מהי פירמה ?

מהי פירמה ? בית המשפט ציין בפסיקתו כי פירמה הינה גוף בלתי מאוגד, היא משהו הדומה לעוסק מורשה בישראל, מסגרת לפעילות מסחרית של אנשים פרטיים. בית המשפט לא שוכנע כי מדובר בחברה בע"מ המהווה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית מחבריה וקבע כי האחריות של הפירמה רובצת אישית על מנהליה והשותפים בה, בדומה לשותפות בישראל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירמה: 1. התובעת היא חברה הרשומה ברוסיה כחברה בע"מ, עוסקת במסחר ומרכז פעילותה במחוז בירוביג'אן שברוסיה. שני הנתבעים היו תושבי בירוביג'אן, עסקו גם הם במסחר ועלו לישראל בשנת 1995. ביום 1.1.94 נערך הסכם בין התובעת לבין פירמה ושמה "שוק", ולפיו התקשרו שני הצדדים בהסכם לפיו מכרה התובעת ל"שוק" צינורות אשר יועדו להימסר לקונה בסין ושמו צ'ינזין. מחיר הצינורות נקבע לסכום של 370 דולר לטון. משקל הצינורות היה 1000 טון ומחיר העסקה היה 370,000 דולר. הצינורות אכן הועברו באמצעות הרכבת לסין, אך התמורה, או לפחות רוב רובה של התמורה, לא שולמה לתובעת. לטענת התובעת שני הנתבעים הם השותפים ו/או הבעלים של הפירמה "שוק" שהיא עסק פרטי אינדיוידואלי - לפי דיני רוסיה. התובעת טוענת כי הנתבעים חייבים לשלם לה את הסך של 370,000 דולר, מכוח התחיבותם שבהסכם ת1/, ומכאן התביעה שהוגשה על ידי התובעת לבית המשפט בישראל, נגד הנתבעים, שבינתיים, אם בגלל הפרשה נשוא התביעה, או מסיבות אחרות, עזבו את ברית המועצות ועלו לישראל. 2. ההסכם נקשר בין הצדדים כאמור ביום 1.1.94. הוא הועלה על הכתב בטופס מוכן מראש שבו מולאו הפרטים הנחוצים בכתב יד. ההסכם נכתב בשפה הרוסית. כותרתו "מכירה רב פעמית". הקונה "שוק" היתה מיוצגת בהסכם על ידי הנתבע מס' 2, אשר חתם על ההסכם כקונה ליד חותמתה של "שוק", וגם כתב בכתב ידו את הפרטים שבהסכם. בשם התובעת חתם מנהלה מר מרביצקי. ההסכם קבע כי הצינורות יסופקו עד ליום - 10.4.94 והקונה קיבל על עצמו לשלם את התמורה עבור כל הסחורה עד ליום 25.6.94. עוד מדבר ההסכם על קנס בגובה של 7 אחוזים שעל הקונה לשלם מן הסכום אשר לא ישולם במקרה של סירוב בלתי מבוסס או התחמקות מתשלום. נקבע גם כי על הקונה לפצות את המוכר, אם יופר החוזה על ידי הקונה "בגובה 50% מעלות הסחורה". בסעיף 4 של ההסכם נרשם כי "הסכם זה נתון לשינויים, ביטול ולהיות מוכרז שלא תקף על סמך חוק קיים". טיבה של הסתייגות זו לא הובהר. 3. "שוק" היא מעין פירמה, משהו הדומה לעוסק מורשה בישראל, מסגרת לפעילות מסחרית של אנשים פרטיים ברוסיה, שהיתה אז בתחילת דרכה בתחום זה. לא שוכנעתי שמדובר בחברה בע"מ המהווה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית מחבריה. נראה סביר כי האחריות של הפירמה רובצת אישית על מנהליה והשותפים בה, בדומה לשותפות אצלנו, ולפיכך, יש לבדוק אם שני הנתבעים היו שותפים בפירמה "שוק", בעת עריכת ההסכם. אין חולק