סירוב לבדיקת אלכוהול לפי דרישת שוטר

על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם בהיותו נתון תחת השפעת משקה משכר וסירב לתת דגימה של אוויר נשוף לפי דרישת שוטר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לבדיקת אלכוהול: 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' הש' ג. שלו), מיום 2.1.2011, בתיק תת"ע 4396/08 - לפיו הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, עבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיפים 62(3) + 64ב(א) + 39 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ועבירה של נהיגה בשכרות בכך שסירב לבדיקת שכרות של אוויר נשוף, עבירה לפי סעיפים 62 (3) + 64 (ב) + 64 ד (א) + 39 א לפקודה. הערעור מופנה כנגד כל חלקי פסק הדין. על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם בהיותו נתון תחת השפעת משקה משכר וסירב לתת דגימה של אוויר נשוף לפי דרישת שוטר. 2. בית משפט קמא הרשיע המערער בעבירות הנ"ל לאחר שמיעת הראיות והשית על המערער את העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים. קנס בסך 800 ₪ או שמונה ימי מאסר תמורתו. פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, זאת בקיזוז 30 ימי הפסילה המנהלית. הפעלת עונש פסילת רישיון למשך חודשיים, זאת במצטבר לעונש הפסילה שהוטל כאמור בסעיף ג' . פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים זאת על תנאי למשך שלוש שנים. בהכרעת הדין המרשיעה קבע בית משפט קמא כי עדי התביעה - השוטרים אשר עצרו ובדקו את המערער, עשו עליו רושם מהימן וכי עדויותיהם נתמכו בראיות חיצוניות, דוגמת פלטי מכשיר הדרגר. באשר לעדות הנאשם, אשר העיד כעד הגנה יחיד, דחה בית משפט קמא את עדותו בחוסר אמון, בהיותה מגמתית ומניפולטיבית. בית משפט קמא ביסס הכרעתו על שני אדנים, שכל אחד מהם יש בו כדי להביא להרשעת המערער. האחד- על סירוב המערער לעריכת בדיקת שכרות, ולפיו התנהגות המערער, הבאה לידי ביטוי בהכשלה מכוונת של בדיקות הנשיפה או הפרת הנחיות שוטר, כעולה מחומר הראיות, יש בה כדי להיחשב כסירוב. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי השוטרים הבהירו למערער היטב את משמעות הסירוב ולאור התרשמותו של בית משפט קמא, כי המערער סרב בהתנהגותו להיבדק, קבע כי המאשימה הוכיחה אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו מעל לכל ספק סביר. בית משפט קמא הוסיף וקבע, על יסוד עדות השוטרים ובדחותו את גרסת המערער בחוסר אמון, כי השוטרים, לאחר הכשלת הבדיקות על ידי המערער, הציעו למערער לבצע בדיקת דם בבית חולים, אך למרות שהמערער הסכים לכך מילולית הוא סרב לעלות לניידת המשטרה כדי לנסוע לבית חולים לבצע הבדיקה. השני - על ראיות נוספות ובכללן בדיקת מאפיינים. הראיות הנוספות שאותן פרט בית משפט קמא הינן : נהיגה במהירות ובפראות תוך התעלמות מהשוטרים, כיבוי אורות במהלך הנהיגה, סטיות ימינה ושמאלה ועצירת הרכב באמצע הכביש. לאחר מעצרו סרב המערער לממלא אחר הוראות השוטרים, כיבה את מנוע ריכבו, מפיו נדף ריח אלכוהול כבד, דיבורו היה כבד, עיניו היו אדומות ובוהקות, עמידתו היה מתנדנדת ובכל מבחני הביצוע שנערכו לו במסגרת בדיקת המאפיינים נכשל המערער. 