הפרת חוזה פרסום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת חוזה פרסום: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופטת חנה ינון) בת.א. 18367/06, בו נדחתה תביעתה של חברת מדיה מרקט (להלן: "המערערת") לפיצוי כספי בסך 1,506,650 ₪, בגין הפרת הסכם עם רשות שדות התעופה (להלן:"המשיבה"). העובדות בין המערערת למשיבה נחתם הסכם המתיר למערערת להציג פרסומים על מסכי פלזמה ושלטים של לקוחותיה בין השנים 2008-2004 בשדה התעופה באילת. לטענת המערערת שיפצה המשיבה את שדה התעופה אילת בשנת 2005 ומתאריך זה הופסקו פרסומיה, בעל כורחה, מה שגרם לה הפסדים בשיווק ופגיעה במוניטין, הכל בשל הפרת ההסכם על ידי המשיבה. המשיבה טענה כי השיפוץ היה הכרחי ונעשה מטעמי בטחון וכי הוצעו למערערת שטחי פרסום חלופיים בשטח שדה התעופה, אולם היא לא היתה מעוניינת בכך. כן נותרה המערערת חייבת למשיבה סך של 109,063 ₪ בגין הצגת פרסומיה. עוד ראוי להפנות לעובדה כי באותה העת ביקשה המשיבה מטעמה שלה לסיים את ההתקשרות עם המערערת בשל הצורך בהכנסת זכיין חדש, הוא חברת "ברעם". מטעם זה, נקבעה פגישה ביום 19.5.05, בין נציגי המשיבה ונציג המערערת, כדי לנסות להגיע להסדר להתרת הקשר החוזי המתואר לעיל. לאחר הפגישה שלחה המערערת מכתב למשיבה ביום 23.5.05, אך בסופו של דבר ענין התרת הקשר לא נסתייע. יש לחזור ולהדגיש כי המשא ומתן הנ"ל שהתקיים בין הצדדים לא היה בשל הצורך בסגירת הטרמינל עקב השיפוץ המתוכנן. עניין השיפוץ והעברת הפרסום לשטח חלופי לא הוזכר במהלך המו"מ בין הצדדים, כלל ועיקר. מחומר הראיות עלה כי לכשהתבררה למערערת עובדת קיומו של השיפוץ בשדה התעופה, פנתה היא ביוזמתה למשיבה במכתב מיום 16.10.05 בו ציינה את הנזקים העלולים להיגרם לה וביקשה פתרון הולם למצב שנוצר. מכתב נוסף באותו בענין שלחה ביום 31.10.05. בתגובה הציעה המשיבה למערערת הצבת מסכי פלזמה באולם הנוסעים הנכנסים החלופי שנבנה, וכן ציינה כי המערערת תוכל לתכנן את יתר מתקני הפרסום הרלבנטים באופן שיתאימו למגבלות המבנה החלופי. המערערת, נוכח השיפוץ, נאלצה להסיר את כל מתקניה מאולם הנכנסים ולא היה באפשרותה לנקוט בפעולה חלופית אחרת. לטענת המשיבה - כבר בתחילת מאי 2005 עודכנה המערערת בדבר השיפוץ והצורך להעביר את המסכים והשילוט למבנה החלופי שהוקם במהלך תקופת השיפוץ, מבנה שנועד לשמש באופן זמני את אולם הנכנסים. יתר על כן בחודש אוגוסט 2005 השתתפו נציגי המערערת בסיור עם נציג המשיבה ואז הוצגו בפניהם תוכניות השיפוץ ומיקום האולם החלופי. 