדיון ותקופת מינויו לכהונה נסתיימה מחמת מינוי לערכאה אחרת, או משום שנסתיימה תקופת הכהונה בפועל, יהיה מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו". לדיבור "שהחל בדיון" עשויות להיות משמעויות שונות בהקשרים שונים. השאלה הניצבת לפנינו הינה משמעותו של דיבו זה בהקשר של סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט, כלומר בהקשר .4נקודת המוצא החוקתית הינה, כי הרשות השופטת בנויה ערכאות ערכאות, וכי שופט מתמנה לאחת מאותן ערכאות (בית המשפט העליון, בית המשפט המחוזי, בית-משפט השלום). מתחילת הכרעתה ועד לסיומה מוסמך שופט של ערכאה פלונית לדון בכל העניינים הבאים לפני אותה ערכאה. נסתיימה הכהונה, נסתיימה סמכות הדיון. "כלל גיליוטינה" זה - כמו כללים דיוניים אחרים - מבוסס על שיקולים חוקתיים (ראה "tiers" ,j. Resnik 837(84-1983) . S. C.l. rev 75וכן a political analysis" ,a. Stein 659(1988) . Mod. L. Rev 51"of procedural law). כך, למשל, בתקופת הכהונה מובטחת העצמאות השיפוטית של השופט. עם סיום הכהונה השיפוטית שוב אינם קיימים כל המנגנונים המבטיחים עצמאות זו. מכאן התפיסה הבסיסית, כי עם סיום הכהונה השיפוטית חדלה סמכותו של השופט לדון בעניינים בהם דן בטרם סיום הכהונה. עם זאת, הבטחת העצמאות השיפוטית אינה השיקול החוקתי היחיד שיש לקחתו בחשבון. שיקול ז אינו תופס במקום שסיום כהונה בערכאה פלונית אינו כרוך בסיום הכהונה השיפוטית. כאן יש לקחת בחשבון שיקולים חוקתיים נוספים. ראינו, כי המינוי של אדם כשופט הוא מינויו כשופט של בית-משפט מסוים. המינוי נעשה על-ידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים. כמו כן מכיר החוק במינוי לכהונה בפועל. מינוי זה נעשה על-ידי שר המשפטים, בהסכמת המועמד ובהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון. מינוי זה הינו לתקופה מוגבלת. "כלל הגיליוטינה" בא להבטיח, כי סמכויות המינוי האמורות, המבוססות על תפיסה חוקתית של מינוי שופטים, לא ייעקפו. זאת ועוד: מבנה מדורג של מערכת בתי המשפט באלהבטיח ביזור ראוי של מערכת הסמכויות השיפוטיות והפקדת סמכות שיפוטית פלונית לערכאה השיפוטית, אשר מסוגלת להגשים את הסמכות בצורה הטובה ביותר. כמו כן מבטיח מבנה מדורג זה קיום פיקוח פנימי של ערכאה אחת על רעותה. "כלל הגיליוטינה" בא למנוע שיבוש בכל אלה. .5הפעלה "טהורה" של כלל הגיליוטינה מביאה לידי כך, כי עם סיום מינויו של שופט עליו להפסיק את הדיון בעניינים בהם החל. על-כן שופט, שהחל בדיון ותקופת כהונתו כשופט נסתיימה, חייב להפסיק את הדיון, ואין הוא רשאי להמשיך בו ולהשלימו. בדומה, עם סיום מינויו של שופט לערכאה שיפוטית פלונית, אין הוא רשאי להמשיך ולהשלים את הדיון בעניינים שבהם דן עובר לסיום מינויו. תוצאה זו, המתבקשת מהשיקולים החוקתיים עליהם עמדתי, פוגעת בצורך להבטיח פעולה תקינה ויעילה של מערכת השיפוט, שכן היא קוטעת הליך דיוני בעל רצף ובעל אחדות פנימית. פגיעה זו ברצף הדיוני היא בעלת אופי כפול. מחד גיסא, נמנע משופט המסיים את מינויו מלתת ביטוי לכל הנתונים