משאית גלידה - תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משאית גלידה - תאונת דרכים: השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד   העובדות : 1.         ערעור על פסק-דינו החלקי של בית-משפט השלום בנתניה (כב' השופט כבוב) בת.א. 6497/98 לפיו נדחתה תביעת המערער כנגד משיבה 2 לנוכח הקביעה כי התאונה שנגרמה לו אינה "תאונת דרכים".   2.         מעשה שהיה כך היה: המשיב 1 (להלן- "המשיב") הינו הבעלים של משאית גלידה והמשיבה 2 (להלן - "המשיבה") הינה המבטחת של הרכב. ביום 5.3.94, שעה שהמערער היה בן 10, בעת ששהה בקרבת המשאית, נסגרה דלת המשאית על ידו ועקב כך הוא נפגע ביד. המשיבים הכחישו כל אחריות לאירוע וטענו כי אין הוא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").   המערער טען כי הוא שיחק עם ילדים אחרים, כאשר המשאית חנתה בסמוך. לדבריו ראה את נהג המשאית מעמיס קרטונים ליד הדלת כדי לפרוק אותם. הנהג קרא לו והוא התקרב למשאית, הסתכל פנימה לתוכה ואז נסגרה דלת המשאית על ידו. חברו של המערער, ששיחק עימו בעת מעשה, העיד כי תוך כדי משחק הבחינו במשאית המגיעה למקום. המערער ניסה להסתכל פנימה ולפתע נסגרה הדלת על ידו. המשיב עצמו לא היה במקום בעת האירוע, אלא בחנות סמוכה אליה הגיע לצורך ביצוע הזמנה ופריקת סחורה. אחיו של המשיב, אשר שהה בארגז המשאית בעת המקרה, הכחיש מכל וכל את גירסת המערער כאילו קרא לו וזימנו להגיע לרכב. לדבריו היתה המשאית במצב של חניה מוחלטת, כאשר הבחין לפתע באחד הילדים המנסה לטפס על המשאית ותוך כדי כך נסגרה דלת הארגז על ידו.   לטענת ב"כ המערער אין מדובר בתהליך של פריקה וטעינה שבמסגרתו נפגע המערער, אלא יש לבחון את המקרה כאילו מדובר היה ביציאה מרכב חונה.   פסק-הדין של בית-משפט השלום   3.         נקודת המוצא ממנה יצא השופט המלומד לבחינת האירוע נסבה על השאלה באם זהו מקרה שבו נגרם נזק למערער עקב השימוש ברכב מנועי, כאשר גם בעת חניית הרכב מהוות כניסה לרכב או יציאה ממנו שימוש ברכב מנועי בתנאי שהרכב תוך כדי חנייתו שימש למטרות תחבורה. הוכח כי הקטין לא נפגע תוך כדי פריקת המשאית, אלא הגיע אליה מתוך סקרנות ובלא שנתבקש לעשות כל פעולה הקשורה לרכב. מכאן הובילה הדרך למסקנה כי פגיעתו של המערער מדלת הארגז היתה במסגרת משחק ששיחק והדבר אינו נכלל בגדר פעילות שנעשתה למטרות תחבורה. כמו כן פציעתו של המערער נגרמה כתוצאה מלחיצה על סוגר של דלת הארגז, מעשה המנתק את הקשר הסיבתי עם ייעודו התחבורתי של הרכב. לאור הטעמים הללו נקבע כי לא בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים אמורים הדברים ולפיכך נדחתה התביעה כלפי המשיבה.    הערעור 4.         טענת המערער הינה כי מדובר במקרה הכלול בגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", שכן מדובר בנזק גוף שנגרם עקב השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בהתאם לפסיקה אין להגביל את המונח "שימוש" לשימוש נחוץ בלבד וגם אם סגירת הדלת לא היתה נחוצה באותו רגע עדיין נכנס אירוע זה בגדר "שימוש". יש להשוות מקרה זה למקרה שנדון ע"י בית-המשפט העליון ברע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס. במקרה זה מדובר היה בילדים ששיחקו בכננת הקדמית של רכב חונה ונפגעו ממנה, והתאונה הוכרה כתאונת דרכים למרות שהוכח כי הילדים שיחקו בכננת הרכב שהיה במצב של חניה מוחלטת. כך גם במקרה דנן, שאף בו לא היתה הצדקה לקבוע כי מאחר ומדובר במשחק של הילדים די בכך כדי להוציא את האירוע מגדר "תאונת דרכים". מהפסיקה