חיוב אישי בארנונה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב אישי בארנונה - בעל מניות בחברה:

העתירה בתמצית:
בפני עתירה להורות למשיבה ובטל דרישת חוב ארנונה שיוחס לעותר (שהגיע לסך של 359,294 ₪ - נכון ליום 11.6.12), בהיותו בעל המניות היחיד בחברת "City Hall LTD" (להלן:"החברה"), דרישת חוב שהוצאה לעותר מכוח הוראות סעיף סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני מורה על הפסקת הליכי הגבייה המנהליים שננקטו כנגד העותר והחזרת עניינו של העותר לבירור במסגרת הליך שבו יבחנו כל טענותיו כנגד חיובו בחוב הארנונה של החברה, כפי שיפורט להלן.

הרקע העובדתי:
העותר הוא בעל המניות היחיד בחברה, שניהלה בין השנים 2005-2010 מועדון לילה ברחוב שבתאי לוי 5 שבעיר חיפה (להלן: "העותר").

המשיבה, באמצעות מנהל הארנונה הינה האחראית על קביעת חיובי הארנונה וגבייתם בעיר חיפה (להלן: "המשיבה").

בהתאם לתיאור העובדתי שניתן, החברה החזיקה בנכס הנמצא ברחוב שבתאי לוי 5 שבעיר חיפה, בין השנים 2005 עד לשנת 2010 (אז ניתן צוו סגירה לנכס), והודיעה על הפסקת החזקתה בנכס ביוני 2011. בגין החזקת הנכס צברה החברה חובות ארנונה בסך של 359,294 ₪ (נכון ליום 11.6.12). בעקבות הידרדרות עסקית של החברה, ומתן צוו הסגירה נגדה, הפסיקה החברה מלתפקד ונכנסה לחדלות פירעון, עת שהיא מותירה מאחוריה חובות רבים ובכלל זאת חוב הארנונה. בעקבות כך, חייבה המשיבה את העותר, בהיותו הבעלים היחיד של החברה, בחובות הארנונה שנצברו לחובות החברה, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. כנגד חיוב זה העתירה שבפני.



תמצית טענות הצדדים
העותר מבקש לבטל חוב הארנונה שיוחס לו בגין חובות הארנונה שנצברו לחובת החברה שבבעלותו. העותר הפנה למסגרת הנורמטיבית מכוחו יוחס חוב הארנונה לו, ופירט שאף אם בהתאם לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, ניתן יהיה לגבות חובות ארנונה מהבעלים של חברה, הרי שלשם כך יש צורך שיתקיימו הוראות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה"), אשר לא התקיימו בנסיבות העניין. העותר טען שחיוב בעל מניות בחוב מס של החברה יתאפשר רק במקרים בהם יוכח פוזיטיבית כי בעל המניות פעל להברחת נכסים מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס. בהקשר זה הוסיף כי נטל ההוכחה מוטל על המשיבה, שכן יש בייחוס חוב החברה לבעל המניות כדי לפגוע בדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת, ובעוד שהמשיבה לא הוכיחה תנאיו של סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה.

בא כוח העותר טען כי בנסיבות העניין לא התקיימו תנאי סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, שכן לא הוכח כי עובר להפסקת פעילות החברה היו לחברה נכסים ואלו הועברו לעותר תוך הברחת נכסים. נהפך הוא, עקב ההידרדרות העסקית בפעילות החברה, היא צברה חובות גבוהים ובכלל זאת לעותר עצמו (הלוואת בעלים), וכן כי לחברה לא היה כל ציוד שהועבר לעותר שכן הציוד שהיה ברשות החברה הוא ציוד קבוע שהפך לחלק מהמושכר (כגון מזגנים וכהנה), כמו כן כי לא ניתן לייחס לעותר פעילות בחוסר תום לב.

במענה לתגובת העירייה, בא כוח העותר הדגיש כי העותר לא נקט בשום מעשה להברחת נכסים, וכי לא הגיעו לידי העותר כל נכסים מהחברה. ראשית, כי העותר הוא נושה של החברה בעקבות הלוואת בעלים שניתנה לחברה. שנית, כי הציוד שנשאר לחברה הוא ציוד זניח בערכו הכלכלי, שנשאר מחובר לנכס שהחברה שכרה (כגון מזגנים, מערכות כיבוי אש, תשתיות וכהנה), מה גם שבנסיבות העניין ומשמדובר בציוד משומש, הרי שהוא לא ניתן למכירה בשוק.