שהנתבע מס' 2, אשר ייצג את "שוק" בכריתת ההסכם, היה הבעלים ו/או המפעיל ו/או המנהל ו/או השותף של הפירמה הזאת. הוא אחראי אישית כלפי התובעת, באותה מידה ש"שוק" אחראית כלפיה מכח ההסכם. עלתה מחלוקת אם הנתבע מס' 1 גם הוא היה שותף ב"שוק" בעת כריתת ההסכם. היו לו, כך עולה מן הראיות, עסקאות או שיתוף פעולה עיסקי עם הנתבע מס' 2 בעסק בשם "בסט וידיו". במסמך ת3/ אישר מר אולג סמיונוב, שהיה בשעתו סגן מנהל של "בסט וידיו", כי שני הנתבעים ניהלו שיחות עם התובעת והוא הסיק כי שניהם שותפים בעסקאות שנקשרו עימה. העד לוין אולג העיד כי שני השותפים של "שוק" הם שני הנתבעים ביחד. כמו כן אמר כי "בעסק "שוק" התפקיד העיקרי הוא תפקידו של מר ויינר, אף כי המנהל באופן רשמי היה זלמנוביץ", וכי "אותו עסק "שוק" נוצר במיוחד לעסקאות מניפולטיביות". מסמך נוסף הקושר את הנתבע מס' 1 אל עניננו, הוא יפוי הכח הנוטריוני נ4/. זהו יפוי כח מיום 1.9.95 עליו חתמו הנתבע מס' 1 ואשתו. הם מסרו למר מרביצקי, ממנהלי התובעת, יפוי כח "לנהל את רכושנו באשר הוא ובכל מקום, ובהתאם לזה לבצע עיסקאות ... לרכוש, למכור, לתת במתנה, לקבל במתנה, להחליף, לשעבד ... לקבוע בכל המקרים סכומים, מועדים ותנאים אחרים לפי ראות עיניו, לבצע התחשבנויות על פי עסקאות שבוצעו ...", ועוד. יפוי הכח, כך נקבע, תוקפו למשך 3 שנים. כל צד העלה גרסה לגבי יפוי הכח. לטענת התובעת, נחתם יפוי הכח על מנת לאפשר לה למכור את רכושו של הנתבע מס' 1 בבירוביז'אן, כדי לגבות את החוב עבור הצינורות. לטענת הנתבע מס' 1, נועד יפוי הכח למכור את דירתו בבירוביז'אן בלי כל קשר לחוב המגיע לתובעת עבור הצינורות. לשיטתו, אין הוא קשור כלל לעסקה ולחוב, פרט לידידות שהיתה לו עם הנתבע מס' 2. אמנם, ביפוי הכח לא נאמר שהוא בלתי חוזר; לא מוזכרת בו התובעת; מיפה הכח אינו מצהיר ביפוי הכח כי הוא חותם עליו בגלל חוב שהוא חב לתובעת ועל מנת להקטין את החוב הזה. מצד שני, קשה להבין ולחשוב מדוע יחתום הנתבע מס' 1 על יפוי כח כזה, ויתן אותו בידי מנהלה של התובעת, אלא אם כן עשה זאת על מנת לאפשר מכירת הרכוש שברוסיה לצורך הקטנת החוב. איני צריך לקבוע כי הנתבע מס' 1 הוא מיחידי הפירמה "שוק". זאת, מפני שמסקנתי היא לאור יפוי הכוח האמור, כי הוא ערב להתחיבויות "שוק" כלפי התובעת, בכל הקשור לעיסקה שבעניננו. לפיכך, ככל ש"שוק" חבה כלפי התובעת, תחול חבות זאת גם על הנתבע מס' 1. 4. ההסכם מדבר על כך ש"שוק" היא הקונה של הצינורות, ו"שוק" היא זו שהתחיבה לשלם לתובעת את המחיר. ההסכם אינו מאזכר את הקונה הסיני. אולם, ברור כי העיסקה נקשרה על מנת לבצע את המכירה לאותו קונה. היה ברור כי הצינורות מיועדים לצאת מגבולות רוסיה ברכבת ולהיות מובלים לסין. נתקבלו אישורי המכס של רוסיה בקשר לכך. הצינורות אכן הובלו לסין ונמסרו שם לרוכש הסיני. לטענת הנתבעים, היה הנתבע מס' 2 רק מתווך. על סמך האמון שנתנו בו