על פי הפסיקה נושא חיוב האישה בחובות הבעל, קיימת חזקת שיתוף בנכסים של בני זוג, המושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. קיימת גם חזקת שיתוף בחובות המשלימה את חזקת השיתוף בנכסים. חזקת השיתוף בחובות חלה על חובות שנוצרו בדרך הרגילה, במהלכם של חיי נישואים תקינים. חריגים לחזקה זו הינם חובות בעלי אופי אישי מובהק, כגון חובות בגין הוצאות על רכוש פרטי נפרד או בקשר לעיסקאות כלכליות, שחזקת השיתוף איננה חלה עליהן במקרה ספציפי. לפי אותם כללים, ניתן להטיל אחריות ישירה על בן הזוג של החייב כלפי צדדים שלישיים על חובות שנוצרו לגבי רכוש משותף, או שנעשו ביצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. נטל הוכחה בדבר קיומו של חריג כאמור מוטל על הצד הטוען שחוב מסוים איננו משותף לבני הזוג. (ע"א 3002/93 בן צבי נ. סיטין פד"י מ"ט (3) 5, בעיקר חוות דעתו של הנשיא לשעבר שמגר, ע"א 446/69 לוי נ. גולדברג פד"י כ"ד (1) 813 , ע"א 677/71 דוד נ. דוד פד"י כ"ו (2) 457, 461, ע"א 1967/90 גיברשטיין נ. גיברשטיין פד"י מ"ו (5) 661, 666, ע"א 7442/97 עמית נ. עמית פד"י נ"ד (4) 625, 629). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב האישה בחובות הבעל: 1. בפני התובענה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו המשיבה חייבת יחד ולחוד עם בעלה (להלן: הבעל או בעלה של המשיבה) בחובותיו של הבעל כלפי המבקש, וכי ניתן יהא לממש את פסק-הדין שניתן כנגד הבעל מתוך הנכסים המשותפים של בני הזוג.   2. התובענה נתמכה בתצהירו של המבקש, ממנו עולה כי בשנת 1998 נתן לבעל הלוואה בסך 90,000 ₪, שלא נפרעה. המבקש הגיש כנגד הבעל תביעה כספית בת.א. 1375/01 בבית משפט זה לתשלום סך של 78,675 ₪ שלטענתו מגיע לו בגין אי סילוק מלוא סכום ההלוואה. ביום 7.1.02, הגיעו הצדדים להסכם פשרה בפני בית המשפט שקיבל תוקף של פסק דין לפיו ישלם הבעל למבקש סך של 55,000 ₪ ב - 10 תשלומים לסילוק החוב, ואולם אם לא יעמוד בהסדר, תעמוד מלוא יתרת סכום התביעה לפרעון מידי. הבעל לא שילם את החוב וכתוצאה מכך, פתח נגדו המבקש בהליכי הוצאה לפועל.   3. בתצהיר תשובה שהגישה המשיבה, טענה המשיבה כי המבקש, שהינו דודה (אח אביה) עוסק במתן הלוואה ב"שוק האפור". היא טענה שהחוב למבקש הוא של בעלה בלבד וכי לא קבלה דבר מתוך כספי הלוואה של המבקש לבעלה. המשיבה שללה קיומו של משק בית משותף לה ולבעלה במהלך חיי הנשואין, "למעט העבודה שבעלי הביא דברי אוכל ובחוד פירות וירקות" (סעיף 5 לתצהיר). היא טענה כי בעלה אינו "גר ברציפות" בדירתם השכורה המשותפת וכי בכוונתה להגיע "להפרדות" עם בעלה, לאחר חתימה על הסדר מזונות. עוד טוענת המשיבה בתצהירה כי בשנת 2000, ננקטו הליכי הוצאה לפועל על ידי נושים של בעלה לתשלום חובות "...