סירוב בלשכת התעסוקה

 סעיף 166 (ד) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ב -1992 קובע לאמור: "מי שלשכת שירות התעסוקה הציעה לו עבודה מתאימה והוא סירב לקבלה... לא יהיה זכאי לדמי אבטלה בעד שלושים הימים הראשונים מיום הסירוב, בכל פעם שיסרב כאמור". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב בלשכת התעסוקה: השופט שמואל צור 1. המערערת, טכנאית אלקטרוניקה במקצועה, נרשמה, ביום 5.8.98, בלשכת שירות התעסוקה ברמת גן כמבקשת תעסוקה. ביום 18.10.98 , הופנתה המערערת לעבוד כמוכרת וכמנהלת חנות לבגדי גברים. המערערת נסעה לחנות הבגדים אך בעל החנות (להלן - המעסיק) לא היה במקום. מן החנות התקשרה המערערת אל המעסיק ושוחחה עימו. לגבי תוכן השיחה חלוקות הדעות: בעוד שהמערערת טוענת שהמעסיק סירב לקבלה לעבודה בטענה שאין לה נסיון כמוכרת (סעיף 2 לתצהירה של המערערים מיום 7.2.00), טוענת המשיבה כי המערערת היא זו שעוררה באזני המעסיק טענות על כך שיש לה שני ילדים קטנים ושיקשה עליה להגיע בתחבורה ציבורית למקום העבודה. על רקע זה רשמה המשיבה למערערת "סרוב" שמשמעותו - סירוב המערערת לקבל את העבודה שהוצעה לה וכתוצאה מכך - שלילת זכאותה לדמי אבטלה.   2. סעיף 166 (ד) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ב -1992 קובע לאמור: "מי שלשכת שירות התעסוקה הציעה לו עבודה מתאימה והוא סירב לקבלה... לא יהיה זכאי לדמי אבטלה בעד שלושים הימים הראשונים מיום הסירוב, בכל פעם שיסרב כאמור".   הוראה זו ברורה, כמו גם תכליתה: בתקופה בה נפלט עובד ממעגל העבודה, ומוצעת לו עבודה "מתאימה" לפי הכללים הקבועים בסעיף 165(ב) לחוק, אין הוא יכול להרשות לעצמו לסרב לקבל את העבודה ואם הוא עושה כן - הרי נשללת ממנו הזכאות לדמי אבטלה. ומהו "סירוב"? נפסק כי אין לכך תשובה חד משמעית והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. אם הוצעה למובטל עבודה מתאימה - "יש לבחון באם המובטל אכן נהג כאדם המחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך שבאין עבודה יקבל דמי אבטלה" (דב"ע מא/4,3 -91 אוזיאס נגד שירות התעסוקה, פד"ע יג', עמ' 65).   3. אולם מעבר לאמור לעיל מתעוררת שאלה כיצד ניתן להוכיח כי מבקש העבודה סירב להצעת העבודה שניתנה לו. שאלה זו אינה מתעוררת במקרה רגיל בו מופנה אדם למעסיק וזה כותב על גבי הטופס, בבירור, מהי הסיבה לאי קבלת המועמד לעבודה. כך, למשל, יכול המעסיק לציין כי המועמד אינו מתאים מבחינת כישוריו או מבחינת מצבו הבריאותי או מבחינה אחרת וכן יכול המעסיק לציין כי העבודה שהוצעה למועמד אינה נראית לו או שהוא מסתייג מתנאיה או כל ביטוי אחר להעדר נכונותו של המועמד לקבל את העבודה. בכל אחד מן המצבים הללו עומדת לכאורה תשתית מספקת בידי שירות התעסוקה לקבל החלטה עניינית, על התוצאות המשפטיות הנובעות מכך. אמרנו "לכאורה", שכן יש לשים לב לכך שעמדת שירות התעסוקה נשענת על מידע הנמסר לה מאת המעסיק, ולא על מידע מקורי משל עצמה. כך, למשל, יכולה להתעורר מחלוקת אם הרישום שעשה המעסיק משקף לאמיתה את הסיבה הנכונה והמדויקת לאי קבלת המועמד לעבודה. על כל פנים, נדמה שאין מחלוקת שרישום המעסיק מהווה