שהובאו לפניו בשלבי הדיון השונים ושהיו כרגיל מובילים אותו ברצף דיוני אחד לקראת השלב הסופי של מתן פסק-דין. יש בכך משום בזבוז זמן שיפוטי. זאת ועוד: השופט המסיים - ושופטים אחרים היושבים עמו לדין - נתונים בדוחק זמן בלתי רצוי עלמנת להשלים תוך פרק זמן קצר יחסית תיקים התלויים ועומדים לפניהם. מאידך גיסא, הדבר מחייב החלפת השופט המסים בשופט אחר, על-מנת שהשופט החדש ימשיך את הדיון ויסיימו. אותו שופט חדש לא היה "צד" לניהול המשפט עד כה. כתוצאה מכך נקטע הרצף הדיוני, והדבר עשוי לחייב לעתים חזרה על שלבים שכבר נסתיימו, וזאת כדי למנוע פגיעה באינטרסים ראויים להגנה. תוצאה זו מכבידה על המערכת כולה ועשויה להיות, כשלעצמה, קשה לצד זה או אחר. לעתים החזרה על העקבות אינה מעשית, ובית המשפט ימשיך בדיון מהשלב בו הופסק. שתי האפשרויות עשויות להיות קשות למי מהצדדים. חזרה על שלבים שכבר נסתיימו מכבידה כמובן על המערכת כולה. המשכת ההליך מהשלב בו הופסק עשויה לעתים להוות את הפתרון המעשי היחיד, אם כי אף היא עשויה להיות בעייתית, בעיקר באותם המקרים בהם חשובה התרשמותו האישית של השופט מהשלבים הקודמים של המשפט. .6פגיעה זו של כלל הגיליוטינה ביעילות הדיון לא נעלמה מעיני המחוקק. כבר בחוק השופטים, תשי"ג-1953, הכיר המחוקק בצורך להגמיש במידת מה את פועלה של הגיליוטינה. נקבע בחוק המקורי - בהוראה שלא הופיעה בהצעת החוק - כי שפט, שנתמנה לכהונה בפועל והתחיל בדיון, יהיה מוסמך לסיימו גם לאחר תום תקופת מינויו (סעיף 10(ג)). לא נקבעה כל הגמשה לעניין שופט המסיים את כהונתו כשופט, ואף לא נקבעה כל הגמשה במקום שתקופת המינוי לכהונה נסתיימה מחמת מינוי לערכאה אחרת. דומה שיש בכך כדי להצביע על הזהירות הרבה של המחוקק בהגמשת כלל הגיליוטינה ועל חששו שלא לפגוע בשיקולים החוקתיים העומדים בבסיסו. במשך השנים הורחבה ההגמשה לשני מקרים נוספים. נקבע כי שופט, שהחל בדיון ויצא לקיצבה או פרש, מוסמך לסיים את הדיון תוך שלושה חודשים מיום היציאה לקיצבה או הפרישה (סעיף 1לחוק השופטים (תיקון מס' 7), תשמ"א-1981, כיום סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט). כן נקבע כי שופט, שהחל בדיון ותקופת מינויו לכהונה נסתיימה מחמת מינוי לערכאה אחרת, מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו (סעיף 8לחוק השופטים (תיקון מס' 10), תשמ"ד-1984, כיום סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט). אף תיקונים אלה מצביעים על זהירותו של המחוקק. לא כל סיום כהונה דוחה את כלל הגיליוטנה. כך, למשל, אם הפסקת הכהונה באה בשל היבחרו של השופט לאחד התפקידים שנושאם מנוע מלהיות מועמד לכנסת (ראה סעיף 7(3) לחוק-יסוד: השפיטה), אין השופט הפורש יכול להמשיך בדיון שהחל בו. הטעם לכך הינו, כי במצב דברים זה אין אפשרות להבטיח את עצמאותו ואי-תלותו. זאת ועוד: אפילו מוסמך השופט לסיים את הדיון שהחל בו, עליו לעשות כן בתוך שלושה חודשים מיום היציאה לקיצבה או הפרישה. .7על רקע ניתוח זה עלינו לפרש את הוראת סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט. פירוש