אשר מהותן איננה ידועה לי עד היום" (סעיף 6 לתצהירה). לטענתה, בהמלצת ראש ההוצאה לפועל, מכרו בני הזוג את ביתם המשותף על מנת לשלם את חובות הבעל והמשכנתא שרבצה עליו. עם יתרת הכספים, רכשה המשיבה לה וילדיה חלקת אדמה (במבשרת ציון), עליה הספיקה לבנות עם הכספים שנותרו בידיה, שלד בלבד. לטענתה הובהר לה, במהלך דיון בפני ראש ההוצאה לפועל, כי הבית החדש שתבנה ("בית קטן לי ולילדיי" - סעיף 7 לתצהיר) ירשם על שמה בלבד, וכי היא לא תהיה אחראית עוד לחובות אחרים של בעלה. 4. במהלך הדיון בבית המשפט, השלים המבקש עדות בעל פה נוכח הטענות שהועלו בתצהיר המשיבה. לאחר מכן, נחקרו המבקש והמשיבה בחקירה נגדית על תצהיריהם. כמו-כן, העיד הבעל כעד מטעם המשיבה. בהשלמת עדותו הראשית, העיד המבקש כי הבעל מתגורר ביחד עם המשיבה בדירתם השכורה. עוד העיד המבקש כי המשיבה ממשיכה בבנייתה של ביתה החדש. לפי תמונות הבית שהגיש, לא מדובר ב"בית קטן" כלל ועיקר, אלא וילה רחבת ידיים בת שתי קומות שנבנתה במרבית שטחו של המגרש שעליו הוקם. לפי התמונות, הושלמה בנייתה של כל המעטפת החיצונית של הבית, לרבות הגג, למעט חלונות ודלתות. בנוסף, העיד המבקש כי לבני הזוג היו בעבר שני בתים. לאחר מכירת הבית הראשון ורכישת בית שני, מכרו את הבית השני בסכום של 410,000 דולר. המבקש העיד כי המשיבה הבטיחה לו כי תשלם לו את החוב של בעלה לאחר שתמכור את הבית השני, אך לא עמדה בהבטחתה. בחקירתו הנגדית, מסר המבקש כי ראה את המשיב בדירה השכורה כאשר ביקר אצל בני הזוג לפני כשנה על מנת לבקש את כספו. הוא גם הוסיף כי הוא נוהג לראות, בדרכו לבית הכנסת שבו הוא מתפלל, את הבעל מפקח על הפועלים הבונים את הוילה החדשה. המבקש הודה כי המשיבה לא בקשה ממנו לתת הלוואה לבעלה, כי כספי הלוואה לא ניתנו לה וכי לא התייעץ עמה לפני שנתן את ההלוואה לבעלה. המבקש הכחיש בתוקף את טענת המשיבה, שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, לפיה הבעל הינו מהמר וכי המבקש ידע על כך כאשר נתן לו את ההלוואה. המבקש השיב בעניין זה, באופן ספונטני, כי אם היה יודע שהבעל מהמר, הוא לא היה נותן לו את ההלוואה (עמ' 4 ש' 12-13).   5. בחקירתה הנגדית, הודתה המשיבה כי בעלה אכן נמצא לעיתים בדירה השכורה בה היא מתגוררת. היא טענה שהוא גר רק בחודש האחרון בבית. לא היה לה הסבר כיצד הבעל הוא זה שקיבל את כתבי בית הדין מידיו של ב"כ המבקש לפני כ- 9 חודשים כאשר הגיע לדירה במטרה להמציא למשיבה את המסמכים. המשיבה גם הודתה כי בעלה אכן מפקח על הפועלים שבונים את ביתה החדש, "... וזו התמורה על כך שהוא נמצא בבית". (עמ' 6 ש' 18). בפני המשיבה הוצגו תמונות של מכונית מסוג הונדה הנראית כחדשה. היא הודתה כי בעלה משתמש ברכב למרות שהרכב לא רשום על שמו, כי הרכב חונה ליד הבית שלה וכי הרכב משמש גם את בנם של בני הזוג. באשר לבית שהיא בונה, הודתה המשיבה כי הבית אינו "בית קטן" אלא בגודל של 160 עד 180 מ"ר. המשיבה לא הצליחה להסביר כיצד מימנה את בניית הבית. היא טענה כי אחרי מכירת הבית השני של בני הזוג, ותשלום החובות, נותרו לה כספים בסך של 120,000 דולר. היא העידה כי עלות המגרש הייתה כ- 90,000 דולר וכי נאלצה לשלם 50,000 דולר עבור בניית השלד (עמ' 8 ש' 1-2, 12). היא לא