בהתייחסות בא כוח העותר לטענות המשיבה, ביקש בא כוח העותר לדחות טענת השיהוי שיוחסה למרשו, שכן ההודעה הראשונה שייחסה את שיוך החוב לעותר נמסרה לעותר אך ביום 26.2.12, ושבעקבותיה העותר פעל באופן מיידי למיצוי זכויותיו מול מנהל הארנונה. ככל שהדברים עניינם בטענת חוסר תום הלב, שנבעה מהעיכוב בהודעה על הפסקת החזקה בנכס, נטען כי סגירת הנכס באה בעקבות צו סגירה לעסק, משכך העותר סבר כי הדבר הוא פעולה של העירייה ושיש בכך די על מנת להצהיר שהעותר אינו מחזיק בנכס.

המשיבה ביקשה לדחות העתירה, ולהתיר את יחוס חוב הארנונה לעותר על כנו. תחילה טענה המשיבה לשיהוי בהגשת העתירה, שכן העותר ידע על חיובו האישי עוד בתאריך 27.9.11 ואילו העתירה הוגשה בחודש מאי 2012, לומר כי המדובר בשיהוי של למעלה מ 7 חודשים. מעבר לכך נטען כי יש לראות בעותר כמי שפעל בחוסר תום לב, בהתחשב בכך שהחברה בניהולו יצרה חובות ארנונה וככלל נמנעה מתשלום הארנונה המוטלת עליה מלבד בחלקים קטנים. שנית, כי העותר הודיע על עזיבת הנכס בחלוף שנה ממועד הפסקת פעילותה של החברה בנכס, דבר שהביא לטפיחת חוב הארנונה.

לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי בנסיבות העניין יש לחייב את העותר בחובות הארנונה שנצברו לחובת החברה, זאת בהיותו הבעלים של החברה, ובהתאם לאמור בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. כך שבנסיבות העניין, הוכח כי הנכס אינו משמש למגורים; הוכחה סופיות החוב; הוכח היעדר פירעון החוב; הוכח כי החברה הפסיקה את פעילותה; וכן הוכח כי העותר הוא בעל השליטה בחברה. בהתאם ומשהוכחו תנאים אלו, יש להחיל החזקה העובדתית הקבועה בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה לפיה הנכסים שהיו לחברה הועברו לבעלי החברה, בעוד שהעותר לא הציג כל ראיה על מנת לסתור החזקה שהעביר הנכסים מהחברה לחזקתו. אף מעבר לכך לגישת המשיבה בהתחשב בכך כי לחברה היו נכסים טרם פירוקה (בהתאם לדוחות הכספיים של החברה) ובהתחשב בכך כי לא ניתן הסבר לשימוש שנעשה בנכסים, הרי שיש לראות בכך כהוכחה פוזיטיבית כי הנכסים הועברו לרשותו של העותר. המשיבה הפנתה לדוחות הכספיים של החברה מהם עולה כי הפחת על הציוד של החברה היה בסך של 108,000 ₪ בשנת 2010, דבר שיש בו ללמד כי לחברה היו נכסים בעלי ערך רב, בנוסף כי לחברה היו נכסים ותשתיות במבנה כגון מזגנים, מערכות כיבוי אש וכהנה, שגם ערכם הוא רב, אם כי לא ניתן כל הסבר למה נעשה עם ציוד זה. לנוכח האמור, יש ללכת בהתאם לקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה ולהטיל את חובות הארנונה על העותר.

דיון ומסקנות

שיהוי
ככל שהדברים עניינם בטענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבה, אני סבור שיש לדחות טענה זו. המשיבה הפנתה למכתב שנשלח לעותר ביום 27.9.11, לפיו עליו לפעול להסדר חוב הארנונה מכוח היותו בעל שליטה בחברה, ובהתאם לאמור בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, ואם לאו ינקטו נגדו הליכי גבייה מנהליים (ראו נספח ה' לתגובה). חרף זאת, בכלל הנספחים שהובאו לעיוני לא נמצא אישור שיש בו להוכיח כי אכן התראה זו נמסרה לעותר. מכאן כי יש לסמוך על הנספח בו מודה העותר כי הגיע למענו ואשר מצורף לעתירתו, לומר המכתב שמיום 26.2.12 (נספח ג' לעתירה). ממועד זה החל העותר לפעול נגד חיובו בארנונה, הוא שלח בקשה לביטול החוב למנהל הארנונה בעיריית חיפה (ראו נספח ד' לעתירה) ובהמשך לכך ומשבקשתו נדחתה ביום 15.4.12, העותר הגיש עתירה זו שבפניי ביום 14.5.12. על כן נמצא כי עודנו בסד הזמניים הקבוע בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000, ובהתאם כי יש לדחות טענת השיהוי.