ראיה טובה - ולפחות ראשית ראיה - לאמיתות הנימוק שהביא לאי קבלת המועמד לעבודה שהוצעה לו.   4. אולם קיימים מקרים - דוגמת המקרה שבפנינו - שבהם התשתית הראייתית לא קיימת או שהיא קיימת אך לא מספקת. כך, למשל, , אין חולק בענייננו שהמערערת ביקשה מן המעסיק לרשום לה את סיבת הסירוב, אך הוא לא עשה כן. מהי אפוא, במקרה שכזה, התשתית הראייתית שבידי שרות התעסוקה לקבוע שהמערערת "סירבה" להצעת העבודה? כפי שעולה מנתוני התיק הנדון, במקרה בו המעסיק נמנע מלרשום את הסיבה לאי קליטתו של המועמד, מתקיים בירור - בדרך כלל טלפוני - בין נציג שירות התעסוקה לבין המעסיק. במסגרת בירור זה נשאל המעסיק לסיבת אי קליטת המועמד ונערכת תרשומת מן השיחה. תרשומת זו, אף שהיא עדות מכלי שני, אינה נטולת משקל ראייתי לצורך קביעת עמדת שירות התעסוקה בדבר "סרבנותו" של המועמד.   5. נחזור לענייננו. כזכור, בחודש אוקטובר 1998, הופנתה המערערת לעבודה כמוכרת בחנות בגדים. במאמר מוסגר יצויין כי מידת התאמתה של המערערת לתפקיד, בהיותה טכנאית אלקטרוניקה במקצועה, לא התעוררה בבית הדין קמא ואף אנו לא נעסוק בכך . המערערת נסעה לחנות המעסיק ולא מצאה אותו במקום. המערערת שוחחה עם המעסיק ולדבריה הוא אמר לה כי אין לה הנסיון הדרוש לתפקיד שהוצע לה. עד כאן דברי המערערת. אך האמנם כדברים האלה אמר המעסיק? איננו יודעים. שיחת הטלפון היתה בין השניים ולא היו לה עדים. אם כך, על יסוד מה הוציא שירות התעסוקה החלטת "סירוב" למערערת? עניין זה נדון בישיבה של ועדת הערר שליד מועצת לשכת התעסוקה בתל-אביב, במסגרת ערר שהגישה המערערת על החלטת הסירוב. בדיון שהתקיים בועדת הערר ביום 2.5.00 העידה נציגת השרות לאמור: "העוררת הופנתה לכהן עמונאל-בוטיק- כמוכרת לניהול חנות למשרה מלאה. על פי המעסיק קשה לה לעוררת להגיע עם שני אוטובוסים. גרה בצפון תל-אביב. דיברה עם המעסיק בטלפון. המשיבה דיברה עם המעסיק בסוף היום כמו כן טען לגביה שאינה יכולה להגיע מצפון תל-אביבי יש לה ילדים קטנים".   כדברים האלה העידה נציגת השרות גם בבית הדין קמא, ביום 13.3.01, לאמור: "אני רשמתי את ה"סירוב" למערערת כאן. אני שלחתי את המערערת לעבודה כמוכרת והיא חזרה בטענה ששוחחה טלפונית עם המעסיק, שיושב בפ"ת בעוד שהעבודה בת"א. היא טענה בפני שקשה לה להגיע לעבודה בשני אוטובוסים ושיש לה שני ילדים קטנים. אני שוחחתי גם עם המעסיק טלפונית והוא טען שהיא אמרה שקשה לה להגיע מצפון ת"א כי יש לה שני ילדים קטנים. אני רשמתי את פרטי שיחתי עם המעסיק גם על טופס הערר שהמערערת הגישה לועדה. בועדה אני התייצבתי וציינתי את ההערה".   אף שהדברים לא נאמרו, הבה נניח- לטובת שרות התעסוקה- כי השיחה בין נציגת השרות לבין המעסיק התקיימה סמוך לאחר שיחת הטלפון בין המעסיק למערערת (אוקטובר 1998), בנסיבות בהן דברי המעסיק היו מבוססים על זכרון טרי מן השיחה שקיים עם המערערת. אך האם יכולה נציגת השירות לזכור את התוכן המדויק של שיחתה עם המעסיק בעת מתן עדותה בועדת הערר שנה וחצי לאחר מכן? או בבית הדין קמא כשנתיים וחצי לאחר מכן? מכיוון שניתן להניח שנציגת השירות טיפלה בתקופה זו במאות - אם לא באלפים - של מבקשי דמי אבטלה, לא ניתן