6 חודשים לפני השיפוץ בסביבות נובמבר 2005 עודכנה המערערת והודע לה כי יהיה עליה להסיר את מתקני הפרסום ולהעבירם לאולם החלופי. לטענתה, של המשיבה מאז יום המפגש לא פנתה המערערת בכל בקשה. למותר לציין כי המערערת מכחישה מכל וכל עובדות/טענות אלה. פסק דינה של הערכאה הדיונית על סמך החומר שהוצג בפניו, הגיעה הערכאה הדיונית למסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה ודחה את התביעה. הרקע כאמור לפלוגתאות בין הצדדים היה השיפוץ שנערך בשדה התעופה באילת, אשר נקבע כי היה הכרחי עקב כורח בטיחותי ובטחוני. כעולה מן הראיות העידו מנהלי שדה התעופה באילת כי ההחלטה על השיפוץ וההרחבה נתקבלה בעקבות הידברות ארוכה של גורמים המפקחים על רשות שדות התעופה. במילים אחרות, היתה זו החלטה ענינית ומנהלית של הרשות. המערערת לא שיתפה פעולה ואף לא עשתה מאום לענין הקטנת הנזק. עוד נקבע, כי המערערת לא עשתה מאמץ של ממש לפתרון הענין וטענה כי לא ניתן להשתמש באולם הנוסעים החלופי, מאחר שלא היתה שמירה במהלך הלילה על מתקניה. בענין זה נקבע כי המערערת לא עשתה מאמץ של ממש ולו רצתה בשמירה, ניתן היה למצוא פתרון לכך בעלות סבירה או לפחות צמצום הנזק על ידי נשיאה בעלות השמירה. במצב ענינים זה, קובע בית המשפט, המערערת תבעה פיצויים מופרזים, לא פעלה כלל להקטנת הנזק אלא הטילה את מלוא האחריות על כתפיה של המשיבה. בנסיבות הענין נדחתה איפוא תביעתה לפיצוי. על קביעות אלה הערעור שבפנינו. טענות הצדדים המערערת טוענת כי פסק הדין שגוי מיסודו, וכי ביהמ"ש התעלם מרוב טיעוניה. לטענתה, לאור שיפוץ השדה הופסקו הפרסומים באופן חד צדדי על ידי המשיבה כבר באוקטובר 2005. הדבר נעשה תוך הפרת הסכם קיים ותוך גרימת נזק בלתי הפיך, באשר המערערת היתה כבולה להסכמים עם לקוחותיה. מבהירה המערערת כי הוכח שנגרם לה נזק ממוני ישיר בסכום של לא פחות מ- 196,760 ₪ בשל העדר יכולתה לקיים פרסומים של שלטים שונים ולא פחות מ- 809,890 ₪ בשל אי פרסום מסכי הפלזמה ובסך הכל בשל הפסקת הפרסום נגרם לה נזק כולל בסך של 1,006,650 ₪. המערערת טוענת שגם אם המשיבה נאלצה להעדיף את השיקול הבטחוני בטיחותי, כשיקול הכרחי לשיפוץ, אין בכך כדי לקבוע כי הדבר היווה צידוק להפרת ההסכם ופטירתה של האחרונה מאחריות. מדגישה היא כי נודע לה על השיפוץ רק באמצע חודש אוקטובר 2005 והיא אף הסכימה לפנים משורת הדין לנסות למצוא פתרון. אלא שלא הוצעו לה כל הצעות פשרה. נושא השיפוץ לא עלה כלל במהלך המו"מ ביניהם, והשיפוץ נכפה עליה באופן פתאומי. טעה בית המשפט בכך שקבע כי המערערת לא הקטינה את הנזק ולכן אין היא זכאית לפיצוי. המערערת טוענת כי יש לקבל את תביעתה במלואה שכן היא הוכחה, הן לענין ההפרה והן לענין הנזק בעוד שהמשיבה התנהלה וניהלה את המו"מ לפני חתימת החוזה ואת כל ההליכים לאחר מכן שלא בתום לב. דיון ניסינו להביא את הצדדים לידי הידברות וסברנו כי נכון יעשו אם יפנו לגישור אולם הם סירבו, ובקשו לקבל פסק הדין על סמך החומר שבתיק. עיינו בעיקרי הטיעון של הצדדים ובכל החומר שבא לפני הערכאה הדיונית ולפנינו והגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערערת, והתבסס על קביעה שגויה לפיה המערערת "ידעה" כבר במאי 2005 על סגירת טרמינל הנוסעים לצורך שיפוץ, ולא עשתה דבר להקטנת נזקיה ומכאן - שיש לדחות את תביעתה בכלל. מסקנה זו איננה עומדת במבחן הביקורת. פסק הדין