היעדר תום לב
כך גם אני רואה לדחות את טענת המשיבה ביחס להיעדר תום לב מצידו של העותר, בכך שהוא נמנע מתשלום ארנונה לאורך השנים. אכן יש בהיעדר תשלום הארנונה טעם לפגם, אם כי אין להתעלם מהמציאות הקיימת לפיה חלק מהעסקים מנהלים עיסוקיהם על ידי ניתוב תקבולי עסקיהם ממקום למקום בצורה של גלגול חובות מתוך צפייה עתידית כי בסופו של דבר כל החובות והתשלומים יפרעו. צפייה זו לא מבוססת תמיד בחישוב רציונאלי של ההכנסות וההוצאות של העסק. כשלוקחים בחשבון כי הדבר בא בעקבות הידרדרות כלכלית של העסק, ומאידך היעדר פעולה ממשית מטעם העירייה, ובמקרה שלא הוכח כי העותר עשה כן בצורה מכוונת ותוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולת החברה לשלם את חובות הארנונה, הרי שאין אני מוצא בכך כהיעדר תום לב המצדיק את דחיית העתירה.

כך גם לא ראיתי בהיעדר יידוע העירייה במשך שנה כי החברה הפסיקה בהחזקת הנכס וטפיחת חוב הארנונה בעקבות כך, כהיעדר תום לב מצידו של העותר. העותר הסביר את העיכוב בידוע העירייה כי החברה שבידו חדלה מלהחזיק בנכס, בכך כי העסק נסגר עקב צוו מניעה, בעודו סבור כי העירייה פועלת מאחורי צוו זה. לומר כי הוא סבר שהעירייה מודעות לכך שהחברה חדלה מלהחזיק בנכס. שנית, כי היעדר ידוע העירייה על כך שהחברה הפסיקה להחזיק בנכס, פועל נגד האינטרס של העותר, שכן בהיעדר הידוע המשיכה העירייה לחייב את החברה הנמצאת בשליטת העותר בדמי ארנונה [ראו סעיפים 325 ו 326 לפקודת העיריות], ובכך יש פעולה ברורה של העותר נגד האינטרס האישי שלו, דבר שיש בו לשלול הטענה כי העותר פעל בהיעדר תום לב ובצורה זדונית.

יחוס חוב הארנונה של החברה לעותר מתוקף היותו בעלים של החברה
לגופו של עניין, טענת העותר הינה כי לא ניתן לייחס לו את חובות הארנונה שנצברו לחובת החברה שהייתה בשליטתו.

המשיבה חייבה העותר בתשלום חוב זה, בהסתמך על סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים שמאפשר חיוב בעל שליטה בחוב ארנונה שמיוחס לחברה שבבעלותו, ואשר מורה כדלקמן:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים"

מטרתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, על ידי פעולה של "הרמת מסך" רחבה, ואולי אף גסה, בניגוד לעיקרון הרווח בדיני התאגידים של האישיות המשפטית הנפרדת. תכליתו של סעיף זה הינה למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן, כך שבהתקיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן ללמד כי נכסים הועברו מהחברה הפרטית טרם פירוקה, ניתן יהיה להגיע לאותם נכסים אף על ידי גישה ישירה לבעלי השליטה בחברה, ומי שלמעשה הפקיעו מהחברה את הנכסים שהיו ברשותה, ובכך לסכל את הברחת הנכסים משליטת החברה.

סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, מחייב קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובע:

" (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

משילובם של הסעיפים הנ"ל, עולה שלצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של התנאים הבאים:



החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;
החוב הוא חוב ארנונה סופי;
החברה לא פרעה את החוב;
החברה הפסיקה את פעילותה;
הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה;
הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.


במקרה דנן, הוכחו כל חמשת התנאים הראשונים לצורך הפעלת מנגנון הגבייה הקבוע בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. בעוד שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים היא באשר להתקיימותו של התנאי השישי המוזכר, שהוא אם העותר קיבל לידיו את נכסי החברה.

