קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות מאוטם שריר הלב שהוכר כתאונת עבודה: סגן הנשיא (קובובי): 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופט רבינוביץ - דן יחיד; תב"ע מה/605-0) שדחה את עתירת המערערת לקצבת תלויים. 2. העתירה היתה מבוססת על הוראות סעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - החוק), שזו לשונו: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה". העוברות היו כי בעלה של המערערת (להלן - המנוח) לקה ב- 28.12.1969 באוטם שריר הלב שהוכר כתאונת עבודה, ונפטר כ- 15 שנה לאחר מכן ביום 23.2.1984. 3. על מנת לזכות בתביעתה, שומה היה על המערערת להוכיח כי מותו של המנוח נגרם על-ידי האוטם דאז. ההלכה היא שלא די בכך שהאוטם הראשון השפיע השפעה "מסויימת" על בוא המוות, מספר שנים לאחר מכן, כדי לקבוע שהפגיעה "גרמה למותו" דרושה "השפעה משמעותית" (דב"ע מג/48- 0, בע' 154). 4. בית-הדין קמא מינה את הפרופ' בלום במומחה-יועץ-רפואי לבירור היקף הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה (1969) והמוות (1984). בחוות דעתה (מיום 8.6.1987) קבעה הפרופ' בלום שהמנוח לקה במחלת טרשת העורקים אשר סימניה הראשונים הופיעו בדצמבר 1969, עת אושפז בגלל כאבים בחזה. אובחנו מחלת לב טרשתית, מחלה כלילית חריפה וכן אוטם לא טרי. מסקנתה של הפרופ' בלום היתה, כי - "מדובר באיש עם מחלה טרשתית של העורקים הכליליים, שביטויה הקליני הראשון הופיע בדצמבר 1969. מחלה זו התקדמה עם הזמן והביא לסופו של החולה". 5. בסיכומי טענותיו בבית-הדין האזורי הודה בא-כוחה דאז של המערערת (עורך הדין גדעוני) שמרשתו "היתה סבורה כי בעלה לקה בשנת 1969 באוטם, אך כנראה לא היה זה אוטם אלא מחלת לב טרשתית, כפי שאפשר לראות לפי סיכום המחלה מבית-החולים 'איכילוב' הנמצא בתיק הרפואי...". טיעונו - בהסתמך על חוות דעתה של הפרופ' בלום - היה, שמחלת טרשת העורקים שהוכרה כתאונת עבודה "התקדמה עם הזמן והביאה למותו של החולה", ויש לקבל את התביעה. 6. בית-הדין קמא הגיע למסקנה שהביטוי הקליני למחלת טרשת העורקים "שנחשב בנראה בטעות לאוטם, הוכר כתאונת עבודה". מנם אין להתעלם מהכרת המוסד באירוע מדצמבר 1969(שנחשב בטעות כאוטם) - כתאונת עבודה, אך יש לצמצם את ההכרה לאירוע זה ולתקופת אי-הכושר שנבעה ממנו בסמוך לו, ו-"אין בשום פנים לראות בביטוי הקליני של מחלה בדצמבר 1969גורם למוות" (ההדגשה במקור). 7. לאחר שמיעת הטענות בערעור הוחלט, בהסכמת הצדדים, למנות מומחה רפואי נוסף, ומונה הד"ר אילן מיטס. הובאו לידיעתו העובדות כפי שתוארו על-ידי המערערת בתצהירה. השאלה שהוצגה לד"ר מיטס היתה: "היש לומר שאוטם שריר הלב שפקד את המנוח ב- 28.12.1969 והוכר כתאונת עבודה, גרם למותו ביום .23.2.1984 את המילה 'גרם' אין להבין במשמעות של גורם ישיר ובלעדי כי אם כגורם שהיתה לו השפעה משמעותית על בוא המוות". 8. הערכתו של הד"ר מיטס היתה כי הסבירות שהאוטם משנת 1969 תרם למוות, היא קטנה, אך "אין לשלול לחלוטין אפשרות שהנזק המצטבר של שני האוטמים הוא דוקא זה שגרם למות המנוח... אילו היה לוקה באוטם השני (שהוא התפתחות טבעית של הטרשת) בלי הסטוריה של אוטם נוסף ב-1969, הרי שאז היה לו סיכוי קטן של כ-% 10 להיוותר בחיים". 9. בתגובה לחוות דעתו של הד"ר מיטס, טען בא-כוח המערערת שהמומחה הכיר בקשר סיבתי בין האוטם הראשון (1969) לבין המוות. והרי נפסק על-ידי בית-דין זה שעל מנת שאוטם יוכר כתאונת עבודה, עת מדובר במבוטח שהוא בבחינת סיכון נייטראלי, די להוכיח שהעבודה תרמה "משהו" לבוא האוטם. בענייננו תרם האוטם הראשון אוחו "משהו" לבוא המוות. טענה נוספת היתה שבית-הדין קמא שגה בקובעו שהאירוע משנת 1969, שהוכר כתאונת עבודה, לא היה אוטם, על כן יש לבטל את פסק-דינו. 10. נראה לנו שהפרקליט המלומד נתפש לטעות בהשוותו את הדרוש להכרה באוטם כתאונת עבודה, עם הדרוש כדי לקבוע שמותו של מבוטח נגרם על-ידי פגיעה בעבודה (אוטם) שבעבר. רב ההבדל בין השניים, וקשה למצוא מבנה משותף בין דרישות סעיף 39 סיפא לחוק (לפי מבחן סיווג הסיכון) לבין דרישות סעיף 75. הד"ר מיטס סבר שאין לשלול לחלוטין קשר בין שני האוטמים אך הסבירות שהפגיעה בעבודה תרמה למוות היתה קטנה מאד נוכח מצבו של המנוח שלקה במחלה קשה שהביאה לסופו ב-% 100 (הפרופ' בלום) או ב-% 90 (הד"ר מיטס). נוכח עובדות אלה אין לומר שלתאונת העבודה מ- 1969היתה השפעה משמעותית על מותו של המנוח. 11. הערעור נדחה.התקף לב / אוטם שריר הלבמקרי מוותהכרה בתאונת עבודהמוות בתאונת עבודהתאונת עבודה