קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ועדת ערר אי כושר - ביטוח לאומי: 1. מדובר בערעור על החלטת הוועדה לעררים מיום 07.08.2003 אשר קבעה כי המערערת לא איבד כושרו להשתכר. 2. למערער 41% נכות רפואית בגין כפיון וכאבי ברכיים. 3. בפרוטוקול הוועדה לעררים פורט מפי המערער מצבו הרפואי לפיו סובל מאפילפיסה מ- 1980, נמצא במעקב ומצבו מאוזן. מדובר במערער בן 30. המערער סובל מליקויים בברכיים. המערער עבד כפועל. עבר קורס לנגרות ולא עבר את המבחן. במסקנות הוועדה צויין, כי הוועדה בדיעה שהמערער מסוגל לעבודה בעבודה ללא מאצץ גופני, הליכה ועמידה ממושכת, לא בעבודות הדורשות גובה או מכונות מסוכנות - באופן מלא. החלטה זו ניתנה לאחר ניתוח מצבו הרפואי, לרבות המלצה של פקידת שיקום ומצב רפואי יציב, עפ"י אבחון רפואי. 4. טענות המערער: הוועדה טעתה כאשר קבעה, כי המערער לא איבד כושרו להשתכר, למרות שלפי ממצאי חוות הדעת של הרופא המוסמך מיום 25.05.2003 ו- 25.06.2003, המערער אינו כשיר לבצע אף אחת מן העבודות בהן עסק בעבר [פועל, שומר, מפעל מכניקה ליצור קרטונים]. טעתה הוועדה כאשר לא קבעה מפורשות מהו סוג העבודות אשר המערער כשיר לבצע. סוג העבודה היחיד שהמערער מסוגל לעסוק, לאור קביעת הוועדה, הוא עבודת פקידותית ואף זאת בישיבה חלקית [לפי חוות דעת הרופא המוסמך - ללא תאריך]. הוועדה לא נימקה החלטתה מדוע היא רואה את המערער כמי שלא איבד יותר מ- 50% מכושרו להשתכר בנסיבות בהן הוא נמצא כשיר, רק לסוג עבודה בו דווקא חסרות לו השכלה ו/או נסיון תעסוקתי. על הוועדה לקבוע איזה סוג עבודה ספציפי שלגביו המערער לא איבד את כושרו להשתכר ולצורך כך עותר המערער להשיב עניינו לוועדה. התייחסות הוועדה לקורס נגרות חסרה וגובלת בחוסר תום לב, שכן מדובר בעבודה עם מכונות מסוכנות, כאשר הוועדה עצמה שללה עבודה מסוג זה. 5. המשיב טען, כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה. 6. החלטת הועדה לעררים ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד לפני בית הדין האזורי לעבודה, וזאת לאור האמור בסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995. ועדה לעררים, להבדיל מועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה; היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתם ואכן ישתמש בית הדין בסמכותו להתערב בהחלטתה רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות בחוק (דב"ע שמ/1318-01 יצחק עטיה נ' המוסד, פד"ע טו', 60). 7. בסעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995 נקבע: "(א)פקיד תביעות כאמור בסעיף 298 יחליט אם התובע הינו נכה ויקבע את דרגת אי-כושרו להשתכר. (ב)בהחלטתו יביא פקיד התביעות בחשבון גם את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו, וזאת לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך חיוו דעתם בכתב לעניין זה; פקיד התביעות לא יביא בחשבון אם הוצעה לתובע עבודה או אם לא השתלב בעובדה כאמור. (ג)..." 8. עפ"י הוראת סעיף 209 שצוטט לעיל, פקיד התביעות בוחן את תפקודו של הנכה לבצע עבודה אחרת, לרבות כושרו לעסוק במקצועות שמסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו. הוועדה לעררים הינה ערכאת ערעור על החלטת פקיד התביעות. 9. מעיון בתיק שבפני עולות העובדות הבאות: לאחר תום תקופת הזמניות קבעה וועדת אי כושר מדרג ראשון וביום 28.01.2003 דרגת אי כושר זמנית למערער, שכן מצבו הרפואי טרם היה יציב, תוך המתנה כי מצבו הרפואי ישתפר ויוכל להתייצב לתהליך שיקומי. החלטה זו ניתנה בהסתמך על חוות דעת רופא מוסמך מיום 19.11.2002 בדבר מצבו הרפואי והמלצת פקיד שיקום מיום 26.01.2003 [המסמכים צורפו לתיק]. בתקופה זו נקבע, על סמך חוות דעת רופא מוסמך, כי המערער מסוגל לעבודה חלקית בישיבה, לא בנהיגה, עבודה שאינה עם מכונות ולא בגובה. בהחלטת וועדת אי כושר מיום 03.04.2003 [דרג ראשון] ובהסתמך על חוות דעת רופא מוסמך מיום 25.02.2003 וחוות דעת פקידת שיקום מיום 11.03.2003 נקבע, כי המערער מסוגל לעבודה מלאה, לא בגובה, ללא מכונות וללא הליכה ממושכת. נקבע כי המערער יכול להתחיל תהליך שיקום ולפיכך נקבע כי הוא בעל כושר השתכרות. 10. למותר לציין כי ב"כ התובע טען בערעור כי המערער נמצא בהליך שיקום ההולם את כישוריו. אין בכך כדי לסתור החלטת הוועדה ומסקנתה. \ למעלה מן הדרוש יצויין, כי הענקת שיקום מקצועי שתאפשר עיסוק בעבודה התואמת כישורים, אין פירושו זכאות לשיקום אשר יכשיר לעבודה האופטימלית בשים לב לכישורים. היעד אליו יש להוביל את המבוטח הנכה הוא שיוכל לעסוק ב"עבודה התואמת את כישוריו לאחר ארוע הליקוי". 11. החלטת הוועדה לעררים תואמת את החלטת הרופא המוסמך ופקידת השיקום שצוטטה לעיל תוך ציון העובדה, כי המערער הפסיק הליך שיקום בקורס לנגרות, שכן לא עניין אותו. אין בכך כדי לקבוע כי מדובר בהחלטה שגויה מטעמים משפטיים. 12. במקרה הנדון, לאור מצבו הרפואי של המערער וחוות דעת פקידת שיקום, לא הוכחה כל עילה משפטית ממנה ניתן לקבוע, כי טעתה הוועדה כאשר קבעה כי המערער הוא בעל כושר השתכרות, לאור נימוקיה. 13. בנסיבות אלה, לאור האמור לעיל לא מצאתי כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה. 14. דין הערעור להידחות. 15. אין צו להוצאות. 16. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד פסק הדין. אי כושר עבודהעררועדת ערר