המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה האם נגרמה התאונה מה- 6.8.98 מנפילת האופנוע בעת החניה ליד מקום מגוריהם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילת אופנוע בחניה: ערעור על פסק דין והחלטת ביניים של בית המשפט השלום בהרצליה (כב' השופטת מ' שריר, ס"נ), אשר קבע כי המשיב, נפגע בתאונת דרכים וחייב את המגן חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ ("המערערים") לפצותו בסך 176,511 ₪. הערעור מופנה הן כלפי החבות והן לגבי גובה הפיצוי. המשיב נפגע ב- 6/8/98 ברגלו וכתפו הימנית, עקב נפילה מאופנוע במהלך חניה ליד ביתו. בראשית, הוגשה התביעה על ידי המשיב והגב' סוורין קליין, מי שהיתה חברתו לחיים. המערערים הודו בחבות לאירוע התאונה. אולם הגב' קליין, קרי: "תובעת 2", ביקשה למחוק אותה מכתב התביעה. לטענתה לא ארעה התאונה כלל. החבלות שנגרמו לבני הזוג, היו תוצאה של מריבה אלימה ביניהם. לאור התפתחות זו ביקשו המערערים רשות לחזור מההודייה. בקשתם התקבלה. הוחלט לפצל הדיון לשני שלבים, חבות ונזק. בפנינו חזרו בעלי הדין על הטיעונים שנדונו בבית משפט קמא. המחלוקת: המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה האם נגרמה התאונה מה- 6.8.98 מנפילת האופנוע בעת החניה ליד מקום מגוריהם. לאחר שמיעת עדות המשיב, גב' קליין ורופא מומחה מטעם בית משפט, התקבלה גרסתו של המשיב. בהחלטה מה- 25.5.00 נקבע כי המשיב נפצע מנפילת האופנוע במהלך החניה. המערערים עתרו למתן רשות להביא ראיה נוספת בשלב הערעור. לדבריהם, החזיק המשיב במספר גרסאות, המעידות על חוסר מהימנות. עימות חקירתו הנגדית אל מול גרסותיו הקודמות, חושף סתירות מהותיות בכל הנוגע לנסיבות בהן נפגע, לטיב הפגיעות ולמיקומן. הפגיעות שסבלו המשיב וחברתו, בקדמת השוק ובחלק הפנימי של כף הרגל, אינן עולות בקנה אחד עם גרסת המשיב. במהלך חקירתו הנגדית הודה המשיב כי החבלה בכתפו ארעה כתוצאה ממשיכה של האופנוע, ולא כתוצאה מן הנפילה, כפי שהצהיר קודם לכן. הודעות המשיב ותיאור התאונה על ידו אינן מתיישבות עם קביעת בית משפט קמא בדבר נסיבות פציעתו של המשיב. עוד טוענים המערערים כי עדות המשיב על פגיעתו עקב הרמת האופנוע ומשיכתו, אינה מהווה "שימוש ברכב מנועי" כמשמעו וכהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ("חוק הפיצויים"). חשיפת עברו הפסיכיאטרי של המשיב ועובדת היותו אלים, משמיטות לדברי המערערים את בסיס קביעת בית משפט קמא, כי הוא מהימן, מאופק ומכבד את הזולת. המערערים מפנים לעדותו של ד"ר צ'ציק, המומחה הרפואי, התומכת אף היא בגרסתם כי הפציעה לא נגרמה מנפילת האופנוע. המערערים אף מעלים טרוניה על המסקנות שהסיק בית משפט קמא מהתייחסות הצדדים לבדיקה באמצעות פוליגרף, בניגוד לפסיקה בנושא זה. המשיב סומך ידו על פסק הדין ומדגיש כי טענות המערערים נסתרו אחת לאחת בעדותו של המשיב ובניסוי שנערך ביוזמת בית משפט קמא. דיון: בראשית נתייחס לבקשת המערערים להבאת ראיות נוספות בערעור (תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המערערים מבקשים לזמן את עו"ד אלעזר טננבוים, אשר ייצג את המשיב והגב' קליין בעת הגשת התביעה. לטענתם, נבצר מהם להעיד את עו"ד טננבוים בערכאה הדיונית מפאת חיסיון עו"ד-לקוח. אולם משוויתרה הגב' קליין על החיסיון, נסללה הדרך לשמיעת עדותו. המשיב מתנגד לבקשה המחייבת פרישת היריעה מחדש. אף אנו סבורים כי קבלת הראיה הנוספת, אין לה מקום. מדובר בעדות מכלי שני שהייתה זמינה בעיתה ואף אם תישמע, ספק רב אם יהא בה כדי לשנות את התוצאה. מדובר בממצאים עובדתיים והתרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מחומר הראיות, כולל ניסוי שנערך באופנוע המעורב. ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים המבוססים על אותות האמת: "משקלה של עדות ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] וכן ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל חנן ואח', פ"ד נב(4) 563). ערכאת הערעור תתערב בממצאיה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית בדבר מהימנות העדים, באותם מקרים חריגים שאין הדעת סובלת השלמה עם פסק הדין: "הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במימצאים העובדתיים הנקבעים על-ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, אינו עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה, אין למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת, עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוטוקול הדיון בלבד אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות ול'אורות אדומים'. כאן נאלץ בית המשפט שלערעורים לסמוך על נסיון החיים ולהערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק-הדין שבית המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר". (ע"פ 605/87 מיכאל בן אלברט מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר נימק היטב ההחלטה להעדיף את גרסת המשיב על פני גרסתה של הגב' קליין (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]). לעניין גובה הנזק: טיעוני המערערים לעניין גובה הפיצוי, אינם מבוססים. המשיב הביא ראיות בדבר נזקים העולים על הסכומים שפסק בית משפט קמא. נותר לדון בטענה כי התאונה ארעה בעבודה וכי היה מקום לנכות תגמולי ביטוח לאומי בסכום רעיוני על פי אחוזי הנכות שנקבעו על ידי ד"ר ציציק. המערערים מפנים אל עדותו של המשיב כי התאונה ארעה כאשר חזר מהעבודה ואולם בחקירה הנגדית שינה את טעמו והעיד כי בילה זמן מה בבית קפה. הנטל הרובץ להוכחת טענת המערערים, כולל הסכום הרעיוני, מוטל עליהם והם לא הרימו אותו. לא הוגשה חוות דעת לגבי גובה הסכום שהמשיב היה זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, אילו התקבלה תביעתו לתקבולים בגין תאונת עבודה. אשר לגובה ההוצאות: הלכה פסוקה היא כי בית משפט של ערעור אינו מתערב בפסיקת ההוצאות הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. התוצאה הינה כי הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 20,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין. אופנוענפילהחניה