מה נחשב להפרת חוזה ?

מה נחשב להפרת חוזה ? חוק החוזים- תרופות מגדיר הפרת חוזה מהי: 1. (א) בחוק זה - "הפרה" - מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה; סעיף 9 לחוק החוזים- תרופות קובע את התרופה להפרה: 9. (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך. בספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ד 400- 401 (תשע"א- 2011) נאמר: "החוזה משמש עילה לתשלום או למתן טובות ההנאה שהועברו מכוחו. אם בטל החוזה או שהוא מתבטל, קמה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט הזכות להשבת מה שניתן מכוחו... אולם היסוד להשבה נעוץ בכך שההענקה הושתתה על ההנחה שהחוזה יתקיים. ההנחה או הציפייה בדבר קיומו של החוזה- אירוע שיתרחש בעתיד- היוותה בסיס להעברת טובת הנאה, והיא נכשלה. כשלון ההנחה מבסס את תביעת ההשבה. כך, למשל, קונה שילם עבור סחורה, שאותה חייבת המוכרת לספק בעתיד. אם כעבור זמן סוכל החוזה או בוטל מחמת הפרתו, והמוכרת אינה מספקת את הסחורה, זכאי המשלם להשבה. הוא הדין לגבי מתנות אירוסין ניתנות מתוך הנחה שהצדדים עומדים להינשא זה לזו. אם לא התקיימו הנישואין, זכאי הנותן להשבתן". הפסיקה דנה בסעד ההשבה וקבעה בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה. עמ' 249 (פורסם במאגרים) כדלהלן: "הלכה פסוקה היא, כי מטרת ההשבה (בה דנים הסעיפים שהזכרתי) היא למנוע התעשרות שלא כדין. בכך נבדלת תרופת ההשבה מתרופת הפיצוי. ההשבה (כאמור) באה למנוע התעשרות שלא כדין, ואילו תרופת הפיצוי באה לפצות על הנזק שנגרם לנפגע עקב ההפרה: ע"א 741/79 [23], בעמ' 540מול אות השוליים ז, מפי השופט ברק. תרופת ההשבה מופעלת "משבוטל החוזה", כלשונו של סעיף 9(א) לחוק התרופות (סעיף 78(ב) לחוק האחיד הנ"ל). מצד אחד, כמו לגבי תרופת הפיצויים, מותנית גם תרופת ההשבה בביטול החוזה תחילה (להבדיל מתרופת האכיפה, המתיישבת אך עם קיומו), ומצד שני מטרת ההשבה, להבדיל מפיצויים, היא (כאמור) למנוע התעשרות שלא כדין". בעא 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, נקבע בעמ' 14- 15 : " כלל פרשנות ידוע הוא, כי חוזה הניתן לפירושים שונים, יש לפרשו לרעת המנסח (ראו למשל רע"א ע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 76 (1994) (להלן: עניין הפניקס); ברק, בעמ' 638-634; פרידמן וכהן, בעמ' 283-280). כלל זה אף זכה לעיגון לאחרונה במסגרת תיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשע"א-2011, שבו הוסף סעיף 25(ב1), הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". ביסודו של הכלל עומדים רציונאלים שונים, ובכלל זה ההנחה כי אילו התכוון המנסח לנוסח שלו הוא טוען עתה, חזקה עליו כי היה מביאו לידי ביטוי במסגרת החוזה עצמו (ראו ע"א 891/75 מדינת ישראל נ' מעוז, פ"ד ל(3) 748, 754 (1976); עניין הפניקס, בעמ' 76); ההגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר לחוזה (עניין הפניקס, שם), וכן השאיפה "לאזן" את פערי הכוחות המובנים שקיימים פעמים רבות בין הצד המנסח לבין הצד שכנגד (ראו למשל רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 304 (1996)). לדעת פרופ' ברק, השאלה שראויה להישאל במסגרת כלל הפרשנות האמור אינה מי ניסח את הטקסט, אלא מיהו בעל השליטה על תוכנו. מכל מקום, הוא סבור כי מדובר בכלל פרשנות "ממדרגה שנייה", שיחול רק כאשר החזקות "ממדרגה ראשונה" משאירות ספק באשר לתכלית החוזה (ברק, בעמ' 641-638). בעמדה אחרונה זו מחזיקה גם פרופ' שלו, הרואה בחזקה האמורה כלל בעל אופי משני וטכני (שלו, בעמ' 34; ראו גם דברי השופט אור בע"א 779/89 שלו נ' סלע, פ"ד מח(1) 221, 240 (1993), שרואה בחזקה משום "מפלט אחרון בשלב הפרשני")". הפרת חוזהחוזהשאלות משפטיות