הצביעה על מקור כספי למימון בניית הבית עצמו מעבר לשלד. (משכורתה מעבודתה כעוזרת גננת ב- 3 שנים האחרונות מגיעה לסך של כ- 3,000 ₪ לחודש בלבד). המשיבה גם סתרה את עצמה בעדותה ביחס לשני הבתים שנמכרו בעבר. במהלך חקירתו הנגדית של המבקש, טענה המשיבה (כפי שטען המבקש), כי ממכירת הבית השני התקבלו 410,000 דולר (עמ' 4 ש' 25). לעומת זאת, בחקירה הנגדית של המשיבה, טענה המשיבה כי ממכירת הבית הראשון התקבלו 420,000 דולר ואילו ממכירת הבית השני, התקבלו 280,000 דולר בלבד (עמ' 9 ש' 28-29). המשיבה לא הציגה כל מסמך התומך בעדותה לעניין מכירות הבתים והסכומים שהתקבלו בעקבות כל אחת מהמכירות. בחקירתה הנגדית, המשיבה גם הודתה כי שוחחה עם המבקש או עם עו"ד יצחק אלה מטעמו על תשלום החוב למבקש אחרי מכירת הבית השני. אולם לטענתה, לא התחייבה לשלם למבקש את החוב אלא התכוונה שבעלה ישלם למבקש את החוב מתוך חלקו בכספים שהתקבלו ממכירת הבית (עמ' 10 ש' 16-18, 28-29).   6. גם עדות הבעל הייתה רצופה בסתירות ובתמיהות. הבעל העיד תחילה כי הוא אינו מכיר את הוילה שנבנית על ידי המשיבה. לאחר מכן, הודה למעשה כי הוא מפקח על הפועלים הבונים את הבית (עמ' 6 ש' 20-30). במהלך חקירתו הנגדית, העיד הבעל, כפי שהעידה אשתו המשיבה, שהוא היה מהמר וכתוצאה מכך נכנס לחובות. הוא טען תחילה כי עבד לפני 4 שנים בבסטה בשוק. לאחר מכן, הוצגה בפניו בקשה שהגיש בפני ראש ההוצאה לפועל בשנת 2000 , שם כתב "אני עובד במשך 12 שעות ביממה על מנת לפרנס את הבית". לאור אותו מסמך, שינה פתאום העד את עדותו והודה שהוא מפרנס את הבית (עמ' 5). הבעל הודה כי רכב ההונדה הנראה בתמונות שהוגשו על ידי המבקש הוא רכב שהיה בשימושו, אך לטענתו החזיר את הרכב לבעליו. הוא לא הציע כל הסבר מדוע רכב יקר ערך שכזה נמסר לשימושו וגם היה בשימוש בנו. הבעל גם טען כי פרע כמעט את כל החוב למבקש כפי שנקבע בהסדר בפני בית המשפט, אולם לא הציג כל ראיות בכתב כדי לתמוך בטענה זו.   7. על פי הפסיקה, קיימת חזקת שיתוף בנכסים של בני זוג, המושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. קיימת גם חזקת שיתוף בחובות המשלימה את חזקת השיתוף בנכסים. חזקת השיתוף בחובות חלה על חובות שנוצרו בדרך הרגילה, במהלכם של חיי נישואים תקינים. חריגים לחזקה זו הינם חובות בעלי אופי אישי מובהק, כגון חובות בגין הוצאות על רכוש פרטי נפרד או בקשר לעיסקאות כלכליות, שחזקת השיתוף איננה חלה עליהן במקרה ספציפי. לפי אותם כללים, ניתן להטיל אחריות ישירה על בן הזוג של החייב כלפי צדדים שלישיים על חובות שנוצרו לגבי רכוש משותף, או שנעשו ביצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. נטל הוכחה בדבר קיומו של חריג כאמור מוטל על הצד הטוען שחוב מסוים איננו משותף לבני הזוג. (ע"א 3002/93 בן צבי נ. סיטין פד"י מ"ט (3) 5, בעיקר חוות דעתו של הנשיא לשעבר שמגר, ע"א 446/69 לוי נ. גולדברג פד"י כ"ד (1) 813 , ע"א 677/71 דוד נ. דוד פד"י כ"ו (2) 457, 461, ע"א 1967/90 גיברשטיין נ. גיברשטיין פד"י מ"ו (5) 661, 666, ע"א 7442/97 עמית נ. עמית פד"י נ"ד (4) 625, 629).   