קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות עקב נפילת חפץ ממשאית נוסעת: השופטת ד' ביניש: 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) אשר הרשיע את המערער בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); וכן בעבירה הנוגעת למצב כללי של הרכב, עבירה לפי תקנה 27(א)+(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. על-פי המתואר בכתב האישום, נהג המערער במשאית כשאליה מחובר גרור, ועל המשאית והגרור מרכבים מתחלפים שהכילו גרוטאות ברזל. בעת שהגיע המערער לעקומה בכביש, ניתק המרכב שהיה מונח על הגרור, ונפל על שני בני זוג שצעדו באותה עת בשולי הכביש, ושניהם נהרגו במקום. עוד נטען בכתב האישום, כי עובר לתאונה, נהג הנאשם ברכב בלתי תקין ובלתי כשיר לנסיעה כשריתום המרכב לגרור היה לקוי וכתוצאה מכך ניתק המרכב מהגרור ונפל על הולכי הרגל. כן נטען, כי המערער ידע שהחיבור בין המרכב לגרור פגום במשך תקופה ארוכה ולא דאג לתקן את הליקויים מבעוד מועד. בשל העובדות האמורות יוחסה למערער בכתב האישום עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק. 2. פסק דינו של בית המשפט קמא נסוב סביב שני נושאים מרכזיים: האחד, קביעת הגורם לנפילת המרכב, והשני, מידת אחריותו של המערער לאירוע; לעניין זה בחן בית המשפט אם הגורם לתאונה היה בידיעתו של המערער ואם הליקויים היו בשליטתו, וכן בחן אם נתקיים בו היסוד הנפשי המיוחס לו בנסיבות. בית המשפט המחוזי העדיף את עמדת התביעה בסוגיות שבמחלוקת ועל כן הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. ביחס לגורם לנפילת המרכב, קיבל בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מהטכניון, המהנדס בן הרואה, שהעיד מטעם התביעה. על-פי חוות דעתו, הגורם העיקרי לנפילת המרכב, היה חסרונו של פין ריתום שהיה שבור זמן רב לפני מועד התאונה. כמו כן, בחוות דעתו צויין כי אחת מהאוזניים המשמשות לריתום המרכב באמצעות שרשרת ואונקל הייתה שבורה, הריתום של המרכב בוצע בצורה לא תקנית, והקדחים בתחתית המרכב היו מוגדלים באופן שאינו מתאים לאחיזה טובה בפינים. נתונים אלה תרמו לגרימת התאונה. בית המשפט דחה את האפשרות שהעלה המערער ולפיה, התאונה נגרמה עקב שבר בעלה של אחד הקפיצים בגרור. בהתייחסו לאפשרות זו, ציין בית המשפט גם כי המומחה שהובא מטעם ההגנה, מר מוזס, עמד על כך שרק כאשר קפיץ שבור באזור האוזן קיימת סבירות להתהפכות כתוצאה מכך; בעניינו של המערער, הקפיץ לא היה מחובר כלל לאוזן, ולפיכך גם לשיטתו של המומחה מטעם ההגנה, שבר בעלה הקפיץ - מן הסוג שהיה במקרה הנדון - לא אמור היה לגרום להתהפכות המרכב. מסיבות נוספות אותן פירט בהכרעת הדין הגיע השופט קמא למסקנה כי יש לתת משקל מועט לעדותו וחוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, והוא העדיף על פניה את עדותו של מומחה התביעה. לשם קביעת אחריותו של המערער, דן בית המשפט קמא גם בשאלת הוכחת היסוד הנפשי של העבירה שיוחסה למערער. בעניין זה קבע בית המשפט כי