זה צריך לשקף את האיזון החקיקתי הראוי בין השיקולים החוקתיים התומכים בכלל הגיליוטינה בטוהרתו, לבין שיקולים של תקינות ההליך השיפוטי ויעילותו, התומכים בהגמשתו. נראה לי, כי הוראת החוק, לפיה שופט שהחל בדיון מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו, מכוונת לדיון בעל אחידות דיונית ובעל רצף דיוני, ההופכים אותו ליחידה דיונית העומדת על רגליה היא. מקום שהחלפת השופט הפורש בשופט חדש תביא לקטיעת הליך שיפוטי בעל רצף דיוני פנימי, ניתן לאפשר לשופט הפורש להשיך את הדיון ולסיימו. לעומת זאת, אם השופט סיים שלב דיוני, העומד על רגליו הוא ואשר מבחינת המבנה הפנימי והטבעי של ההליך הדיוני אינו קשור קשר בל יינתק לשלבים הבאים אחריו, אין לאפשר לשופט להמשיך ולדון בשלבים הבאים. התשובה לשאלה, אם עומד לפנינו הליך שיפוט בעל רצף טבעי שנקטע על-ידי פרישת השופט, או שמא עומדים לפנינו שני הליכים, האחד שנסתיים והאחד שטרם החל, חייבת להיעשות מתוך בחינת המבנה הפנימי של ההליך השיפוטי על רקע התפיסה הדיונית של סדרי הדין כפי שהוא מתנהל במצבים הרגילים. כך, למשל, ברור לכול, כי החלפת שופט בהליך (אזרחי או פלילי) תוך שלב העדויות הוא הפסקה של הליך שיפוטי, אשר על-פי המבנה הפנימי שלו טרם הסתיים. לעומת זאת, ברור לכול, כי מתן סעד זמני בטרם הוגש כתב-תביעה או מתן צו למעצר עד תום ההליכים אינם חלק אינטגרלי של ההליך השיפוטי העיקרי, אלא מהווים שלבים מוקדמים, העומדים על רגליהם הם. מבחן עזר מועיל, העשוי לסייע במתן תשובה לשאלה, אם עניין לנו בהליך אחיד בעל רצף פניי שינותק תוך מהלכו אם השופט המנהל אותם יסתלק ממנו ואחר יתמנה תחתיו, או שמא עניין לנו בהליך בעל מספר שלבים שלכל שלב קיום דיוני עצמאי משלו, הוא זה: האם על-פי ההיגיון הפנימי של מבנה סדר הדין יש מקום לשקול, עם חילופי השופטים, חזרה על שלבים דיוניים קודמים, על-מנת שהשופט החדש יוכל להיכנס בשלמות לנעליו של השופט שפרש? אם התשובה על שאלה זו הינה בחיוב, אות הוא, כי עניין לנו בהליך בעל רצף אחד שנקטע. אם התשובה על שאלה זו היא בשלילה, סימן הוא, כי עניין לנו בשלבים עצמאיים, שאין בהם רצף דיוני פנימי אחד. אכן, הצורך בחזרה על העקבות עשוי לסייע לנו בגיבוש העמדה, כי עניין לנו בהליך שהחל וטרם הסתיים ואשר יש בו צורך ענייני - מבחינת תקינותו ויעילותו של ההליך השיפוטי - לאפשר לשופט שפרש להמשיך בתפקידו, עלמנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי (של השופט הפורש ושל השופט החדש) ופגיעה באינטרסים הלגיטימיים של הצדדים להליך. במצב דברים זה קיים צידוק, מנקודת מבטו של המחוקק, שלא למצות את השיקולים החוקתיים עד תום, וניתן לאפשר לשופט, שתקופת מינויו לכהונה נסתיימה, לסיים את הדיון שהחל בו. לעומת זאת, אם אין צורך לחזור על העקבות, ואם שלב דיוני אחד נסתיים ושלב דיוני חדש טרם החל, לא קיים צידוק, מנקודת מבט התכלית החקיקתית העומדת ביסוד סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט, לאפשר לשופט, שתקופת מינויו לכהונה נסתיימה, להמשיך את הדיון. אמת, אילו