במקרה דנן, סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה", לומר כי בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ "חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה.

במקרה דנן, העותר טען כי הוא לא העביר לידיו כל נכס מאלה שהיו בשליטת החברה, הוא אף טען כי הוא למעשה נושה של החברה בעקבות הלוואת בעלים שניתנה לחברה. העותר אף צירף לעתירה דו"ח כספי הנתמך בהערות של רואה חשבון, ממנו עולה כי החברה הייתה נתונה בהפסדים (ראו נספח ח' לעתירה). טרם אמשיך אומר כי אף שיש בדוח כספי זה ללמד בצורה ברורה על כך שהחברה אכן הפסידה בעיסוקיה, אם כי אין בו להסביר את הנעשה עם הנכסים שהיו בבעלות החברה. עוד אוסיף כי אני מקבל כעובדה כי לחברה היו נכסים שונים זאת כמפורט בדוח הכספי, ובכלל זאת מזגנים, תשתיות תקשורת, תשתיות של כיבוי אש, מערכות הגברה וכהנה, ששימשו החברה לפעילותה כמועדן לילה. אם כי לא הוכח ברמה שיש בה לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, באשר למה נעשה עם נכסים אלו. העותר טען בפני כי נכסים אלו הם נכסים זניחים בערכם הכלכלי, בהתחשב בכך שהם משומשים ובמיוחד בהתחשב בסיכויים הנמוכים למכירתם בשוק, שהם משומשים ובמצבם הנוכחי. משכך מכשירים אלו נשארו בנכס המושכר כשהם מורכבים במקומם, ולא נעשה בהם כל שימוש וכן הם לא הועברו לרשותו. טענה זו של בא כוח העותר הינה סבירה בהחלט, אם כי היא לא נתמכה בראיה שיש בה לאושש האמור, ולסתור החזקה העובדתית הקבועה בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה.

חרף האמור, אני מוצא לנכון לקבל העתירה במובן בו אני מורה להחזיר את ענינו שלך העותר לבירור לשם בחינת טענותיו, כל זאת מבלי שאביע עמדה לגופן של הטענות, הראויות בירור במסגרת של הליך ראוי והוגן.

סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובע בסיפא לסעיף כי חזקה זו ניתנת היא לסתירה, ושלבעל השליטה היכולת לפנות לפקיד השומה בניסיון לשכנעו כי לא הועברו נכסים לרשותו. למקרה דנן ובשינויים המתחייבים, הרי שמוקנית לעותר ההזדמנות לסתור החזקה הקבועה בחוק, בפנייה למנהל הארנונה, שהוא האחראי על גביית הארנונה וקביעתה. ואכן במכתב שנשלח על ידי בא כוח העותר מיום 18.3.12 לידי מנהל הארנונה, הוא ביקש לסתור חזקה זו וניסה להוכיח כי העותר לא הבריח ולא ניסה להבריח כל נכס מנכסי החברה, לרשותו, וצירף למכתבו זה דוחות רווח והפסד של החברה (נספח ד' לעתירה). במכתב תשובה שנשלח לעותר על ידי מנהל הארנונה הופנה העותר לכך כי עניין מכתבו אינו נמנה עם עילות ההשגה המנויות בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו- 1976 (להלן:"חוק הרשויות המקומיות"), ומשכך כי לא ניתנה תשובה עניינית לבקשת העותר לסתור החזקה הקבועה לחוק, ולא נעשה כל תחקור בעניין זה (זאת מלבד הפניית הדוחות הכספיים לידי עיון של היועצת המשפטית באגף לאכיפת הגביה). מכל מקום כי הליכי הגביה המנהליים נגד העותר לא הופסקו ולא עוכבו על ידי העירייה, עד לבירור הטענות של העותר, זאת כפי שראוי לעשות במקרים מעין אלה. בסופו של דבר, טענתו של העותר בדבר היעדר הברחת נכסים לרשותו וניסיונו לסתור החזקה הקבועה בחוק, לא קיבלה כל מענה ראוי מטעם מנהל הארנונה או העירייה, ובכך יש התנהלות המנוגדת להוראות החוק, המעניקה לבעל שליטה ההזדמנות להעלות טענותיו באשר להיעדר הברחת נכסים על ידו, והרי שיש בכך טעם המצדיק את הפסקת הליכי הגבייה המנהליים נגד העותר.