כפי שעולה הן מעדותו של המערער והן מעדויות אחרות, היה המערער מודע לכך שהריתום של המרכב לגרור היה לקוי, וכי נפילת מרכב עלולה לגרום למותו של אדם. בית המשפט קבע כי נוכח האמור, ניתן לייחס למערער יסוד נפשי של פזיזות, כאשר נהג במשאית בידיעת הסיכון. עוד קבע, כי אין בהיותו של המערער נהג שכיר כדי להפחית מאחריותו לתאונה. על כן הורשע המערער בעבירת ההריגה שיוחסה לו. בית המשפט גזר על המערער עונש של שלילת רישיון נהיגה למשך חמש עשרה שנים, שלוש שנות מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר על תנאי שלא ינהג בתקופת הפסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה וזאת למשך שלוש שנים. 3. בערעורו תוקף בא-כוח המערער הן את ההרשעה, והן את חומרת העונש שהוטל על מרשו. עיקר הטענות כנגד ההרשעה הועלו כבר על ידו בבית המשפט קמא. בין היתר טוען הוא, כי נפילת המרכב נגרמה לא בשל הליקויים הקשורים לריתום המרכב לגרור, אלא בשל ליקויים בגרור עצמו שהמערער לא ידע עליהם ולא היה עליו לדעת עליהם, כגון: עלה הקפיץ השבור שהתגלה בעת פריקת הרכב לאחר התאונה. כן טוען הוא כי נוכח העובדה שהתאונה נגרמה עקב ליקויים מכניים ולא עקב נהיגתו של המערער, הרי לא ניתן להטיל עליו אחריות פלילית בהיותו נהג שכיר, והאחריות מוטלת לפתחו של בעל הרכב. באשר ליסוד הנפשי, טוען המערער כי לא ידע כי הריתום אינו תקין ועל כן לא ניתן לומר כי צפה את התרחשותה של התוצאה הקטלנית. מעבר לכך, טוען הוא, כי התנהגותו של המערער ואופן נהיגתו מלמד כי לא ניתן לייחס לו יסוד נפשי של פזיזות, ועל כן לכל היותר ניתן להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בערעורו כנגד גזר הדין טוען המערער כי העונש שנגזר עליו הינו חמור מאוד גם ביחס לעונשים שהוטלו במקרים דומים, ולטענתו גזר הדין אינו נותן משקל ראוי לשיקולים לקולא ובכלל זה נסיבותיו האישיות של המערער. הגורם לתאונה 4. הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא ביחס לגורם התאונה מבוססים היטב ואין אנו רואים להתערב בהם. ממצאיו של מומחה התביעה לא נסתרו בחוות דעתו של מומחה ההגנה; המומחה הגיש חוות דעת כתובה ואף נחקר ביחס אליה בחקירה נגדית מפורטת. על יסוד עמדתו המקצועית שהיתה מקובלת על בית המשפט נקבע כי התאונה נגרמה בעיקר בשל חסרונו של פין הריתום שהיה שבור זמן רב לפני מועד התאונה, וכן בשל פגמים נוספים בריתום של המרכב לגרור; כך בשל חסרונו של פין הריתום, מוחזק המרכב בשתי נקודות ריתום בלבד במקום שלוש נקודות, ונוצר ציר סיבוב שסביבו יכול היה המרכב להתהפך בעת הפעלת כוחות צד. בנוסף, גם שתי נקודות הריתום הקיימות לא סיפקו יציבות מירבית למרכב - הנעילה האחורית של הגרור הייתה לא תקנית והתבצעה באמצעות ריתום האונקל לאוזן ריתום אחת במקום שתיים, והפין הקדמי התקין היה חופשי לתנועה עקב קדח מוגדל במרכב. בהקשר זה, אין לקבל את טענת המערער כי העובדה שנהג במשאית במשך תקופה ארוכה כשהריתום פגום, מבלי שקרה דבר, מובילה לניתוק הקשר הסיבתי