קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בכביש בגלל הצפה: הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה תביעת נזיקין של המערער שהוגשה נגד העירייה המשיבה. .2להלן העובדות הצריכות לעניין: ברחוב רש"י בבני-ברק קיימת זה שנים בעיה של הצפת הרחוב על-ידי מי ביוב. התופעה שכיחה וחמורה בעיקר בחורף, כאשר למי המדמנה מצטרפים גם מי גשם, ולעתים מוצף הכביש כולו. בקיץ עומדים מי הביוב לאורך צדי הכביש, ורק מרכזו יבש. הולכי הרגל מתקשים בחציית הרחוב ולעתים נוהגים לעקוף את המכשול בדרכים אחרות, על-ידי בחירה בדרך אלטרנטיבית ארוכה יותר. ישנם גם כאלה, בעיקר מבין הממהרים, אשר מדלגים מעל מי הביוב על-מנת לחצות את הרחוב. המערער הינו תושב בני-ברק והיה תלמיד בכולל, בו למד להיות מגיד שיעור. מדי יום נהג להתפלל וללמוד בבית הכנסת הנמצא ברחוב מלאכי, ולשם כך היה עליו לחצות את רחוב רש"י. ביום 26.3.80, בסביבות השעה שבע בבוקר, היה המערער בדרכו לתפילה. מאחר שהיה זה חול המועד סוכות, נשא המערער בידיו לא רק את הטלית אלא גם את ארבעת המינים. בהגיעו אל רחוב רש"י, בין הרחובות רבנו תם ושפת אמת, ראה, כי שני צדי הכביש מוצפים במי ביוב, אך החליט לדלג מל השלולית, בתקווה שרגלו תנחת על אבן בכביש. המערער מעד ונפל ונפגע בברכו. הוא נותח ועבר סידרת אישפוזים וטיפולים, ונותרה לו, לטענתו, נכות צמיתה. .3המערער תבע מן המשיבה לפצותו בגין הנזק שנגרם לו. את תביעתו ביקש המערער לבסס על עוולת הרשלנות (סעיפים 35ו- 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), או על העוולה של הפרת חובה חקוקה (סעיף 63לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כטענה מקדמית לנ"ל טען המערער, כי בנסיבות דנן מתקיימים יסודותיו של סעיף 41לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (הדבר מדבר בעדו), ולפיכך יש להעביר אל המשיבה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה. .4בית המשפט קמא קיבל את הטענה, כי "הצפות תכופות במיוחד יש בהן כדי להצביע על רשלנות לכאורה ולהעביר את נטל ההוכחה על העירייה שתוכיח שלא התרשלה". בית המשפט הוסיף, כי מאחר "(ו) אין בידי התובע מידע על מערכת הביוב בבני ברק... הטלתי את נטל ההוכחה על העירייה". לגוף העניין סברה הערכאה הראשונה, כי יש לדחות את התביעה. העדות היחדה שהייתה לפני בית המשפט לעניין זה הייתה עדותו של מר רוזנקרנץ, מהנדס הביוב של העירייה. לפי עדותו, התכנון של הביוב בבני-ברק הוא של איגוד הערים, הכולל ערים נוספות בגוש דן. מערכת הביוב בשכונה בה מדובר היא חלק מן המערכת הכוללת הנ"ל, וקו הביוב ברחוב רש"י הונח עוד בשנות החמישים כחלק מהמערכת, ומאז לא נעשו בו שינויים. לטענת מר רוזנקרנץ, התקלות החוזרות ונשנות ברחוב רש"י אינן נובעות מפגם במערכת הביוב, אלא מקורן בנוהג של נשות השכונה ("החסידות" ככינויו) להשליך לתוך בתי השימוש חפצים שונים, כגון מטליות ניקוי. חפצים אלה גורמים לסתימת הביוב, ולדברי המהנדס אין העירייה יכולה למנוע מעשים אלה, שפתרונם מצוי רק בפעולה חינוכית. מעדותו של המהנדס עולה, כי ההתמודדות היחידה של העירייה עם תופעת הסתימות נעשית על-ידי טיפול מיידי בכל סתימה קונקרטית. לעירייה צוות מיוחד בן חמישה אנשים, המופעל לפתיחת הסתימות באופן יום-יומי. פעולת העירייה נעשית רק בתגובה לתלונות ספציפיות של התושבים, ואף ההצפה בה אנו דנים כאן טופלה ביום התאונה, לאחר שנתקבלה תלונה. המהנדס הוסיף, כי לתלונות על תקלות ברחוב רש"י ניתנת עדיפות מיוחדת, בהתחשב במצב החמור במקום. לנוכח דברים אלה, ומאחר שעדותו של המהנדס לא נסתרה בעדות אחרת או בחקירה הנגדית, קבעה הערכאה הראשונה, כי אין מנוס מדחיית התביעה. לדעתה - "לא רק שלא הוכח שניתן לשנות את המצב במסגרת תקציבית סבירה, אלא שלא הוכח שניתן בכלל לבצע תיקון שימנע סתימות למרות הטלת חפצים לתוך מערכת הביוב. נותרה עדותו של המהנדס בלתי נסתרת ובמצב זה לא ניתן לומר שהעירייה חייבת לפצות