האמורה נמצאנו למדים כי גם משחק של ילדים הנוגע לרכב חונה אינו שולל את תחולתה של "תאונת דרכים", שהרי מדובר בדלת שהינה חלק אינטגרלי ממכונית. זאת ועוד - סגירת הדלת היא שימוש לוואי ברכב ולפיכך יש הנזק שנגרם למערער נופל למסגרת הסיכון שיצר שימוש הלוואי. לענין זה יפה כוחם של הדברים שנפסקו בע"א 1042/00 מגדל נ' שושי (פס"ד של בית-המשפט העליון מיום 30.1.02 - טרם פורסם) לפיהם: "כל נזק הנופל למסגרת סיכון שהשימוש העיקרי ברכב או שימושי הלוואי בו, יוצרים, הוא הנזק הנגרם עקב אותו שימוש ויש לראות באותו שימוש כגורם ממשי לנזק". לא כוונתם הסובייקטיבית של המשתמשים היא חשובה (כוונת המשחק במקרה זה), אלא אם השימוש עשוי באופן אובייקטיבי להביא להשגת מטרה תחבורתית. השימוש שנעשה כאן, קרי סגירת הדלת, היווה את תחילת השימוש ברכב לצורכי נסיעה, ומשום כך העובדה שהמערער השתמש בדלת כחלק ממשחק, אינה מעלה ואינה מורידה. כך נקבע בדנ"א 1963/00 הפניקס נ' כהן תק-על 2000(2) 276 כי כשהשימוש כרוך מעצם טבעו בסיכון תחבורתי, אזי השימוש ייבחן לפי מבחן אובייקטיבי.   5.         מנגד טוענת המשיבה כי לפי הממצאים העובדתיים עולה כי אחי המשיב עסק בפריקת סחורה מארגז המשאית והמשיב עסק בפריקת הסחורה לחנות הסמוכה,בעת האירוע. המשאית עצמה שימשה למשחק של המערער וחבריו ולכן אין לראות בכך שימוש "למטרות תחבורה". המקרה דומה לאירוע שנדון בפרשת פדידה (ע"א 8548/96 פדידה נ' סהר תק-על 97(3) 300) בו נפגע התובע במהלך ירידה מרכב אליו עלה כדי לקחת מצית סיגריות ונקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. כך כאן לא היה השימוש מצד המערער למטרות תחבורה, אלא למטרת משחק. גם המשיבה מפנה לשני פסקי-הדין עליהם ביקש המערער להישען, קרי ע"א 7509/98 ודנ"א 1963/00 (דיון נוסף על ע"א 7509/98) והיא מצידה מבקשת למצוא בהם חיזוק לטיעונה. באותם מקרים דובר, כאמור, על שימוש בכננת הרכב למטרות תחבורה, שעה שנסיבות המקרה שבפנינו שונות תכלית שינוי ואין פגיעתו של המערער יכולה להיחשב כשימוש ל"מטרות תחבורה". לא הרי גרירת רכב באמצעות כננת או נהיגה בו, כהרי עמידה בסמוך לאחר והתבוננות לתוכו מתוך משחק. זאת ועוד, מדובר באירוע שהתרחש תוך כדי פריקת סחורה כשהרכב חונה ואירועים הנגרמים בעת פריקה או טעינה בנסיבות כאלה מוחרגים מגדר תאונת דרכים. ולא עוד, אלא שלפי גירסת המערער עצמו הוא נתבקש לסייע בפריקת הסחורה ואף נהג לסייע לכך בעבר.   דיון 6.         לאחר בחינת שלל טענותיהם ומענותיהם של הצדדים, מסקנתי היא כי צדק השופט המלומד במסקנתו וכי אכן אין האירוע נשוא הדיון שבפנינו נכנס בד' אמותיה של "תאונת הדרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. אין צורך להיכנס לטיעונה של המשיבה לגבי נסיבות של "פריקה וטעינה" המוחרגות על-פי החוק, שכן די לנו בכך שאין מדובר במקרה זה בשימוש למטרות תחבורה והילכך אין חלה עליו אפילו ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". התקרבותו של המערער למשאית תוך כדי משחק והצצתו לתוכה וסגירת הדלת על ידו ודאי שאין לראות בהם שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. הפסיקה האמורה שאליה מפנה ב"כ המערער, אף היא אין בה כדי להושיעו. ברע"א 7509/98 הנ"ל עמדה למבחן השאלה "האם תאונה במהלך משחק ילדים בכננת קדמית של רכב, אשר נועדה לחילוץ עצמי של הרכב, עולה כדי תאונת דרכים". הקו השוה היחיד בין אותו מקרה למקרה שבפנינו הינו משחק הילדים, אך מכאן ואילך מדובר בנסיבות שונות בתכלית השינוי. במקרה ההוא מדובר היה בפעולה