בין הליקויים בריתום ובין התרחשות התאונה. כפי שציין מומחה התביעה, התאונה מתרחשת כאשר לריתום הלקוי מצטרפים גורמים נוספים, כמו: מהירות הנסיעה בסיבוב, או תנועה פנימית של המטען - גרוטאות ברזל - במרכב שגרמה להפרת שווי המשקל. גם אם גורמים אלה השפיעו על התרחשות התאונה במועד הספציפי שבו היא התרחשה, ברור שגורמים אלה לבדם לא היו גורמים לתאונה אם הריתום של המרכב לגרור היה תקין. הריתום הפגום יצר את הסיכון, שהיה יכול להתממש בשל שורה של גורמים מקריים ושרירותיים המושפעים מתנאי הדרך ומן הנסיבות הספציפיות. כאמור, בית המשפט דחה את טענת המערער, לפיה יש אפשרות סבירה שהתאונה נגרמה עקב שבר באחד הקפיצים בגרור, שבר שלטענתו גרם לכך שהגרור והמרכב התהפכו יחד. אף אנו סבורים כי גירסה זו של המערער אינה מתיישבת עם הממצאים והעדויות שעמדו בפני בית המשפט קמא. טענת המערער ולפיה, המרכב התהפך ביחד עם הגרור, אינה מתיישבת עם הודעתו במשטרה ביום התאונה (ת/10) שבה העיד כי המרכב נפל לפני הגרור, וגרסתו זו אף הוזכרה בחוות דעתו של מומחה התביעה. באשר למצב הקפיצים בגרור, אכן בבדיקה שבוצעה בידי הבוחן המשטרתי ביחד עם חוקרי הטכניון הסתבר כי יש שבר בעלה מס' 2 של קפיץ העלים הקדמי הימני. אלא שעל פי עדות מומחה ההגנה עצמו, לא כל שבר בקפיץ יכול לגרום להתהפכות הגרור, אלא רק שבר באזור "האוזן" (נקודת החיבור ל"שסים"). מכיוון שהקפיץ השבור שנתגלה בבדיקה כלל אינו מחובר ב"אוזן", לא ניתן לראות בשבר זה את הגורם להתהפכות. אשר על כן, גרסתו החלופית של המערער התולה את התרחשות האירוע בגורמים שלא היו בשליטתו, או בידיעתו של המערער אינה יכולה לעמוד. היסוד הנפשי 5. סוגייה נוספת בערעור שלפנינו, נוגעת ליסוד הנפשי שנתקיים במערער. בית המשפט קמא קבע, בהסתמך על העדויות שלפניו, כי המערער היה מודע לשבר בפין הקדמי ובאחת מאזני הריתום המשמשות לשרשרת הריתום, וכי צפה את האפשרות ששברים אלה עלולים לגרום למותם של אנשים. על כן קבע, כי מתקיים במערער היסוד הנפשי של פזיזות וניתן להרשיעו בהריגה. מסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה מבוססת ומעוגנת בראיות שבתיק. כדי להרשיע בעבירת הריגה יש צורך בהוכחת יסוד נפשי של פזיזות כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, כלומר: על התביעה להראות כי הנאשם היה מודע לאפשרות גרימת תוצאות המעשה, וזאת גם אם יחסו לתוצאה זו הוא בגדר "קלות דעת" בלבד, כלומר: הוא לא רצה בתוצאה ואף קיווה שיצליח למנוע את התרחשותה. יסוד נפשי של קלות דעת מתאפיין בכך, שחרף העובדה שהנאשם מעלה על דעתו את אפשרות התרחשות התוצאה, מחשבה זו נדחית על ידו מתוך גישה של "לי זה לא יקרה" (מ' קרמניצר, "על מאפיינים אחדים של המשפט הפלילי הגרמני", גבורות לשמעון אגרנט (א' ברק ואח' עורכים, תשמ"ז) 325, 343-344). במקרה שלפנינו, עולה מן הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא, כי המערער היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה. הוא הודה באוזני