לא בא מינויו של השופט לידי סיום, ייתכן שהוא עצמו היה ממלא את תפקיד השופט גם בשלבים הדיוניים החדשים. תוצאה זו היא עניין מקרי, הקשור בסידורי נוחות של בית המשפט. היא אינה עניין מהותי, הקשור בדרך הילוכו הטבעי של הדיון המשפטי. מבחן עזר נוסף, שניתן להיעזר בו במתן תשובה לשאלה, אם עניין לנו בהליך אחד שחילופי השופטים הביאו לניתוק הרצף הטבעי שבו, או שמא עניין לנו בהליכים נפרדים שלכל אחד מהם אחדות פנימית משלו אך שאינם מהווים יחד שלבים אינטגרליים של הליך אחיד, הוא זה: האם סדרי הדין קובעים במפורש, כי ההחלטה בשלב האחד עשויה להתקבל על-ידי גורם שיפוטי שונה מזה מקבל את ההחלטה בשלב השני. אם אלה הם פני ההסדר הדיוני, אות הוא כי עניין לנו בשלבים שונים ונפרדים, באופן שאין לומר כי השלב השני הוא המשכו של השלב הראשון. כך, למשל, אם סדרי הדיון קובעים במפורש, כי הרשם רשאי לקבל החלטה בשלב הראשון, ואילו השלב השני חייב להתנהל על-ידי שופט, אות הוא כי המחוקק עצמו לא התייחס אל החלטת הרשם כתחילתו של הליך אחר וכחלק אינטגרלי ממנו, אלא השקיף על החלטה זו כעל שלב עצמאי ונפרד, שאף כי יש בו כדי לסייע לשלב האחר, אין בו כדי להוות חלק ממנו. .8יטען הטוען: שופט שישב בדין בשלבים שונים של הדיון המשפטי רוכש ידע ומידע על דבר ההליך. תהא זו תוצאה הנוגדת את היעילות הדיונית והגורמת לבזבוז זמן, אם אותו שופט - לאחר שמינויו לכהונה נסתיים - לא יוכל להמשיך בשלבים הנוספים, גם אם שלבים אלה עומדים בפני עצמם ואינם חלק אינטגרלי של יחידה דיונית אחת. אכן, גישתי שלי גוררת אחריה חוסר יעילות זה. שופט מוציא צו-על-תנאי. הוא לומד היטב את העתירה ופרטיה. אם לא יוכל דון בעתירה לגופה, יהא בכך משום בזבוז זמן שיפוטי. הוא הדין בשופט, שדן בעיכוב ביצוע פסק-דין שערעור עליו תלוי ועומד. השופט לומד היטב את פרטי העניין, בטרם מחליט הוא אם לעכב את ביצוע הפסק; יהא בכך בזבוז, אם לא יוכל לדון בערעור לגופו. שופט דן בתובענה שהוגשה על דרך המרצת-פתיחה. הוא מחליט להורות על העברת הדיון לפסים של תביעה רגילה. הוא למד היטב את פרטי העניין, ויהא בכך משום בזבוז, אם לא יוכל לדון בתביעה לגופה. שופט משתתף בהרכב של שלושה שופטים הנותנים פסק-דין בבית המשפט העליון. יהא בכך בזבוז זמן, אם לא יוכל להשתתף בדיון הנוסף. בכל המקרים הללו, וברבים אחרים, אכן נגרם בזבוז זמן שיפוטי, אם לא נאפשר לשופט שמינויו לכהונה נסתיים להמשיך ולדון. עם זאת, סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט לא בא לאפשר המשך דיון במצבים כגון אלה. הוראה זו לא באה להבטיח אך יעילות ולמנוע בזבוז זמן שיפוטי כשיקולים העומדים בפני עצמם. הוראה זו באה, לדעתי, להבטיח את מהלכו הרציף, תקינותו הפנימית ויעילותו הדיונית של ההליך השיפוטי. זו המטרה העומדת ביסוד הקביעה, כי מי שהחל בדיון יוכל לסיים את הדיון. רק במצב דברים זה יש צידוק לסטות מהשיקולים החוקתיים עליהם עמדתי. בכל הדוגמאות שהבאתי לא מתקיימת רציפות פנימית זו של הליך שנגדע, ולא מופרת התקינות הפנימית של הדיון השיפוטי. על-כן אין צידוק - חרף