אציין, כי במסגרת התגובה לעתירה, פירטה העירייה תוך הפנייה לדוחות הכספיים של העירייה, את עמדתה לפיה היא דוחה את טענת העותר בדבר היעדר הברחת נכסים, שכן לגישתה, סעיף ה"פחת" שבדוח הכספי מעלה סכומים גבוהים של פחת, ובכך יש להצביע שלחברה היו נכסים בעלי ערך. משכך ובהימצאות החזקה שבחוק, הרי שיש לראות בעותר כמי שהבריח נכסים אלו לרשותו. עם זאת בנסיבות העניין אינני סבור שיש בכך לרפא את הליך קבלת מסקנה זו על ידי העירייה. שכן לגישתי, ומשהעותר פנה למנהל הארנונה לצורך סתירת החזקה הקיימת בחוק, ותמך בקשתו בדוחות הכספיים, הרי שהיה על מנהל הארנונה (ובמידה ולא שוכנע מדוחות אלו) לבקש מהעותר מסמכים נוספים או ראיות שיש בהן להוכיח לא רק את עצם ההפסד שנגרם לחברה אלא מה קרה עם הנכסים שהיו ברשות החברה. בעוד שבמקרה דנן, פעולה זו לא נעשתה ותשובה עניינת לפניית העותר לא ניתנה.

טעם שני לפגם אני מוצא בהיעדר יכולתו של העותר לערור על קביעתו של מנהל הארנונה במקרה וטענתו הייתה נדחית לגופה ולאחר מתן ההזדמנות להציג ראיותיו. שכן אני סבור שיש בכך לפגוע פגיעה קשה בזכותו של העותר להוכיח טענתו במסגרת הליך הוגן וראוי, נטול פניות ונטול אינטרסים. כך לשם הדוגמא, סעיף 119 א(ו) לפקודת מס הכנסה, מאפשר להשיג על ההחלטה של פקיד השומה לפני המנהל, ועל זו ניתן לערור בפני בית המשפט המחוזי. להבדיל מכך חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), מאפשר בהקשר של סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים ערר אך לעניין: אם הבעלים של חברה נחשב לבעל שליטה או אם הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. אם כי חוק זה אינו מתייחס לעניין השאלה העובדתית אם הנכסים "הוברחו" לבעל השליטה, וכיצד ניתן לסתור החזקה הקבועה בסעיף 199א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [ראו עוד בהקשר זה עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (16.10.07)]. ובכך יש לפגוע לגישתי בזכותו של העותר להוכיח טענתו העובדתית במסגרת טריבונל מנהלי או משפטי נטול פניות, אובייקטיבי, כזה שייתן דעתו בצורה ניטראלית לטענות העותר. על כן, אני סבור שיש בכך למקם את החלטת הרשות לנקוט נגד העותר בהליכי גבייה מנהליים, במתחם של אי סבירות, ובכך להצדיק את ביטול ההליך. משכך, ובמתן הדעת לפגם האינהרנטי הדבק בהליך הבירור העובדתי של טענת העותר, ובחובת הרשות לפעול בהגינות, אני סבור כי במקרים מעין אלה על הרשות לגבות חוב מעין זה בדרך של הגשת תביעה אזרחית, תוך מתן האפשרות לעותר להעלות את טענותיו העובדתיות והמשפטיות בצורה מלאה והוגנת. אוסיף, כי מהבחינה העקרונית אין בהיעדר יכולתו של העותר להגיש ערר על קביעת מנהל הארנונה בדבר היעדר סתירת "חזקת ההברחה" למנוע מהעותר להגיש עתירה מנהלית, כפי שזו הוגשה בפני ומכוח סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000. עם זאת, ומטבע הדברים בית המשפט לעניינים מנהליים אינו הערכאה המתאימה לבירורן של שאלות עובדתיות ועל כן ישנה חשיבות רבה במקרים מעין אלה לנקוט בהליך תביעה אזרחי, שיאפשר את פרישת התשתית העובדתית בפני בית המשפט.

סיכומו של עניין זה, אני סבור כי נפל פגם באופן בירור טענות העותר בדבר היעדר הברחת הנכסים לרשותו, בנוסף מצאתי כי הליך הגבייה המנהלי אינו מתאים בנסיבות מעין אלה בהם ישנו צורך לבירור עובדתי להבדיל מהפעלת ביקורת שיפוטית על סבירות החלטת הרשות. משכך אני מבטל את הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגד העותר.