את התובע בגין מעשיהם הרשלניים של תושבי השכונה. אין בפני שמץ של ראיה על כך שהתקלה נובעת ממקור אחר... כלפי התובע הזה הרימה העירייה את נטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה היעדר התרשלות". בית המשפט הוסיף, כי אפילו היה מוצא שהעירייה התרשלה, הרי שהיה בהתנהגותו של המערער כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק אשר גרם לו. .5יש ממש בערעור שלפנינו. אין צורך לבחון, אם נתקיימו במקרה דנן יסודותיו של סעיף 41לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והאם עבר נטל השכנוע על שכם המשיבה (ד"נ 4/69[1]). המערער הוכיח בתביעתו קיומן של נסיבות, אשר יש בהן כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד המשיבה. אמנם, תקלות אלה או אחרות במערכת ביוב אינן דבר בלתי שכיח כשלעצמו, והן לעתים פועל יוצא של השימוש הרגיל והשוטף במערכת. לפיכך, אין להסיק דבר קיומה של התרשלות מאירועו של כל נזק שנגרם לפלוני בעטיין של תקלות כאלה. אולם, מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות והפתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים. במקרה דנן, עובדת ההצפות החוזרות ונשנות של הרחוב הנדון, לאורך תקופה שלשנים, אינה עומדת לכאורה במסגרתם של המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול יסודי במערכת הביוב או בקו הביוב הרלוואנטי, אשר גרם להצפות תדירות של הרחוב ולהפרעתו של מהלך החיים התקין של דייריו, ואשר סיכן בטיחות צעידתם של הולכי הרגל והמשתמשים האחרים ברחוב, עלול להביא לפגיעה בגוף או ברכוש. נסיבות כאמור מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצד העירייה, ועליה היה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין. סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה הייחודית של העירייה על הנעשה במערכת הביוב, אשר על הטיפול בה היא מופקדת. הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע, ועל הנתבע הרוצה בכך החובה להחזיר ולאזן ביניהן. הסבריה של המשיבה, כפי שעלו מפי המהנדס שלה, לא היה בהם כדי להביא לידי איזון כאמור. משלא עמדה בנטל שהועמס עליה, חבה המשיבה בנזיקין בשל רשלנותה. עם זאת, התנהגותו של המערער במקרה דנן מצביעה על רשלנות שלא היה בה כדי ניתוקו של הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבה לבין הנזק שאירע; המערער נושא איפוא באשם תורם לנזק שנגרם. אדון בראשון ראשון ובאחרון אחרון. .6בית המשפט קמא קבע, כי נטל ההוכחה עבר אל המשיבה בשל שניים אלה: הצפת הביוב ברחוב הנדון הייתה תופעה נפרצת במיוחד; לעירייה הייתה ידיעה בלעדית על מצב מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה. שני הגורמים הנ"ל עניינם בשני מכלולים ראייתיים, שתוצאתם היא העברתו של נטל הבאת הראיות (ע"פ 28/49 [2]). הנושא הראשון עניינו בהוכחת הרשלנות באמצעות ראיות נסיבתיות. במקרה זה, הראיה הנסיבתית להתרשלות המשיבה היא, כאמור, עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי-נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים, שהעירייה צריכה הייתה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להיפגע מתופעת הצפת הרחוב. תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 [3], בעמ' 297). בסופו של דבר יוכרע הדין על-פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78 [4]; ע"א 612/78 [5], בעמ' 725-726). הנושא השני הנזכר לעיל עניינו בידיעה הייחודית בדבר גורמי התופעה, השמורה בידי הנתבע. במקרה דנן לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה. כלל זה, כקודמו, מעביר על שכם הנתבע את נטל הבאת הראיות, ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או לאי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית (ראה: ד"נ 4/69 [1] הנ"ל, בעמ' 296; א' הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 204). .7המשיבה