מומחה התביעה, כי ידע כי פין הריתום חסר, וניסיונו לחזור בו מהודאה זו בעדותו בבית המשפט, לא נתקבל על דעת בית המשפט קמא. מעבר לכך, המערער עצמו העיד כי היה בודק את הגורר והגרור מדי שבוע. בית המשפט בחן בעצמו ביחד עם הצדדים רכב זהה, ומסקנתו היתה כי בבחינת הרכב לפני העמסתו נראה בבירור חסרונו של הפין שאורכו כ-30 ס"מ. לפיכך קבע כי המערער לא יכול היה שלא לשים לב לחסרונו של הפין. גם מהתמונות שהוגשו לבית המשפט עולה כי חסרונו בולט לעין. עוד לא ניתן היה שלא להבחין בכך שאחת האוזניים המיועדות לחיבור שרשרת הריתום שבורה. המערער עצמו אמנם אישר כי חיבר את שרשרת הריתום רק באוזן אחת במקום שתיים. המערער אף הודה בבית המשפט קמא, כי היה ידוע לו שבמידה ומרכב אינו קשור כראוי, הוא עלול ליפול ולגרום לתאונה עם הרוגים. מכל האמור עולה כי המערער היה מודע לליקויים החמורים בגרור ובמרכב, ואף ידע שליקויים אלה עלולים להוביל לתוצאה קטלנית עקב נפילת המרכב. למרות מודעות זו נמנע המערער מלעשות את הדרוש, קרי: לתקן את הפגמים שהובילו לבסוף לתוצאה הקטלנית והמשיך לנהוג ברכב למרות הפגמים. בכך נתקיים בו יסוד נפשי של קלות דעת ביחס לאפשרות גרימת התוצאה. לעניין זה יש לציין כי העובדה שהשבר בפין היה ישן אינה יכולה לסייע בידו. נהג שאינו מקפיד על תיקון פגמים בטיחותיים ברכבו, מודע לכך כי לעתים הפגם מוביל לאסון מיידי ולעתים התאונה מתרחשת מאוחר יותר. חלוף הזמן, כשלעצמו, אינו מהווה ראיה לירידה ברמת המודעות של המערער לאפשרות התרחשות התאונה, אלא לכך שלבו נעשה גס באפשרות זו. אשר על כן, שוכנענו כי בדין קבע בית המשפט קמא כי מתקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעתו בעבירת ההריגה. איננו יכולים לקבל את טענתו הנוספת של המערער, ולפיה היותו נהג שכיר שאינו הבעלים של הרכב מסירה ממנו אחריות לתחזוקת הרכב. כפי שקבע בית המשפט קמא, גם אם ניתן להטיל אחריות פלילית על בעל הרכב, ומבלי להכריע ביחס לכך, אחריות זו אינה גורעת מאחריותו של המערער כנהג הרכב. בכל מקרה, על הנהג מוטלת האחריות לוודא כי הרכב בו הוא נוהג הוא תקין, וזאת במיוחד כאשר מדובר ברכב שהיה נתון לשימושו הבלעדי תקופה ארוכה. משנוכח כי קיים פגם במערך הריתום של המרכב לגרור לא רשאי היה להתעלם ממנו ומהסיכון הפוטנציאלי, והיה עליו לדווח על כך לבעל הרכב, ולהמנע מלנהוג בו עד לתיקון הליקויים, גם אם תיקון זה היה טעון אישור בעל הרכב. אשר על כן, הערעור על ההרשעה נדחה. 6. לעניין העונש, נתנו דעתנו לנסיבותיו האישיות של המערער, וראינו להקל במעט בעונשו. לפיכך, החלטנו להעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו על 30 חודשים. כמו כן, החלטנו לצמצם את פסילת רישיון הנהיגה שהוטל על המערער, כך שעונש הפסילה מנהיגה ברכב פרטי יעמוד על שבע שנים, ואילו תקופת הפסילה מנהיגה על רכב כבד תעמוד בעינה, קרי: חמש עשרה שנים. בכפוף לאמור הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.משפט פליליהריגהמקרי מוותמשאיתנפילה