בשולי האמור וכמתחייב מטענות הצדדים, אעיר ומבלי לנטוע מסמרות בסוגיה, כי לגישתי העירייה לא תוכל לגבות מבעל שליטה כספים או נכסים יותר מאשר הנכסים "שהוברח" לבעל השליטה. סעיף 119א הוא חריג לדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת, וככזה יש לפרשו בהתאם למטרתו. לומר למנוע הברחת נכסים מהחברה לאחר. אם כי אין בסעיף 119 א לאפשר נטילת כספים או נכסים ממי שהוברחו לו הנכסים מעבר למה שהוברח לו. כך סעיף 119א(ג) מורה כי "לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים...", ובכך סעיף זה מגביל את היקף הגבייה מצד ג' אך לשווי הנכסים שאותו צד ג' קיבל ללא תמורה. לומר כי הסעיף עצמו מעצב האיזון הראוי לחריג מדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת. אכן סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מפנה אך לסעיף 119 א(א) ואינו מפנה לסעיף 119(א)(ג), ובהתאם כי ניתן ללמוד מכך שמקום והוברחו נכסים הרי שניתן לפרוע מהאדם שהנכסים הוברחו לו את מלוא החוב, זאת גם אם קיים פער יחסי גדול בין השניים (כפי שעל פני הדברים מתקיים בענייננו). עם זאת אני סבור כי אף בהיעדר הפנייה מפורשת לסעיף 119א(ג) לפקודת מס הכנסה באמצעות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הרי שסעיף 119א(ג) מכפיף את סעיף 119א(א) תחת תנאיו, כך שיש לקרוא את סעיף 119א(ג) בהמשך ישיר לסעיף 119א(א), ובהתאם כי יש לאמץ האיזון הקבוע בסעיף 119א(ג) גם בהליך גבייה בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.



סיכום
לנוכח כלל האמור, אני מורה לבטל את הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגד העותר. יודגש כי אינני מחווה דעה באשר לזכותה של הרשות לגבות את חוב הארנונה מהעותר בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. ואולם בירור טענות הצדדים יש לעשות תוך מתן אפשרות נאותה לעותר להוכיח את טענתו העובדתית בדבר היעדר הברחת הנכסים לידו ואשר יכולה להיעשות אל מול מנהל הארנונה ובמידה וטענתו של העותר תידחה, מן הראוי שהרשות תנקוט נגד העותר בתביעה אזרחית לגביית החוב, תוך מתן אפשרות לצדדים לפרוש את מלוא התשתית העובדתית ולברר את טענותיהם המשפטיות.

העתירה מתקבלת במובן זה שהליכי הגביה המנהלית שננקטו כנגד העותר יבוטלו. דרישת התשלום שהוצאה לעותר וטענותיו של העותר כנגד חיובו בחוב הארנונה של החברה יוחזרו לבירור בהליך שבו תינתן לעותר ההזדמנות להציג את ראיותיו וטענותיו, כפי שפורט לעיל.

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ארנונה על פאב

  2. ארנונה על מכבסה

  3. ארנונה על רפתות

  4. ארנונה על מספרה

  5. ארנונה על מחסנים

  6. ארנונה על ממגורה

  7. ארנונה תחנות דלק

  8. ארנונה על בית ריק

  9. ארנונה על שטח פתוח

  10. תביעת השבה ארנונה

  11. מהי מטרת הארנונה ?

  12. הוצאות אכיפה ארנונה

  13. ארנונה על גן לאומי

  14. ארנונה שימוש מעורב

  15. חיוב אישי בארנונה

  16. הנחה בארנונה בטעות

  17. חוב ארנונה במטולה

  18. ארנונה על בית אבות

  19. ארנונה על אדמת מרעה

  20. ארנונה על בית מלאכה

  21. האם ארנונה היא מס ?

  22. תשלום ארנונה עודפת

  23. השגה למנהל הארנונה

  24. תעריף ארנונה מדורג

  25. ארנונה לפני טופס 4

  26. הבטחה שלטונית ארנונה

  27. ארנונה על מעון ילדים

  28. חוב ארנונה של השוכר

  29. ממתי משלמים ארנונה ?