חוסר היעילות והבזבוז - לאפשר לשופט, שתקופת מינויו לכהונה נסתיימה, להמשיך ולדון. .9הליכי "קדם-משפט" נועדו להכין את הדיון בתובענה לגופה במגמה "לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו..." (תקנה 140לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וכן ע"א 469/77[3], בעמ' 254). אמת, לקיום "קדם-משפט" נדרש זמן שיפוטי נוסף, ויש בו כדי להטיל הוצאות על הצדדים. עם זאת, תפיסתו של מחוקק המשנה הייתה, כי "מחיר" זה ראוי הוא, וזאת משני טעמים: האחד, שימוש ראוי בהליך של קדם המשפט עשוי לקצר את ההליך העיקרי; השני, בעקבות קדם המשפט תשופר איכותו של ההליך העיקרי, בכך שהוא יתמקד בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין הצדדים. הוא יאפשר מסגרת ראייתית נאותה, יסלק ממסגרת הדיון עניינים טפלים המסבכים ללא צורך את הדיון וימנע הפתעות מיותרות (ראה פ' גולדשטיין, מ' בורונובסקי, "היבטים עיוניים של 'קדם משפט'" עיוני משפט ד (תשל"ה-ל"ו) 312, וכן m. Rosenberg, the . L.r; 24(1964) pretrial conference and effective justice " a judge's view:בcrystallization of issues by pretrial" ,yankwich Managing civil" , w. Schwarzer; 470(1958) . Colum. L. Rev58 400(1978) judicature 61" the trial judge's role:וlitigation). ניתוח זה של קדם המשפט מצביע על כך, שזהו הליך העומד בפני עצמו. הוא יחידה דיונית עצמאית, בעלת שלמות פנימית, אשר בנויה, היא עצמה, חוליות חוליות, ובהן התחלה, אמצע וסיום. יש להניח איפוא, כי שופט, שהחל את הליכי קדם המשפט ותקופת מינויו הסתיימה תוך כדי הליכי קדם המשפט, יוכל לסיים את הליכי קדם המשפט שהחל בהם. לדעתי, אין לראות בהליך קדם המשפט ובהליך המשפט רצף דיוני אחד, בעל מבנה אחיד. מנקודת המבט היונית, קדם המשפט אינו חלק מהותי-פנימי של המשפט עצמו. אכן, ברור הוא מלשון תקנות הדיון ומהגיונן, כי אין כל היגיון דיוני-פנימי, שאותו שופט המקיים קדם-משפט יקיים גם את המשפט עצמו. נהפוך הוא: קיימת דעה - שאיני שותף לה - כי ראוי הוא למנוע מהשופט המקיים קדםדיון לקיים את המשפט עצמו (ראה 96"managerial judges" , j. Resnik 374(1982) .harv. L. Rev). על-פי השקפה זו, שופט המקיים קדם-משפט עשוי לגלות "אינטימיות" מיוחדת עם המשפט, אשר עשויה שלא לעלות בקנה אחד עם המרחק שעליו לקיים במשפט עצמו. אכן, לא יעלה על הדעת לטעון, מקום שהמשפט מתנהל על-ידי שופט שונה מהשופט שקיים את קדם המשפט, כי יש לחזור על העקבות (ראה תקנה 149(א): "ענין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט..."). התקנות עצמן נתנו ביטוי לאופיו העצמאי של קדם המשפט בקובען, כי הוא עשוי להתנהל על-ידי רשם שהוא שופט (תקנה 140). בכך קבע המחוקק עצמו, כי קדם המשפט עשוי להתנהל על-ידי גורם שיפוטי שאינו מנהל את המשפט עצמו. לפנינו ביטוי אותטי לאופיו העצמאי של קדם המשפט ולהיותו הליך נפרד העומד על רגליו הוא, ולא תחילתו של המשפט עצמו וחלק ממנו. אמת, החלטות המתקבלות בקדם-משפט נועדו להשפיע ואף עשויות להשפיע על ניהול המשפט ותוצאותיו. אך שיקול זה אינו נראה בעיניי כרלוואנטי לעניין פירושו של סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט. העובדה, שהחלטה שיפוטית המתקבלת בשלב דיוני פלוני נועדה להשפיע, והלכה למעשה גם משפיעה, על החלטה שיפוטית המתקבלת בשלב דיוני אלמוני, אינה עושה, בשל כך בלבד, את שני השלבים הדיוניים לרצף דיוני אחד. כך, למשל, הרכב של שלושה שופטים דן בעתירה. הוא מחליט שלא להיענות לה במלואה, ועל-כן מסרב להוציא צו-על-תנאי בחלק מראשי העתירה. הוא מוציא צו-על-תנאי בחלק אחר, תוך שהוא מבטיח, כי הצדדים הראויים יצורפו לעתירה ותינתן להם הזדמנות להשמיע טענותיהם. בכל אלה משפיע הרכב השופטים שהוציא צו-על-תנאי על מהלך הדיון בעתירה בהגיע יומה. חרף זאת, אינני סבור, כי ניתן לראות בשלב הוצאת הצו-על-תנאי ובשלב שמיעת העתירה לגופה שני שלים של הליך שיפוטי בעל רצף אחד. נראה לי, כי בחינה דיונית-פנימית של שלבים אלה מצביעה על כך, כי כל אחד מהם עומד על רגליו ומהווה יחידה דיונית נפרדת ועצמאית. בדומה, צווים בענייני שאלונים וגילוי מסמכים משפיעים על ההליכים במשפט גופו. עם זאת, צווים אלה עשויים להתקבל בהליך עצמאי ונפרד, ואין לראות בהם חלק אינטגרלי במשפט עצמו. אכן, התקנות קובעות במפורש כי צווים בעניין שאלונים (תקנה 105) וגילוי מסמכים (תקנה 112) יכולים להינתן על-ידי רשם, שאינו מנהל את המשפט עצמו. אות הוא, לדעתי, כי מתן צווים אלה יהווה שלב של הליך עצמאי, שאין לראות בו חלק מהליך המשפט עצמו, וזאת חרף העובדה שזהו הליך אינצידנטלי למשפט, וחרף העובדה שיש לו, להליך זה, השפעה על המשפט עצמו. מטעמים אלה דעתי היא, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהשיב על כנה את החלטת הרשם. השופט ש' לוין: אני מסכים. השופט א' גולדברג: השאלה שעלינו להכריע בה היא, אם הליך קדם המשפט הינו "יחידת דיון" עצמאית, בהליך הכולל, או שהוא אך שלב אחד משלבי הדיון, שאין לו "חיות" משל עצמו. שלא כחברי, השופט ברק, עדיפה עלי הדעה השנייה על הראשונה, ומסקנתי מכך, כי שופט שדן בקדם-משפט "החל בדיון", והוא מוסמך, על-כן, לסיימו, גם לאחר שנסתיימה תקופת כהונתו בפועל. טרם שאפרט נימוקיי לכך, לא למותר הוא להדגיש, כי סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], מעניק לשופט אך סמכות לסיים את הדיון באותו הליך, ואין סעיף זה מורה הוראה בדבר המשכיות הדיון לפני אותו שופט. רוצה לומר, מימושה של הסמכות אינו מתחייב מעצם מתן הסמכות. וכשם שמקובל עלינו, כי קיומו של קדם-משפט לפני שופט "מן המניין" אינו קושר את השופט לסיים את הדיון, כן אין המשך הדיון לפני שופט, שנסתיימה תקופת כהונתו בפועל, מתחייב תמיד ובכל הליך. זה כן זה ידון, או לא ידון, בתיק פלוני, לאחר קדם המשפט, על-פי קביעתו של נשיא בית המשפט המחוזי (או אחד מסגניו), מכוח הסמכות המסורה לו בסעיף 38(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] להחליט בדבר. חזקה על נשיא בית המשפט המחוזי (או סגנו), כי יחליט בעניין בו סיים השופט את כהונתו בפועל על-פי המתבקש מן הנסיבות, ובכללן מהות הדיון בקדם המשפט שהתקיים, היקפו וההחלטות שניתנו בו. בדרך זו ייתן ביטוי לכוונה העומדת מאחורי סעיף 15(ב), דהיינו, כי זמן שיפוטי יקר לא ילך לטמיון ולא תיגרם פגיעה במתדיינים הממתינים להכרעה בדינם. ומודה חברי השופט ברק, כי גישתו גוררת אחריה חוסר יעילות, היא התוצאה שמניעתה עומדת ביסוד ההוראה שבסעיף 15(ב) הנ"ל. אלא שלדעת חברי הנכבד עניין לנו בשלבים שונים ונפרדים שבהליך, ש"כל אחד מהם עומד על רגליו ומהווה יחידה דיונית נפרדת ועצמאית", ולפיכך לא ניתן לראות בשופט ששמע את קדם המשפט את מי שהחל בדיון. כאמור, שונה דעתי מדעת חברי הנכבד. לגישתי, לא ניתן לראות את קדם המשפט כ"חי הנושא את עצמו", אלא כחוליה אחת מחוליות ההליך. זאת יש להסיק ממכלול ההוראות שבפרק י"ג לתקנות סדר הדין האזרחי, ונוכח הנושאים בהם דן קדם המשפט, הסמכויות הנרחבות שניתנו לשופט השומע את קדם המשפט, וההשלכות של החלטותיו בשלב זה על גורלו של ההליך. בין היתר מוצאים אנו בתקנה 146, כי "שופט בקדם-משפט רשאי, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, להורות שבעלי הדין, או מי שהוזמן להתייצב לפי תקנה 147, יעידו בפניו בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם, או בחלק מהן" (ההדגשה שלי - א' ג'). ולא זו בלבד, אלא שמוסיפה תקנה 148וקובעת, כי: "עדות והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם משפט דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט" (ההדגשה שלי - א' ג'). ומסכמת תקנה 149(א) את "תוצאותיו של קדם-משפט" (כאמור בהערת השוליים לתקנה זו), כי: "ענין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם-משפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין" (ההדגשה שלי - א' ג'). צודק חברי השופט ברק, כי"העובדה, שהחלטה שיפוטית המתקבלת בשלב דיוני פלוני נועדה להשפיע, והלכה למעשה גם משפיעה, על החלטה שיפוטית המתקבלת בשלב דיוני אלמוני, אינה עושה, בשל כך בלבד, את שני השלבים הדיוניים לרצף דיוני אחד". אולם לא דומה החלטה הניתנת לפני הדיון המכריע בסכסוך, שיש בה כדי להשפיע בעקיפין על הדיון העיקרי ותוצאותיו, לדיון בקדם-משפט, בו יש בידי השופט להכריע ישירות בשאלות השנויות במחלוקת, גם על דרך קביעת מימצאים עובדתיים לגביהן, תוך התייחסות למהימנותם של עדים (תקנה 146), ועל-ידי עריכת חקירות וחשבונות ובדיקת נכסים (תקנה 143(3). חיזוק לדעתי מוצא אני בהחלטותיו של הנשיא אגרנט בב"ש 155/72 [4] ובב"ש 56/67 [5]. החלטות אלה נוגעות אמנם לסעיף 78לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הדן ב"העברת ענין למקום אחר". אולם גם בו נקבע, "שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו", וכפי שפורש בהחלטות הנ"ל, יש לראות בקדם-משפט משום "התחלת הדיון". סבורני, על-כ, כי דין הערעור להידחות. לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהשיב על כנה את החלטת הרשם. המשיבה תשלם למבקשת את הוצאותיה בסכום כולל של 000, 3ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום. שופטיםשופט