8. במקרה הנדון, למרות הכחשות המשיבה ובעלה, הוכח כי בני הזוג מנהלים אורח חיים משותף. לא הובאה כל ראיה בכתב כדי לתמוך בטענה הסתמית כי השניים פתחו בהליכי גירושין או הליכי אישות אחרים. לאור הסתירות והתמיהות הרבות בעדויות שני בני הזוג, יש להעדיף את עדותו העקבית של המבקש המכיר את בני הזוג היכרות אישית מהיותו דודה של המשיבה, שהשניים גרים באותה דירה, וכי הבעל מעורב בבניה של הבית החדש. עדותו נתמכה בסופו של דבר באימרות מפיהם של בני הזוג במהלך חקירותיהם הנגדיות. המשיבה נמנעה מלהגיש את ההסכם לרכישת המגרש במבשרת ציון או את ההסכמים לבניית הבית החדש, על מנת לתמוך בעדותה על כך שהבית נרכש על שמה בלבד, ועלותו הינה בהתאם למה שהעידה.   9. כמו כן, המשיבה לא הוכיחה את טענתה העיקרית לפיה בעלה שקע לחובות עקב היותו מהמר, וכי ההלוואה מהמבקש נלקחה על רקע זה. הבעל הצהיר עוד בשנת 2000 כי הוא עובד במשך כל היום ומפרנס את משפחתו. הוא נוהג ברכב יקר ערך. המשיבה לא הצליחה להסביר כיצד היא מממנת מהכספים שקיבלה כביכול מהסדר שנעשה בלשכת ההוצאה לפועל את בניית ביתה המפואר החדש. אותו הסדר כביכול בלשכת ההוצאה לפועל לא הוכח. כמו בעניינים אחרים, לא הגישה המשיבה כל מסמך כדי לתמוך בטענותיה. מן הסתם, אם היה הסדר במהלך דיון בלשכת ההוצאה לפועל כנטען, יכולה הייתה המשיבה להשיג מסמך המתעד את ההסדר, אך כאמור הדבר לא נעשה. יש להעדיף את גירסתו של המבקש, לפיה הבית האחרון שמכרו בני הזוג (ולא הבית הראשון) נמכר בסכום של 410,000 דולר. הדבר מעיד על התעשרות בני הזוג אחרי שמכרו את ביתם הראשון בסכום נמוך יותר. מכל האמור, לא הוכיחה המשיבה כי החוב שנוצר מהלוואה שנלקחה על ידי הבעל מהמבקש, היה חוב אישי מובהק של המבקש ולא חוב שנוצר למען המאמץ המשותף של שני בני הזוג.   10. אינדקציה נוספת לכך שהחוב למבקש הינו חוב משותף, נמצאת בנכונות של המשיבה לדון עם המבקש על פרעון החוב מהתמורה שהתקבלה ממכירת הבית השני. (השווה נסיבות דומות שהביאו את בית המשפט להכיר בחוב כחוב משותף בע"א 5598/94 נניקשווילי נ. נניקשווילי פד"י מ"ט (5) 163, 170). כמו כן, עצם הנכונות של המשיבה לממן מהתמורה שהתקבלה ממכירת ביתם המשותף של בני הזוג, את חובות הבעל לנושיו השונים, מעיד על כך שראתה בחובות אלה, חובות משותפים. לא ברור מדוע בחרה המשיבה להפלות את המבקש לרעה לעומת הנושים האחרים ולא לשלם את חובו מתוך אותה תמורה. 11. לאור כל האמור, ניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו החוב של בעלה של המשיבה למבקש שנפסק בת.א. (שלום ירושלים) 1375/01, הינו חוב משותף של המשיבה ושל בעלה למבקש. כמו כן, מוצהר כי המבקש רשאי לממש את פסק הדין בת.א. 1375/01 האמור מתוך הנכסים המשותפים של בני הזוג, לרבות הבית שהם בונים במבשרת ציון.   12. אני מחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ + מע"מ.   שיתוף בחובות בין בני זוגחוב