התמוטטות נפשית בצבא

שישה שבועות לאחר תחילתה השירות הצבאי התמוטט המערער מן הבחינה הנפשית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התמוטטות נפשית בצבא: י. בנאי - אב"ד: .1המערער, יליד שנת 1970גוייס לצה"ל ביום 11.12.1989, נקבע לו פרופיל רפואי 45בגין נוירוזה, כלומר - בעיה נפשית, שבדרך כלל, אינה נחשבת כחמורה. לאחר שהמערער עבר טירונות, הוא נשלח לקורס למשגיחי כשרות והוצב במחנה צבאי בצאלים, בתפקיד של משגיח כשרות. שישה שבועות לאחר תחילתה השירות, במחנה הנ"ל, התמוטט המערער מן הבחינה הנפשית, ביום 26.3.1990אושפז במרכז לבריאות הנפש ליד בית החולים סורוקה בבאר-שבע ונקבע כי המערער סובל ממחלת הסכיזופרניה. .2תביעתו של המערער בפני המשיב להכיר בו כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959[נוסח משולב] (להלן: החוק), נדחתה על ידי המשיב בקובעו כי מחלתו של המערער לא נגרמה עקב השירות הצבאי. המערער הגיש ערעור על החלטתו של המשיב בפני ועדת הערעורים שהוקמה על פי החוק. הועדה הגיעה למסקנה כי מחלתו הנפשית של המערער לא נגרמה עקב השירות, אלא רק הוחמרה כדי %.15 על כך ערעורו של המערער בפנינו. .3בפני הועדה היו ראיות שעל פיהן במשך ששת השבועות שהמערער שירת בצה"ל הוא עסק כעובד במטבח והיה מגיע לעיתים קרובות לבית הוריו. אביו של המערער העיד בפני הועדה ואמר כי המערער, כבר בילדותו, היה ילד רגיש, עדין, סגור ומופנם, וכי מיד עם תחילת שירותו של המערער במחנה הצבאי, החל להתלונן על תנאי השירות, הוא לא יצא מן הבית "ובמשך ימים שלמים היה יושב במיטה ובוהה". אבי המערער הוסיף וציין כי אכן יש לו אח הסובל ממחלת נפש ומאושפז בבית החולים בלומנטל בחיפה. בפני הועדה הנכבדה היו שתי חוות דעת, האחת, מטעם המערער, של ד"ר טריסטן טרודרט, והשנייה של ד"ר זוהר, מטעם המשיב. בהתאם לחוות דעתו של טרודרט, מחלת הסכיזופרניה, ממנה סובל המערער, נגרמת לאדם בעל נטייה גנטית למחלה זו, כאשר הוא נחשף לגורמי סטרס חיצוני וכי אכן שירותי הצבאי של המערער הוא שהיווה את הלחץ שגרם לפריצת המחלה. לעומתו, ד"ר זוהר, אף שהוא מסכים כי מחלת הסכיזופרניה הינה מחלה קונסטיטוציונאלית - תורשתית ואף שהוא מסכים שהמחלה פורצת, לעיתים, כתוצאה מלחצים המהווים זרז להתפרצות הפסיכוטית, סבור כי, במקרה הנדון, לא היו בתנאי השירות הקצר של המערער כדי לשמש זרז (טריגר) כזה. .4ב"כ המערער טוען בפנינו כי הואיל וטרם תחילת שירותו של המערער לא נתגלו אצלו כל סימנים שיש בהם כדי להצביע על סימפטומים המאפיינים את מחלת הנפש ממנה סובל המערער, הרי שיש להגיע למסקנה שהמחלה נגרמה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו. .5אני סבור כי אין ממש בטענה זו וכי דין הערעור להידחות. בשאלה זו דן בית המשפט העליון בתיק ע.א. 472/89, פ"ד כרך מ"ה חלק חמישי, עמ' .203שם, בעמ' 210, נקבע: "המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק חייב להוכיח, כי מחלתו נגרמה בעת שירותי הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה (לפי סעיף 30לחוק), כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק. כלל ראייתי בסיס זה יכול שישתנה אם מכוח הוראה מפורשת בחוק ואם מכוח הלכתו של בית המשפט, המבוססת על שיקולים שבמדיניות משפטית. הוראה מן הסוג הראשון