שנועדה לחילוץ הרכב והיוותה שימוש ברור ברכב למטרות תחבורה, והעובדה שהדבר נעשה במסגרת של משחק ילדים לא שללה זאת. יפים לכאן דברי הנשיא ברק באותו ענין, מהם ניתן ללמוד באורח ברור על האבחנה שבין שני המקרים:  "האם השימוש שעשו הילדים בכננת הוא ל'מטרות תחבורה'? המשיבים טוענים כי השימוש היה למטרת משחק ולא למטרת תחבורה. דעתי אינה כדעתם. בפסק הדין פדידה .. נקבע כי כדי לקבוע האם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורה יש לבדוק את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. לכן נקבע בפסק הדין, כי פציעה תוך כדי ירידה מרכב אינה תאונת דרכים, כאשר השימוש ברכב לא היה למטרה תחבורתית אלא כדי לקחת מצית. עמד על כך השופט אור בציינו: 'כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו'.. בענייננו נקבע כממצא עובדתי על ידי בית משפט השלום כי 'התובע נפגע תוך כדי נסיון לגרור את הרכב בכבל'... עולה אם כן כי מטרת השימוש היתה ל'מטרות התחבורה'. אכן, זיהוי מטרתו של המשתמש אינה קלה והיא כרוכה לעתים בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות.. אולם, בנסיבות המקרה, אין חולק כי ה'שימוש' ברכב המנועי היה בסופו של יום למטרות תחבורה. העובדה לפיה סיבת השימוש ברכב למטרות תחבורה, בנסיבות המקרה, היתה משחק ילדים, אינה מעלה ואינה מורידה" (סעיף 11 לפסה"ד).  אף במקרה דנן ענין משחק הילדים אינו עומד למערער לרועץ, אלא שבניגוד לשימוש ברע"א 7509/98 הנ"ל, לא היה זה שימוש למטרות תחבורה, ככל שנרחיב את הגדרתו ומהותו של שימוש זה. פרשת רע"א 7509/98 חזרה ונבחנה ע"י כב' השופט מצא בדנ"א 1963/00 (תק-על 2000(2) 276), ואף הדברים שנאמרו שם ואשר גם בהם מנסה ב"כ המערער להיתלות, אינם מסייעים לו. השופט מצא חוזר ומציין כי: "מאורע שנגרם עקב השימוש ברכב מנועי, והמקיים את יסודותיה של ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ייחשב כתאונת דרכים רק אם השימוש ברכב היה 'למטרות תחבורה'". ולענין קביעתן של מטרות אלה נקבע בהמשך הדברים לאמור:   "בבירור מטרת השימוש יש לעתים להיזקק לבירור כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש... כאשר השימוש, אף שעל פניו נמנה עם השימושים המוכרים ברכב מנועי, אינו בהכרח כרוך (לפי מהותו) בסיכון תחבורתי... לעתים, בהעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (כפי שהיה בענין פדידה). אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצורכי משחק מתניע מכונית ונוהג בה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, 'סיבת' שימושו ברכב היא לצורכי משחק ושעשוע. אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה" (סעיף 6 לפסה"ד).   בנסיבות המקרה שבפנינו גם אם לא נזדקק לכוונתו הסובייקטיבית של המערער, ודאי שלא ניתן לומר כי האופי האובייקטיבי של הפעולה מצביע על שימוש למטרות תחבורה. ודאי שלא ניתן למתוח קו השואה כלשהו בין מקרה זה למקרה שבו ילד משחק בכננת של רכב לשם חילוצו, או של ילד המתניע רכב ונוהג בו ברשות הרבים.   7.         סוף דבר - לדעתי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   הערבות תועבר לב"כ משיבה 2 ע"ח ההוצאות.     יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא         השופטת אסתר קובו:   אני מסכימה.   אסתר קובו, שופטת       השופטת מיכל רובינשטיין:   אני מסכימה.     מיכל רובינשטיין, שופטת       לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט י. גרוס, ס"נ.     תאונת דרכיםמשאית