הסינים התאפשרה קשירת העיסקה. הוא לא היה חייב לשלם את המחיר מכיסו, אלא היה עליו לשלם לאחר קבלת הכסף מאת הסינים. לטענת התובעת, לא היתה כאן פעולת תיווך, אלא מכירה ל"שוק". "שוק", לא רק שלא שילמה את המחיר, אלא אף קיבלה את התמורה מאת הסינים, ולא העבירה את הכסף לידי התובעת. לעומת זאת, לטענת הנתבעים היו הצינורות חלודים; הסינים לא שילמו כלל (מעבר לכ 7,000 דולר) עבור הצינורות הלקויים, ואם יש לתובעת תביעה כלשהי, עליהם להפנותה אל הסינים. עוד הם טוענים כי ההסכם האמיתי בין הצדדים דיבר בעיסקת "ברטר", ולא בתשלום במזומן בדולרים מאת הסינים. 5. אפשר אכן, שהצינורות היו חלודים, והסינים נמנעו מלשלם עבורם, או ניצלו זאת כתואנה לאי תשלום. אך הנטל בקשר לכך רובץ על הנתבעים, ולא הובאו ראיות מספיקות להסביר מה קרה ביחסים שבין הנתבעים לבין הקונה הסיני. ההסכם מדבר בעד עצמו, ולפיו "שוק" הוא הקונה. "שוק" הוא זה שהיה צריך להרוויח מן העיסקה, את הפער שבין המחיר במכירה מהתובעת ל"שוק" (370,000 דולר), לבין המחיר בו נמכרו הצינורות לסינים (ככל הנראה, לפי מסמך המכס - ר' ת1/ - 439,000 דולר). אם אדם רוכש מוצר על מנת למוכרו לאחרים ברווח, הוא נוטל על עצמו את הסיכון שבעיסקה. אין הוא מתווך, שדי בעצם קשירת העיסקה כדי לזכותו בדמי התיווך. מכאן מסקנתי כי "שוק" היא צד לחוזה, להסכם המכר, והיא חייבת בתשלום מחיר הצינורות, בין אם קיבלה את הכסף מאת הסינים, ובין אם לאו. לא הוכח שהיה זה הסכם למראית עין. הוכחה מספיקה כי ההסכם הופר על ידי התובעת בגלל פגם (חלודה) בצינורות לא הובאה, ולפיכך איני רואה מנוס מן המסקנה, שיש לקבוע כי "שוק" חייבת לשלם לתובעת את מלוא המחיר. 6. משנמצא ש"שוק" חייבת בתשלום, המסקנה המתחייבת לאור כל האמור לעיל היא כי הנתבעים חייבים גם הם בתשלום: הנתבע מס' 2 מכוח ערבותו והודאתו המשתמעת בחוב כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביפוי הכוח. הנתבע מס' 2 מכוח היותו הבעלים של "שוק". 7. אציין, שביסוד מסקנותי לעיל, חוסר האמון שאני רוכש לעדותם של הנתבעים, אם כי ניתן לומר שגם מסכת העדויות מטעם התובעת אינה מושלמת ומבוססת לכל פרטיה, ועדיין נותרת תחושה, בסופו של דבר, כי יש גם "נסתר" מעבר לנגלה, והנסתר שרוי אולי מעבר להררי סין. 8. אני מקבל את טענת הנתבעים כי שולם לתובעת סכום של 7,000 דולר על חשבון הצינורות. היה תשלום נוסף במוצרים (סוכריות) שקשה להעריך את שוויו, אך מדובר מכל מקום בסכום לא גדול. אעריך את התשלום הכולל בסכום של 10,000 דולר. 9. אני מקבל, לאור כל הנ"ל, את עיקר התביעה, ומחייב את הנתבעים, הדדית, לשלם לתובעת סכום השווה ל 360,000 דולר של ארצות הברית, בשקלים, לפי השער היציג הידוע היום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. לכך יווספו הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 75,000 ש"ח ומע"מ. עוסק מורשהשאלות משפטיות