הודתה בהצפות השכיחות ברחוב הנדון, ואף הדגישה, כי נתנה עדיפות לשחרר סתימות כאשר נמסרה לה הודעה על כך. לטענתה, מקורן של הסתימות בהתנהגות התושבים, המשליכים חפצים שונים לבתי השימוש. בהסברים אלה לא יצאה המשיבה ידי חובת ההוכחה שהוטלה עליה. הפעולות שנקטה המשיבה לא היו אלא מתן תרופה זמנית לבעיה מתמשכת. תקלה חוזרת ונשנית לאורך תקופה של שנים מצביעה על צורך בטיפול יסודי, שאינו יכול לבוא על תיקונו על-ידי פתרונות ארעיים ושטחיים, מזמן לזמן. המשיבה לא הראתה כי נקטה צעדים, במסגרת התקציבית שלה, לסילוק הבעיה באופן יסודי, כגון באמצעות טיפול בצנרת או בדרכי הניקוז (השווה: ע"א 746/81, 760[6], בעמ' 22מול אות השוליים ד, לעניין הצורך בביקורת קבועה, תכופה ושיטתית לאחזקה ולבדיקת תקינות). המשיבה גם לא טענה, כי ישנם ליקויים, וכי אלה אינם ניתנים לתיקון במסגרת התקציבית ובאמצעים העומדים לרשותה (השווה: ע"א 343/74 [7], בעמ' 162163). היא גם לא הצביעה על דרכים אחרות, שיכול היה להיות בהן כדי למנוע נזק מן המשתמשים בדרך. כאשר מדובר בשיוש שוטף ורגיל במערכת הביוב על-ידי התושבים, אין לה לעירייה להלין אלא על עצמה בגין סתימת המערכת. העירייה היא האחראית, מכוח החוק, לתיפעולה, שמישותה ותקינותה של מערכת הביוב שבתחום שיפוטה, כמו גם לשמירת ניקיונם ועבירותם של הרחובות אשר בתחום זה (פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיפים 235(2), 235(3), 237, 242(1), 242(3), 242(6) ו-242(7); חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, סעיפים 8, 10ו-11). יפים לכאן דברי בית-משפט אמריקאי בעניין city 847at[11] (1925) .of portsmouth v. Mitchell mfg. Co: ...The duty of the city to keep its sewers in repair" involves the exercise of a reasonable degree of watchfulness In ascertaining their condition, from time to time, and .preventing them from becoming dilapidated or obstructed F the use of the sewer, which ought to be anticipated and where the obstruction or dilapidation is an ordinary result Could be guarded against by occasional examination and Sewers clear is a neglect of duty which renders the city cleansing, the omission to make examination and to keep the ."...liable זאת ועוד, הטענה לגופה היא מוזרה, שכן, אם אמנם יד התושבים בגרימת הנזק, כיצד בא הדבר לידי ביטוי בהצפתו של רחוב רש"י דווקא, בעוד ששאר רחובות השכונה, אשר אוכלוסייתה זהה, אינם מוצפים? המשיבה הודתה, כי צנרת הביוב ברחוב הנדון הינה צנרת רגילה כבשאר הרחובות, ואין מדובר בקו ניקוז ראשי. אין זאת אלא כי ההצפות התכופות ברחוב זה מעידות דווקא על ליקויים בקו הביוב העובר בו. שנית, אף אם צודקת המשיבה בטענתה, כי לסתימות תורמים מעשים בלתי שיגרתיים של התושבים, הרי שאל לה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לסתימה הבאה, אלא שומה עליה לדאוג להפסקתם של מעשים אלה, ואם הדבר אינו ברביצוע - לתיקון מתאים של מערכת הביוב, באופן זו תתפקד כיאות גם בתנאים כאלה. המשיבה לא הראתה על ניסיון לפעול בכיוונים כאלה. .8המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי המשיבה לא הרימה הנטל שהועבר עליה, ומכאן אחריותה בנזיקין. .9נעבור לשאלת הקשר הסיבתי בין רשלנות המשיבה לבין הנזק אשר נגרם למערער. הערכאה הראשונה סברה, כי - "ניתן לצפות מאדם סביר הנתקל ברחוב מוצף שיטרח ויעקוף את הקטע המוצף ולא יסתכן בדילוגים אקרובטיים מעל למי הביוב כששתי ידיו תפוסות, ובכך פוחת שווי המשקל שלו. אדם מבוגר המחליט לעשות דילוג כזה מעל למי ביוב זורמים נוטל על עצמו במודע סיכון של פגיעה כמעט וודאית". מסקנה זו איננה מקובלת עלי. משהפכה הצפתו של הרחוב למציאות כמעט קבועה, לא היה מקום לצפות מתושב השכונה שאצה לו דרכו - והוא נזקק, דבר של יום ביומו, לחציית הרחוב, במקום שבו אין לפי הראיות איסור חציה - כי יאריך את מסלול