להסתמך על זכרונה לעניין זה. הפתרון הפשוט והמתבקש הוא לערוך תרשומת מן השיחה עם המעסיק אשר תתוייק בתיק ותהווה אסמכתא לתוכן השיחה. ככל שעולה מן הנתונים שבפנינו אכן נערכה תרשומת שכזו, אלא שהיא אבדה ואיננה ואף לא היתה לנגד עיני נציגת השרות בעת מתן עדותה בועדת הערר ובבית הדין קמא. לאור דברי נציגת השרות בבית הדין קמא ביקשנו אף אנחנו לקבל את עותק הערר עליו טענה נציגת השרות כי רשמה את תוכן שיחתה עם המעסיק, אך גם זה לא נמצא. אכן, ככל שעולה מן הנתונים שבפנינו, נציגת השרות העידה בועדה ובבית הדין קמא מזיכרונה. עדות שכזו - בלא סימוכין בכתב - היא בעלת משקל נמוך. במיוחד אין עדות זו יכולה לעמוד אל מול עדותה הברורה של המערערת אשר העידה -ועדות זו היא לכל הדעות מכלי ראשון - כי המעסיק הודיע לה שאינה מתאימה. כך העידה המערערת בתצהירה ודבריה לא נסתרו וכך העידה ונרשמו דבריה בועדת הערר מיום 2.5.00 לאמור- "המעסיק (משרדו בפתח תקוה) אמר לה כי אין צורך שתגיע מפני שאין לה נסיון של מוכרת; כמו כן אמר לה כי יהיה לה קשה להגיע בבוקר...."   6. לאור הדברים הללו, ניתן לקבוע כי לא היה יסוד בראיות לקביעת ועדת הערר כי המערערת "... עשתה כל המאמצים על מנת שלא תתקבל אף לראיון עבודה... אין לנו ספק כי התנהגותה של העוררת לא יכולה להתפרש כרצון לעבוד. ההיפך הוא הנכון, התנהגותה של העוררת מתפרש כ"סרוב" לקבל את העבודה". החלטת ועדת הערר באה לדיון בפני בית הדין קמא אשר מצא שלא להתערב בה. כל שאמר בית הדין קמא לעניין זה הוא כי "... מאחר ובית הדין בודק את החלטת הועדה ככל שחלו בה טעויות העולות על פני הפרוטוקול וההחלטה, נראה לי כי במקרה זה הועדה פעלה כדין, היא שמעה את הצדדים באריכות... והגיעה להחלטתה תוך התייחסות לחוק הביטוח הלאומי ותוך שנימקה את הסיבה שבשלה נראה לה שה"סירוב" נרשם כדין. אין למצוא טעות גלויה על פני החלטת הועדה..." בכל הכבוד, סבורים אנו שטעה בית הדין קמא, בכך שנמנע מלבחון את התשתית הראייתית שהיתה בפני ועדת הערר. במיוחד לא נתן בית הדין דעתו למשקל שיש להעניק לתרשומת מן השיחה בין נציגת השרות למעסיק ולעובדה שתרשומת זו לא היתה, לא בפני ועדת הערר ולא בפניו. בכך טעה בית הדין קמא עד כדי צורך בהתערבותנו.   7. והערת סיום: איננו מתיימרים לקבוע מה היה, לאשורו, תוכן שיחת הטלפון בין המערערת למעסיק. אך כללי מינהל תקינים מחייבים לדרוש מרשות מינהלית המבקשת לבסס החלטה מינהלית ("סירוב") על גירסה עובדתית המושמעת בעל-פה (שיחת טלפון עם המעסיק), לקיים שני תנאים מצטברים: האחד - לקיים את שיחת הטלפון סמוך ככל האפשר למועד בו נודע לרשות על דבר עמדת המעסיק ושנית - להעלות את תוכן השיחה על הכתב, בפירוט מלא ככל האפשר ובציון תאריך וחתימה של עורך התרשומת. אז ורק אז יכול שיהיה משקל ראייתי לדברי המעסיק אשר יובאו בפני הרשויות המוסמכות כעדות מכלי שני.   8. לאור כל האמור לעיל אנו מחליטים לקבל את הערעור וקובעים כי, בנסיבות העניין, יש להעדיף את עדותה של המערערת כי המעסיק סירב לקבלה 1111לעבודה בטענה שהינה חסרת ניסיון. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בערעור זה בסכום של 2,500 ₪, נכון להיום.  דמי אבטלה