הסתמך על תצהיריהם של מר דדי שחר, מנהל נמל התעופה באילת, ומר דני טובל, מנהל בית הנתיבות אילת (ראו תצהירים נ/6 ו-נ/9 לתיק מוצגי הנתבעת בבית המשפט קמא). אלה העידו כי בשנת 2004 נדונו תכניות אודות הצורך בשיפוץ מטעמים בטיחותיים ומטעמי נוחות הנוסעים. עוד העידו השניים כי כבר בחודש מאי 2005 טרחו לעדכן את נציגי המערערת, מר נמרוד שקד, בדבר השיפוץ והצורך להעביר המסכים והשילוט למבנה חלופי שיוקם במהלך תקופת השיפוץ, ואשר נועד לשמש באופן זמני כאולם הנכנסים. לטענתם בחודש אוגוסט 2005 השתתפו מר נמרוד שקד ונציגי המערערת בסיור בשדה התעופה שערך להם מר דדי שחר ואז הציג את תכניות השיפוץ ומיקום האולם החלופי שיוקם. לאחר עיון בתצהירים ובעדויות, ובחקירה הנגדית נראה שתצהירים אלה ריקים מתוכן. עדותם של מר דדי שחר ומר דני טובל אינה מבוססת כלל. ידיעת המערערת אודות השיפוץ כבר בחודש מאי 2005 וכך גם הסיור שנערך לכאורה בחודש אוגוסט 2005 אינם מתועדים כלל אצל המשיבה. ניתן היה לצפות מהמשיבה, שהיא גוף ציבורי, החתום על הסכם רב שנתי עם המערערת, שתיידע את האחרונה בכתב אודות התוכניות לשפץ את שדה התעופה, תוך מתן הבהרות על תוכניות "חלופיות" וזמני מעבר, בפרט כאשר שיפוץ זה יפגע בהתנהלותה השוטפת של המערערת. מעבר לדברים בעל פה שמסרו השניים המצוינים לעיל, עדותם לא נתמכה בראיה בכתב, כמו מכתב שנשלח למערערת או התרעה מכל סוג אחר. וכך מעיד מר דדי שחר : "ש: עכשיו מדובר בעבור התובעת ונמרוד שנמצא איתך בקשר ואתה בטח יודע בדבר מאוד מהותי. אתה לא מוציא לו מכתב אחד מעולם לעניין סגירת אולם הנכנסים? ת: ומה צריך להיות במכתב? ש: אתה נשמע לי בחור אחראי. אתה מספר לנו, עשינו תכנונים, היה ישיבות, היה דיונים, הוצאנו מכתב על התחלת השיפוץ. מכתב אחד אתה לא מוציא שאתה מודיע לנמרוד, לתובעת או למי שאחראי ברשות, נמרוד לעניין השיפוץ? ת: מה צריך להיות במכתב? ש: אולם הנכנסים הולך להיסגר, ת: מה במכתב שלי משנה? ש: בואו נמצא פתרונות. ת: זה כולם ידעו. בשביל זה עומדים ומדברים ומתדרכים. ש: לא ראית לנכון להוציא מכתב. ת: לא לנמרוד. לא. אם אני משוחח איתו ומדברים והדברים נטמעים ונקלטים, אין מקום למכתב." .... "ש: סעיף 8. הוא טוען בחודש אוגוסט 2005 השתתפו נציגי התובעת ובהם המצהיר מטעם התובעת מר נמרוד שקד בסיור שערכת. נכון? יש לך פרוטוקול של הסיור? יש לך זימון לסיור הזה? ת: לא, לא. שוב מדובר בפגישה מקרית שבה נמרוד, ש: סיור אקראי? ת: כן... ש: יש לך תיעוד כלשהו לסיור שנערך? ת: לא. ש: זה הסיור רק לנמרוד? ת: כן." (ההדגשות אינן במקור) (פרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007, עמ' 213-218) תשובותיו מצביעות על התנהלות רשלנית וחסרת תום לב. לא ניתן לסמוך ממצא כלשהו על פגישה אקראית שאין לה כל תימוכין. המדובר בקשר חוזי קיים בין המערערת למשיבה. סגירתו של אולם הנכנסים ומניעת האפשרות לפרסם בהתאם למתכונת החוזית - מהווה הפרת חוזה. המעט שהתבקש