  30. ארנונה על שטח חקלאי

  31. ארנונה על שטחי שירות

  32. ארנונה מספרות תל אביב

  33. ארנונה על שטחי ביטחון

  34. חוב דמי שילוט ארנונה

  35. תעריפי ארנונה השוואה

  36. ארנונה על אולם אירועים

  37. ארנונה על מבנה תעשייה

  38. ארנונה על שטחים טכניים

  39. הגדלת שטח לחיוב ארנונה

  40. התחייבות להפחתת ארנונה

  41. איך מערערים על ארנונה

  42. טעות במדידה החזר ארנונה

  43. תשלום ארנונה פתח תקווה

  44. חוב שנוי במחלוקת ארנונה

  45. השגה על ארנונה תחנת דלק

  46. חובות ארנונה של יורשים

  47. חוב ארנונה לעיריית חיפה

  48. אינטרס ההסתמכות - ארנונה

  49. קבלת תשלום ארנונה בחזרה

  50. החזר ארנונה אולם אירועים

  51. נטישת מושכר חיוב בארנונה

  52. תשלום תחת מחאה – ארנונה

  53. החזר הארנונה שנגבתה ביתר

  54. שינוי ארנונה רטרואקטיבי

  55. ארנונה על מחסן חלק מדירה

  56. חיוב רטרואקטיבי בארנונה

  57. שינוי ארנונה לאחר 10 שנים

  58. מכתב השגה על חיוב בארנונה

  59. שינויים בהגדרות צו ארנונה

  60. סיווג מרפאות לצורך ארנונה

  61. הקלה בארנונה למבנים חקלאים

  62. תשלום ארנונה בניה ללא היתר

  63. תשלום ארנונה על כניסה לעסק

  64. חובות ארנונה מלפני 20 שנה

  65. חוקיות הטבה בארנונה לחברות

  66. ארנונה למשפחה מעל 8 ילדים

  67. גביית ארנונה מחברה שהתפרקה

  68. הבטחה שלטונית לפטור מארנונה

  69. תשלום ארנונה באחוזת ראשונים

  70. ערעור על החלטת מנהל הארנונה

  71. חוב ארנונה לעיריית תל אביב

  72. אי קבלת תשובה להשגה בארנונה

  73. תביעה בגין ארנונה ומים - עיריית בת ים

  74. סיווג ''תעשיה'' לצרכי ארנונה

  75. גביית ארנונה מהבעלים של החברה

  76. שינוי סיווג ארנונה מחסן לעסק

  77. ארנונה על מחסן בגובה מטר וחצי

  78. חוב ארנונה לעיריית פתח תקווה

  79. מכתב הנחה בארנונה מראש המועצה

  80. אישור משרד הפנים לגביית ארנונה

  81. ארנונה על מפעלים במועצה אזורית

  82. איחור בתשובת מנהל הארנונה להשגה

  83. מחזיק מטעם הממשלה לצורך ארנונה

  84. תביעה לתשלום החזר תשלומי ארנונה

  85. תעריפי ארנונה שונים באותו אזור

  86. אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה

  87. השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

  88. ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום

  89. ארנונה על מרתף שאינו ראוי לשימוש

  90. גביית ארנונה בזמן הליכים משפטיים

  91. ארנונה על מבנה שאינו ראוי לשימוש

  92. תביעה כספית בגין חוב ארנונה בשכירות

  93. ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים

  94. אי שימוש במחסנים 6 חודשים - ארנונה

  95. מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה

  96. הליכי גבייה בשל חובות ארנונה שקיומם הוכחש

  97. שינוי סיווג ארנונה מ"בית פרטי" ל"בית משותף"

  98. האם צריך לשלם חוב ארנונה בזמן שהייה בחו"ל ?

  99. טענת אי מגורים בנכס במסגרת תביעה לתשלום ארנונה

  100. האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ?

  101. סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה

  102. ארנונה: האם מספרה נחשבת "בית עסק" או "בית מלאכה" ?

  103. האם מותר לחייב אוטומאטית בריבית פיגורים על ארנונה ?

  104. השגה על הארנונה, בטענה כי שטחו בפועל קטן מהשטח המדווח

  105. סיווג מבנים לצורכי ארנונה - מבנה חקלאי - מבנה תעשייתי

  106. האם צריך לשלם ארנונה על "בריכה פתוחה" לא פעילה בחורף ?

  107. האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

  108. עתירה לביטול דרישת ארנונה בנכסים המשמשים בבניית מסילת ברזל

  109. חיובי ארנונה ששולמו ביתר עקב כך שכל חלק ממ"ר חויב כמ"ר שלם

  110. ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בענייני ארנונה בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות

  111. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון