קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מפוני גוש קטיף - פיצויים לבעלי עסק: 1. לפנינו ערעור לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן - החוק), על החלטת המשיבה מיום 25.2.09, שהיא למעשה תוספת להחלטה קודמת שניתנה בעקבות בקשת המערערת לעיון מחדש בראיות שהוגשו על ידה, ואשר יש בהן כדי להוכיח, לטענת המערערת, את זכאותה לפיצוי לפי סעיף 64(א) לחוק בהיותה "עסק שהיה פעיל ביום הקובע", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 62 לחוק. המסגרת הנורמטיבית 2. סעיף 63(א) לחוק קובע כי פיצוי על פי החוק ישולם אך ורק עבור "עסק בשטח מפונה" המוגדר כך, בסעיף 62 לחוק: "עסק שעיקר פעילותו, במועד כלשהו לפני היום הקובע, היה בשטח מפונה, ושביום הקובע התקיימו לגביו שני אלה: (1) בעל העסק היה ישראלי; (2) לעסק, לבעל העסק או לתאגיד בשליטת מי מהם הייתה זכות במקרקעין בשטח מפונה ששימשו לצורכי העסק" 3. על פי סעיף 64(א)לחוק, ניתן פיצוי לפי שווי הנכסים או לפי השווי הפיננסי, לפי בחירת הזכאי, רק ל"עסק שהיה פעיל ביום הקובע," המוגדר כך, בסעיף 62 לחוק: "עסק בשטח מפונה שהתקיימו לגביו אלה: (1) הוא העסיק כדין עובדים או שבעליו פעל בו כעצמאי, בשטח מפונה, בתקופה של 6 חודשים לפחות מתוך 12 החודשים שבתכוף לפני היום הקובע; (2) היה העסק חייב בהגשת דוחות תקופתיים לפי חוק המע"מ - הוא הגיש דוחות תקופתיים לתקופה כאמור בפסקה(1);" 4. "היום הקובע" מוגדר בסעיף 2 לחוק כ- 6.6.04. "ישראלי" מוגדר כמי שרשום במרשם האוכלוסין לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965. "זכות במקרקעין" מוגדרת בסעיף 62 לחוק כזכות חכירה, הרשאה או שכירות לגבי מקרקעין שהוקנתה לפני היום הקובע מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור חבל עזה או באזור יהודה והשומרון. 5. מהוראות החוק שפורטו לעיל עולה, כי על מנת לזכות בפיצוי על פי החוק - על העסק להוכיח את כל התנאים הבאים באופן מצטבר: (א) עיקר פעילותו של העסק, במועד כלשהו לפני היום הקובע, היה בשטח מפונה; (ב) ביום הקובע בעל העסק היה "ישראלי"; (ג) לעסק או לבעליו הייתה זכות במקרקעין בשטח מפונה ששימשו לצורכי העסק; (ד) העסק העסיק כדין עובדים בשטח מפונה בתקופה של 6 חודשים לפחות מתוך 12 החודשים שבתכוף לפני היום הקובע, דהיינו בתקופה שבין 6.6.03 ועד 6.6.04 (להלן - התקופה הקובעת); (ה) העסק הגיש דו"חות למע"מ בתקופה הקובעת. הרקע 6. המערערת, חברה פרטית שעסקה בעבודות קבלנות, פעלה בשטח המפונה מאז שנת 1998. על פי כתב הערעור, בשנת 1998 שכרה המערערת מאת האגודה השיתופית "גנים" מבנה ששימש אותה כמסגרייה (להלן - המסגרייה), מימשה את האופציה שניתנה לה להארכת תקופת השכירות, ונשארה במסגרייה עד לפינוי בשנת 2005. 7. המערערת טוענת כי עיקר פעילותה הייתה באזור המועצה האזורית שומרון (להלן - המועצה), אשר הייתה מזמין העבודות העיקרי מאת המערערת. הואיל ובשנת 2003 נקלעה המערערת לקשיים כלכליים - המחתה ביום 9.4.03 את זכויותיה וחובותיה בעבודות ביישובים ריחן ושקד, אשר הוזמנו אצלה על ידי המועצה (להלן - העבודות המומחות), לחברת עיצובים עפולה 2003 בע"מ (להלן - חברת עיצובים). 8. המערערת מודה כי העבודות המומחות בוצעו על ידי חברת עיצובים והתשלומים עבורן שולמו לחברת עיצובים על ידי המועצה, אולם טוענת כי היא פיקחה על העבודות באופן צמוד, וכתוצאה מכך סוכם בינה לבין חברת עיצובים כי היא תהיה זכאית ל- 10% משווי העבודות המומחות. 9. לטענת המערערת, מאז המחאת הזכויות לחברת עיצובים פעלה המערערת באזור המפונה בשני אופנים - האחד, בפיקוח על חברת עיצובים בכל הנוגע לעבודות המומחות, והשני - בעבודות שהיא המשיכה לבצע באופן עצמאי בגדר המערכת עד ליום הפינוי בפועל, כאשר היא מעסיקה עובדים וממשיכה לשכור את המסגרייה ומשלמת דמי שכירות. 10. להשלמת התמונה מציינת המערערת, בסעיף 2.9 לכתב הערעור, כי ביום 31.7.04 בשל טעות אנוש סגר רואה החשבון של המערערת, מר אבוליל מהאר (להלן - רואה החשבון) את תיק המע"מ של המערערת, אולם מיד כאשר התגלתה הטעות - נפתח תיק המע"מ לאחר כחודש ימים. השתלשלות ההליכים המשפטיים 11. בעניינה של המערערת ניתנו החלטות של המשיבה בימים 22.11.05 ו- 6.3.06 לפיהן המערערת אינה זכאית לפיצוי בהתאם לחוק. בהחלטה הסופית מיום 6.3.06 נקבע, כי המערערת לא הייתה "עסק פעיל ביום הקובע" וזאת לאור המחאת הזכויות לחברת עיצובים, אי העסקת עובדים בתקופה הקובעת, ואי הגשת דו"חות מע"מ בתקופה האמורה. כמו כן קבעה המשיבה, כי המערערת הפסיקה את פעילותה ביום 30.6.03 וכי לא הביאה ראיות לכך שהסכם השכירות לגבי המסגרייה הוארך (כגון תשלום דמי שכירות, חשמל, מים, ארנונה), ועובדה זו, יחד עם ביאור 16 לדו"חות הכספיים ליום 30.12.03, הקובע כי המערערת הפסיקה פעילותה ביום 30.6.03, מוכיחים כי המערערת לא הייתה בעלת זכות במקרקעין ולכן אינה זכאית לפיצוי על פי החוק. 12. המערערת פנתה לוועדה המיוחדת, וביום 12.2.08 ניתנה החלטת הועדה המיוחדת לפיה ניתן למנהל המערערת, מר אבנר סינוואני, מענק הסתגלות. הוועדה המיוחדת קבעה, בין היתר, כי המסמכים שהמערערת התבקשה להמציא ושיש בהם כדי להעיד על הקשר שהתקיים עובר ליום הקובע בין המועצה לבין המערערת נשאו תאריך שלאחר היום הקובע. כתוצאה מכך, החלה המערערת לחפש מסמכים, ומשמצאה מסמכים המוכיחים, לטענתה, כי היא הייתה עסק פעיל ביום הקובע - פנתה ביום 2.11.08 למשיבה בבקשה לעיון מחדש בראיותיה. 13. בשלב הראשון, ביום 3.12.08, החליטה המשיבה לדחות את בקשת המערערת לעיון מחדש, אולם ביום 25.2.09 נעתרה המשיבה לקיום שימוע, אולם ההחלטה בדבר אי זכאותה של המערערת לפיצוי נותרה ללא שינוי גם לאחר השימוע. המשיבה קבעה כי הליך של "בקשה לעיון מחדש בראיות המוכיחות את זכאותה המבקשת" אינו קיים בחוק, וההליך שהיה עליה לנקוט הוא הליך של ערעור על פי החוק. מאידך נקבע, כי גם מהחומר שהומצא על ידי המערערת ונסקר על ידי רואי החשבון של המשיבה אין כדי לשנות את החלטת המשיבה כי מדובר בעסק לא פעיל ביום הקובע. מכאן הערעור שלפנינו. טענת המערערת 14. המערערת טוענת כי הציגה בפני המשיבה מסמכים חדשים שלא הוצגו בפניה קודם, לפיהם, הייתה למערערת זכות במקרקעין, היא העסיקה עובדים בתקופה הקובעת ו דיווחה דיווחי מע"מ כנדרש בחוק. המערערת גם הגישה למשיבה תצהירים מטעמה לתמיכה בטענותיה. כמו כן הביאה המערערת בפני המשיבה את מנהל אזור צפון השומרון, מר יעקב שלו, אשר הצהיר כי המערערת היא זו שפעלה בשטח והוציאה אל הפועל את המכרזים שזכתה בהם. לטענתה, עדות זו והראיות הנוספות שהוצגו מפריכות את טענות המשיבה בדבר אי היותה של המערערת "עסק פעיל ביום הקובע". אלא, שהמשיבה אפילו לא טרחה לשאול את אותו מצהיר מטעם המערערת כל שאלה, והחליטה את החלטתה בלי להתחשב כלל בעדותו. כך גם לגבי עדים נוספים, כגון מנהל אגף הנדסה, מר אמנון רוזנברג, ומזכיר היישוב ריחן. 15. עוד טוענת המערערת, כי המשיבה קבעה באופן לאקוני, בהחלטה לא מנומקת, שאין במסמכים שהוצגו (וגם במצהירים מטעם המערערת) כדי לשנות את החלטותיה הקודמות . לטענתה, המשיבה אפשרה למערערת להציג מסמכים רק כדי "לצאת ידי חובה" והיא לא דנה בלב פתוח ובנפש חפצה באותם מסמכים, שכן לא חלפו אלא כשעתיים לאחר שהסתיים השימוע בעניינה של המערערת, והמשיבה שלחה אל ב"כ המערערת החלטה שבמסגרתה קבעה כי "מעיון מדוקדק" במסמכים עולה שהחלטת ועדת הזכאות לפיה אין למערערת זכאות לפיצוי - בדין יסודה. לטענת המערערת, גישתה של המשיבה אינה תואמת את תכלית החוק. 16. המערערת טוענת כי המסמכים החדשים שהוצגו בפני המשיבה (חשבונות חשמל, אישורים בדבר תשלום דמי שכירות ובדבר העסקת עובדים) - יש בהם כדי להוכיח שלמערערת היה עסק פעיל ביום הקובע. עוד טוענת המערערת, כי היא עמדה גם בהוראת החוק לעניין הדו"חות למע"מ, ולכן היא עונה על מלוא דרישות החוק בכל הנוגע להגדרת "עסק שהיה פעיל ביום הקובע", וזכאות לפיצוי על פי החוק. 17. לעניין ביאור מספר 16 לדו"חות הכספיים של המערערת נכון ליום 31.12.03, שבו נאמר כי המערערת הפסיקה את פעילותה העסקית החל מיום 30.6.03, טוענת המערערת כי שגתה המשיבה כאשר התעלמה מהסבריו של רואה החשבון במהלך השימוע שנערך למערערת ביום 25.2.09, נספח 9 לכתב הערעור (להלן - השימוע) לגבי הנסיבות אשר בהן נכתב הביאור האמור. טענות המשיבה 18. המשיבה טוענת כי עשתה כל שלאל ידה על מנת לאפשר למערערת למצות את טענותיה וראיותיה והלכה לקראת המערערת מעבר לחובותיה על פי דין. 19. לטענת המשיבה, לאור הדיווח של המערערת עצמה בדוחותיה הכספיים כי פעילותה העסקית הופסקה החל מיום 30.6.03 - דין הערעור להידחות, שכן אין מקום לטענה כי על המשיבה להתעלם מהדו"חות הכספיים של המערערת עצמה ולבכר על פניהם את עדותו של רואה החשבון. 20. לעניין הראיות הנוספות שהמציאה המערערת, טוענת המשיבה כי על אף ההזדמנויות שניתנו למערערת, לפנים משורת הדין, היא המציאה רק "שברי" ראיות, אשר אף אחת מהן ואף לא כולן במצטבר, אינן מאפשרות לקבוע כי המערערת זכאית לפיצוי על פי החוק. לטענת המשיבה, המסמכים החדשים שהוצגו ואשר עליהם משליכה המערערת את כל יהבה - אין בהם כדי לתמוך בטענות המערערת ולקבוע כי היא זכאית לפיצוי על פי החוק. דיון והכרעה 21. ראשית ייאמר, כי לא ראיתי לקבל את טענת המערערת לפיה המשיבה אפשרה לה להציג ראיות רק כדי "לצאת ידי חובה", ולא דנה בעניינה בלב פתוח ובנפש חפצה. למשיבה לא הייתה כל חובה לעיין מחדש בהחלטותיה, וחובה כזו לא קיימת על פי החוק. אם סברה המערערת כי החלטות המשיבה, כמו גם החלטת הועדה המיוחדת, שגויות - הייתה פתוחה בפניה הדרך להגשת ערעורים על פי החוק במועד החוקי שנקבע לכך. משבחרה המערערת, מטעמים השמורים עמה, שלא להגיש ערעור בזמן אמת בשנת 2006, ומאידך, משנעתרה המשיבה, לפנים משורת הדין, לבקשת המערערת לעיון מחדש וערכה לה שימוע שבמסגרתו התירה להגיש ראיות נוספות באיחור של כ- 3 שנים - מוטב היה אילו הטענה כי הדבר נעשה על ידי המשיבה רק כדי "לצאת ידי חובה" לא הייתה נטענת כלל. 22. לאחר שהמשיבה נעתרה לבקשת המערערת לעיון ומחדש ונערך השימוע - עלינו לבחון עתה האם נפל פגם ב"תוספת להחלטה", שהיא נשוא הערעור שלפנינו, שלא להכיר בראיות הנוספות כמוכיחות שהמערערת הייתה "עסק פעיל ביום הקובע", הזכאי לפיצוי על פי החוק. 23. כפי שפורט בפסקאות 2 עד 5 לעיל, על מנת לזכות בפיצוי על פי החוק על המערערת להוכיח קיומם של כל התנאים המנויים הן בהגדרת "עסק בשטח מפונה" והן בהגדרת "עסק שהיה פעיל ביום הקובע". הואיל ואין מחלוקת כי מנהל המערערת הוא "ישראלי" כהגדרתו בחוק, והואיל והמחאת העבודות לחברת עיצובים נעשתה ביום 9.4.03, דהיינו לפני היום הקובע - הרי שהשאלות שעומדות בפנינו הינן : האם הצליחה המערערת, במסגרת העיון מחדש, להוכיח כי על אף המחאת העבודות לחברת עיצובים עוד בשנת 2003 הייתה לה בכל זאת פעילות בשטח המפונה ביום הקובע (6.6.04), וכי נתמלאו לגביה יתר התנאים דהיינו, קיומה של זכות במקרקעין בשטח המפונה, העסקת עובדים בתקופה הקובעת, והגשת דו"חות למע"מ בתקופה הקובעת. 24. יודגש, כי אם נגיע למסקנה שהמערערת לא עברה את "משוכת" ההגדרה של "עסק בשטח מפונה", דהיינו כי ביום הקובע הייתה לה פעילות בשטח המפונה - הרי שיתייתר למעשה הצורך לבחון אם, לנוכח הראיות הנוספות, עמדה המערערת ביתר התנאים הדרושים על מנת לזכות בפיצוי על פי החוק כ "עסק שהיה פעיל ביום הקובע". 25. האם הייתה למערערת פעילות בשטח המפונה ביום הקובע? בביאור 16 לדו"חות הכספיים של המערערת, נכון ליום 31.12.03, נכתב "שחור על גבי לבן": "החברה נקלעה לקשיים כספיים כבדים וחשבון הבנק שלה הוגבל בשנת 2002. כמו כן נצברו חובות בחברה למוסדות: אגף המכס ומע"מ, מס הכנסה ניכויים, ביטוח לאומי בשל ניכויים. החברה הפסיקה את פעילותה העסקית החל מיום 30.6.03 והיא מימשה את רוב נכסיה בשנת 2003." המערערת טוענת כי שגתה המשיבה כאשר התעלמה מעדויות בדבר הנסיבות שבהן נכתב הביאור מספר 16 לדוחותיה הכספיים, וליתר דיוק - כשהתעלמה מעדותו של רואה החשבון מטעמה במהלך השימוע, אשר הבהיר את מציאות הדברים שמשתקפת בכמות נכבדה של נספחים שהוצגו בפני המשיבה (ראה עמ' 3 לפרוטוקול השימוע שורות 16-23). 26. אכן, רואה החשבון ניסה להסביר במהלך השימוע את הנסיבות שבהן נכתב ביאור 16 לדו"חות הכספיים של המערערת - אך לא שוכנעתי מדבריו, וזאת בלשון המעטה. מפאת כבודו של רואה החשבון לא ארחיב בעניין זה ואציין רק כי לא מקובלות עלי עמדת המערערת כי היה על המשיבה להתעלם מהאמור בדו"חות הכספיים של המערערת ולבכר על פניהם את עדותו של רואה החשבון, אשר ממנה עולה כי הוא ניסה כדבריו, למצוא "נוסחה טובה" (?) שבה יוכל מנהל המערערת להמשיך לפעול, על אף שאמר במפורש כי הוא "מסובך עד הראש" בחובות ואינו יכול להמשיך לפעול במסגרת שפעל עד לאותו מועד, דהיינו באמצעות המערערת. כזכור, המערערת עצמה הודתה בסעיפים 2.5 ו- 2.6 לכתב הערעור כי היא המחתה את זכויותיה וחובותיה בעבודות המומחות לחברת עיצובים, וראה איזה פלא, כאשר נשאל רואה החשבון במהלך השימוע אם הועברו העבודות לחברת עיצובים - אמר באופן מפורש: "לא העברנו את זה לעיצובים.עובדה, הוא בעצמו עבד מול המועצה. הוא הגיש את החשבונות,הוא הביא את הפועלים, הוא הזמין את החומרים, הוא המשיך לעבוד... עיצובים שימשה כצינור לתשלומים לקבלנים ולמוסדות ולדיווחים מאחר והו א היה משותק" (פרוטוקול עמ' 3 שורות 21-24 ועמ' 4 שורה 1). בהמשך, אומר רואה החשבון (עמ' 5 שורות 19-22): "הייתי יכול לתאם את זה להגיד לו אבנר בוא אני אתעלם מההערה הזאת מאחר ומנהלת סל"ע ביום אחד תקרא לך ותגיד לך מה העסק לא פעיל, אבל כשעשינו את המאזן צורת הפעילות השתנתה אצלו, אני הייתי חייב להעיר על זה לבנקים, לאנשים שיקראו את הדו"חות שיראו שיש משהו פה שקרה. זה לא אותה מתכונת פעילות אבל ממשיך לעבוד.... " כפי שנאמר לעיל, מפאת כבודו של רואה החשבון לא ארחיב מעבר לציטוטים האמורים, אשר מדברים בעד עצמם. 27. לצורך חישוב הפיצוי על פי החוק בחר המחוקק להסתמך, בין היתר, על הדיווחים של מבקש הפיצוי לרשויות המס (למשל, טופס הפחת, דו"חות שמוגשים לפקיד השומה, דו"חות למע"מ), כמפורט בתוספת השלישית לחוק. המחוקק יצא מתוך הנחה כי כל הדיווחים אמורים להיות נכונים ומבוססים על הנהלת החשבונות של העסק ועל דוחותיו הכספיים, כפי שבוקרו ואושרו על ידי רואה חשבון. מהוראות חוק רואי חשבון, התשט"ו - 1955 וכן מתקנות רואי חשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון), התשל"ג - 1973 עולה, כי על רואה החשבון לעשות את הביקורת בהיקף ובאופן שיש בהם כדי לשמש בסיס מהימן למתן חוות דעתו (ראה תקנה 8 לתקנות האמורות), ועליו לבקר, בין היתר, אם בדו"ח הכספי של המבוקר יש גילוי נאות, בהתחשב בנסיבות (ראה תקנה 10 לתקנות האמורות). במילים אחרות, אם רואה החשבון אישר את הצהרת המערערת בדוחותיה הכספיים כי היא הפסיקה את פעילותה העסקית ביום 30.6.03 - חזקה כי הצהרה עובדתית זו נכונה ותופסת כלפי כולי עלמא. 28. אין מקום לאפשר למערערת "להנות משני העולמות" - מצד אחד לטעון כי היא חדלה מפעילותה העסקית, וזאת על מנת להיחלץ מחובותיה וקשייה הכספיים, ומצד שני לטעון היפוכו של דבר, לצורך קבלת הפיצוי על פי החוק. ברי, כי אחת ההצהרות איננה נכונה, ועל כן מדובר בתוצאה שהיא בלתי נסבלת מבחינה ציבורית ומכל בחינה אחרת, וכל המוסיף בעניין זה - גורע. 29. זאת ועוד, לתגובת המשיבה לערעור צורף כנספח ד' "טופס 126" לשנת 2003 ("דין וחשבון על עובדים שהועסקו, תשלומים וניכויים לשנת המס 2003"), ובו דיווחה המערערת כי החל מחודש יולי 2003 היא לא העסיקה עובדים כלל. הצהרה זו תואמת את הצהרת המערערת בדוחותיה הכספיים כי היא חדלה מפעילות עסקית בחודש יוני 2003, ומאידך ההצהרה סותרת את גרסתה כי העסיקה עובדים בתקופה הקובעת לצורך הוכחת התנאי שבהגדרת "עסק שהיה פעיל ביום הקובע". ושוב, לפנינו ניסיון פסול מצד המערערת להנות משני העולמות, כאמור בפסקה 28 לעיל. 30. משהגעתי למסקנה כי המערערת עצמה סברה כי היא הפסיקה את פעילותה העסקית כשנה לפני היום הקובע וכך הצהירה בדוחותיה הכספיים - מכאן, שאין היא יכולה להיחשב כ"עסק שהיה פעיל ביום הקובע", וממילא מתייתר הצורך לבדוק את קיומם של יתר התנאים המפורטים בהגדרה האמורה, ואין לראות במערערת "עסק שהיה פעיל ביום הקובע" כהגדרתו בחוק, הזכאי לפיצוי על פי החוק. סוף דבר 31. לאור כל האמור לעיל - הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה, תוך 30 ימים, הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 8,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל. פיצוייםגוש קטיףתוכנית ההתנתקות / מפונים