הוא כי המשיבה - תפנה במכתב מסודר למערערת על מנת להסדיר את הפסקת הפרסום תוך קציבת זמנים ובדיקה משותפת למציאת פרסום חלופי. אין לדברים אסמכתא כלשהיא בכתב, להוציא דברים שבאוויר. נדגיש כי בין המערערת למשיבה נתקיימה חליפת מכתבים, לעניין סיום ההתקשרות בינהן נוכח כניסה של זכיין חדש. משום מה, הנושא החשוב של סגירת אולם הנכנסים, לא עלה ולו ברמז. ראוי היה איפוא לדחות את גרסתה של המשיבה דווקא ולקבל את גרסת המערערת. עדי המשיבה עצמה אשר היו קשורים למשא ומתן בין הצדדים מחודש מאי, מציינים כולם כאחד בחקירתם, כי כלל לא ידעו על השיפוץ במועד הנ"ל, אלא רק לאחר מכן ובדיעבד. גם כאשר התגלה עניין השיפוץ למנהלי המשא ומתן מטעם המשיבה עם המערערת, אלה לא טרחו ליידע את האחרונה. בכל אותה עת שהתנהל המשא ומתן בין הצדדים, זה לא נגע לעניין השיפוץ ולא ניתנה הצעה שעניינה מתן פיתרון לסגירת הטרמינל ומעבר לאולם חלופי. כך העיד מר שמעון כץ, מי שהיה אז המנהל המסחרי של המשיבה והיה שותף למשא ומתן מטעם המשיבה: "ש: ובכל זאת אתה לא מוצא לנכון להציע להגיע לאיזשהו הסדר, לבדוק משהו והכל בגלל מה שהיה עם ברעם? ת: ...לשאלתך, גם אחרי שראיתי שיש שיפוץ לא באתי והצעתי להם פתאום על השיפוץ, בואו תעשו ותעשו ותצאו. העיקר שתצאו. לא. ... ש: אתה אומר שזה לא תפקידך. בסדר. נכון. עכשיו בכל מקרה אתה לא פנית. זה נכון להגיד שאתה לא פנית לתובעת בעניין הזה של השיפוץ עד שהם הפנו את המכתב הזה של ה-16.10, נכון? חודש לפני השיפוץ. ת: כן." (ההדגשה אינה במקור) (פרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007, עמ' 179-182) בנסיבות האמורות, הסיבה להפרת ההסכם נעוצה במשיבה ובה בלבד, ולא באי קבלת הצעות פשרה מצד המערערת, אם בכלל הייתה מחויבת להסכים להן. אין לקבל את קביעת בית המשפט קמא כי באי קבלת הצעות הפשרה נהגה המערערת בחוסר תום לב וסירבה לשתף פעולה עם המשיבה. הצעות פשרה באו לעולם בניסיון להתיר את הקשר עם המערערת בכלל ולא ליצירת הסדר חלופי בתקופת השיפוץ. כך גם שגויה הקביעה לפיה המערערת ידעה על הכורח בשיפוץ כעניין ביטחוני, אך ניסתה להיבנות ממנו במטרה לדרוש מן המשיבה סכומי עתק כפיצויים (סעיפים 69-70 לפסק הדין). נהפוך הוא, התנהגות המשיבה במהלך המשא ומתן עולה כדי הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים, תשל"ג-1973. סיכומו של דבר, המשיבה לא העבירה לידיעתה של המערערת כי עתיד להתקיים שיפוץ, לא קיימה כל משא ומתן למצוא מקום חלופי בתקופת הביניים, ובנסיבות אלה הפרה באופן חד צדדי את ההסכם שבין הצדדים. במובן זה דין הערעור להתקבל. אשר לנזק, יוחזר הדיון בשאלה זו לבית משפט קמא. בנסיבות העניין, המשיבה תישא בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דינן בסכום כולל של 30,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום עד לתשלום בפועל. ככל שהופקד פיקדון הוא יוחזר לידי ב"כ המערערת.הפרת חוזהחוזההסכם פרסוםפרסום