נמצאת, למשל, בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950, הקובע בסעיף 2ב שבו, כי "חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שארעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר". הוראה כאמור אינה קיימת בחוק שלפנינו (על ההבדלים בין חוקים אלה ועל הצדקת החזקה שבסעיף 2ב הנ"ל ראה: ע"א 192/85 [1], בעמ' 654; והשווה גם עם הוראת סעיף 39לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968). אף בהיעדר הוראה כאמור בחוק, הביאו שיקולי מדיניות משפטית שביסוד החוק להתפתחותן של הלכות המקלות עם מי שמבקש להכיר בנכותו, בנסיבות מסוימות. בית משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה - עוד בטרם השירות - של נטייה קונסטיטוציונאלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו (למשל: ע"א 418/73 [2]; ע"א 516/76 [3]; ע"א 105/79 [4]). גישה זו יסודה בשלושה אלה: ראשית לא היו כל גילויים של המחלה לפני השירות; שנית, אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות (ע"א 137/64; ע"א 418/73 [2] הנ"ל; שלישית, מדובר בקביעתו של קשר סיבתי משפטי, להבדיל מקשר סיבתי עובדתי-רפואי גרידא." משמע, שעל מנת שיוכר המערער כנכה, למרות נטייה קונסטיטוציונאלית שהיתה קיימת אצלו ללקות במחלת הסכיזופרניה, צריכים להתקיים התנאים הבאים: א. כי הוכח קשר סיבתי לשירות. ב. כי לא היו כל גילוים של המחלה לפני השירות. ג. כי אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי השערה רפואית כי היתה קיימת אצל המערער נטייה לחלות במחלה זו, גם אלמלא השירות. ד. כי יש קשר סיבתי-משפטי, בין השירות לבין פריצת המחלה. .6אני סבור כי לא הוכח, במקרה דנן, קשר משפטי-סיבתי בין השירות לפריצת המחלה. כאמור, המערער התקבל לשירות בפרופיל נמוך בשל קביעה כי הוא סובל מנוירוזה. המערער שירת שירות קצר, של שישה שבועות כעובד במטבח וכבר מתחילת שירותו נתגלו סימנים של הסתגרות בבית, כשהוא יושב ובוהה. טענתו של ב"כ המערער כי יש לקבוע שהמחלה פרצה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו, משום שטרם פריצת המחלה לא נתגלו אצל המערער, סימנים או סימפטומים, של מחלת הנפש הספציפית ממנה סובל המערער, אינה נכונה ויש לדחותה. בע.א. 472/81, קצין התגמולים נגד גבריאל אברג'ל, פ"ד כרך ל"ז חלק שני, עמ' 785, שם, בעמ' 791, דוחה בית המשפט העליון טענה, כטענה שמעלה בפנינו ב"כ המערער. ובהמשך, בעמ' 793, ליד האות ג', נקבע: "אך אפילו היה מדובר בהפרעות באישיות, להבדיל מהתחלתה של מחלת נפש, לא נראית בעיני דעתו של בית המשפט קמא, שהדבר מחייב את המסקנה המשפטית שהמחלה נגרמה דווקא ולא רק הוחמרה על ידי השירות. סבורני, שהמבחן הנכון הוא, אם הסימפטומים שהתבטאו כהפרעה אישית, הם הסימפטומים המאפיינים גם את תחילתה של מחלת הנפש, ואם התשובה הינה חיובית, הרי זו החמרה ולא גרימה." בעניננו, נראה לי כי היו סימנים אף מעל ומעבר להפרעה באישיות, כפי שהיה במקרה אברג'ל הנ"ל. מכל מקום, קביעתו של ד"ר זוהר, בחוות דעתו, כי אין מקום לראות בתנאי שירותו של המערער כעובד במטבח במחנה הצבאי במשך שישה שבועות, כגורם, או כזרז, לפריצת המחלה, נראית הגיונית וסבירה. לכן, נראה לי, כי יש לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, לא הייתי נותן צו בדבר הוצאות.צבאשירות צבאי