הליכתו ויעשה איגופים ועקיפות על-מנת להגיע למחוז חפצו. לכך נספת העובדה, כי מי הביוב לא הציפו את הכביש כולו אלא התנהלו לאורך צדדיו בלבד, כך שספק אם מדובר, כדברי בית המשפט קמא, בקפיצה "אקרובטית" (המערער העיד כי המרחק שביקש לדלג מעליו היה חצי מטר). אין לומר, כי הקשר הסיבתי שבין התרשלות המשיבה ובין הנזק נותק בגין היות התנהגות המערער "סיבה מכרעת" להתרחשות הנזק, כאמור בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (על המבחנים לקביעת הסיבה המכרעת ראה: ע"א 145/80 [8], בעמ' 147). כן אין לראות בהתנהגות המערער משום "הסתכנות מרצון" (volenti non fit injuria), שכן החשיפה לסיכון "אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק... אלא עניינה חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק" (ע"א 145/80 [8] הנ"ל, בעמ' 147, וראה האסמכתאות שם). .10עם זאת, אין ספק, כי המערער נושא באשם תורם לקרות התאונה. על המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם אמרנו בע"א 316/75 [9], בעמ' 305: "... לענין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת-הניזוקה 'כאדם אחראי תוך זהירות סבירה'... או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". על המבחן לחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק נאמר שם, בעמ' 305- 306: "... מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של 'מידת האשמה'... הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית-המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר... ... בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדוייק, אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבתיו של כל מקרה ומקרה...". בע"א 417/81 [10], בו אומץ המבחן הנ"ל, נדונה מערכת נסיבות היכולה לסייע לבירור ענייננו. המשיב שם, עובד בכיר במטבח של המלון, רץ במטבח בנושאו קערה כבדה והחליק על כתם שמן אשר ניתז ממחבת אל הרצפה בזמן טיגון. בית המשפט קבע אשם תורם של המשיב בשיעור של שליש מהנזק שנגרם לו, בהתחשב, בין השאר, בעובדה, כי הוא נשא מטען כבד שהסיח דעתו ממכשולים במסלולו, וכן בעובדה שהיתה קיימת דרך חלופית למעבר, אשר לא חייבה מעבר ליד המחבת. במקרה שלפנינו דומה קפיצתו של המערער לריצתו של המשיב בע"א 417/81 [10] הנ"ל, פעולות אשר בשתיהן מתמעטים השליטה והאיזון העצמיים ביציבתו של אדם. בענייננו לא נשא המערער משקל כבד, אך העובדה כי שתי ידיו היו תפוסות בהחזקת חפצים הקטינה את יציבותו, וכן מנעה ממנו את היכולת לבלום ולרכך את החבטה במקרה של מעידה. דמיון נוסף בין המקרים נעוץ בקיומן של דרכי מעבר חלופיות, אשר בחירה בהן הייתה מונעת את הסכנה, אם כי, כזכור, במקרה דנן, דרכים חלפיות היו כרוכות בהארכת הדרך במספר דקות. בחינת האשם היחסי של המזיק במקרה שלפנינו מוליכה למסקנה, כי יש להטיל על המערער אשם עצמי תורם בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע בע"א 417/81 [10] הנ"ל. כאן יש להתחשב בהסתברות של התרחשות הנזק ובמידת חומרתו, כפי שעל המזיק לצפות אותם. בעוד שבע"א 417/81 [10] הנ"ל היה על המלון לצפות בהסתברות גבוהה נזק חמור כתוצאה מהחלקת עובד על כתם שמן, הרי שבמקרה שלפנינו קטנה יותר ההסתברות, שאדם המדלג מעל מי ביוב ימעד ויינזק, ואף שיעור הנזק הצפוי ממעידה כזו הינו קטן יותר. לאלה יש להוסיף את העובדה, כי המערער הכיר היטב את הרחוב ואת תופעת ההצפות שבו. לפיכך הייתי קובע, כי המערער אחראי בגין אשמו התורם למחצית מן הנזק אשר נגרם לו, וכי המשיבה אחראית למחציתו השנייה. .11הערעור מתקבל. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך אומדנו של הנזק אשר נגרם למערער ולפסיקת הפיצוי המגיע לו, בכפוף לאמור לעיל. המשיבה תישא בהוצאותיו של המערר בסכום של 000, 4ש"ח ליום מתן פסק הדין. השופט א' גולדברג: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. נזקי מיםהצפהנפילהכביש