3. לטענת ב"כ המערער, מדובר במערער אשר ביצע בדיקות נשיפה ללא הצלחה שכן הוא חולה אסטמה, דבר שהודגש בפני השוטר. עוד טען ב"כ המערער, כי המערער ביצע מספר בדיקות נשיפה, אשר חלקן נפסלו בשל "נפח נשיפה לא מספיק", דבר המחזק את גרסת המערער, כי לא יכול היה לנשוף מאחר והוא חולה אסטמה. באשר לבדיקת הדם, טוען המערער, כי הוא זה שביקש כי תבוצע לו בדיקה זו, זאת לאחר שהשוטר איים על המערער כי יאשים אותו בסירוב. באשר לעניין העדר התלונה למח"ש, שהביא, בין היתר, את בית משפט קמא לדחיית גרסתו, טען המערער כי לא התלונן שכן החל עבודה חדשה וכי הגשת התלונה תגרום לסחבת. עוד טען המערער, כי תלונות מח"ש דינן להיגנז. ב"כ המערער הפנה לפסיקה בעניין זה וטען כי בית משפט קמא שגה משבחר להאמין לגרסת השוטרים. לעניין העונש טען המערער באשר לנסיבותיו האישיות, כי הינו גרוש ואב לילד. במהלך משפטו מצבה הנפשי של אשתו התדרדר, דבר שהוביל לגירושין זמן קצר לאחר נישואיו. בנו סובל מקוצר נשימה וכי הוא מסיע את בנו לטיפולים רפואיים ולמעון היום. הוא מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1998 ועברו התעבורתי אינו מכביד. המערער סובל מאסטמה וזקוק לרישיונו כדי להגיע לטיפולים רפואיים. המערער ביקש כי בית המשפט יקל בעונש הפסילה שהוטלה עליו וכי לא היתה כל הצדקה להפעיל את עונש הפסילה על תנאי במצטבר לעונש הפסילה שהוטל בתיק זה. בדיון בפני טען המערער טענות נוספות אשר לא נטענו בהודעת הערעור ואף לא בבית משפט קמא, כגון, הצורך להזהיר החשוד טרם בדיקת מאפיינים, אך משעניין זה הועלה לראשונה בדיון בפני ולא הועלה בבית משפט קמא, אין מקום להתייחס אליו. לטענת המערער, בדיקת המאפיינים אינה בדיקה מדעית וככזו היא סובייקטיבית ויש להתייחס אליה במשנה זהירות. במהלך הדיון הציע ב"כ המערער להמיר חלק מעונש הפסילה בפועל למאסר בעבודות שירות לתקופה של כחודשיים וחצי. 4. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטענתה, הרשעת בית משפט קמא מבוססת על מתן אמון בעדויות השוטרים ואי מתן אמון במערער וכן טענה, כי בית משפט קמא השתית את הרשעתו על הכשלת הבדיקות ועל דו"ח המאפיינים והתנהגות המערער. 5. טענות המערער כולן מופנות למעשה כנגד ממצאיו של בית משפט קמא. הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כבית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים. בפרט כך הוא כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא זו אשר מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאה הערעור מוגבלת. (ראה, ע"פ 7461/05, ניסים דדוש נגד מדינת ישראל, פורסם באתר הרשות השופטת, ביום 3.4.2006). בענייננו, כאמור לעיל, מושתתת הכרעת הדין של בית משפט קמא על מתן אמון בעדויות השוטרים ואי מתן אמון בעדות המערער ואין בענייננו מקום לחרוג מהכלל האמור של אי התערבות בממצאי מהימנות. מה גם, שכאמור בהכרעת הדין של בית משפט קמא, עדויות השוטרים נתמכו בראיות חיצוניות של פלטי מכשיר הינשוף. בדיקה ראשונה שנערכה למערער העלתה תוצאה של 615 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף (על פי תקנות 169א. ו- 169ב. לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961, רואים אדם שיכור אם ריכוז האלכוהול שנמצא בגופו עלה בדגימת אוויר נשוף על 240 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף והמשטרה אוכפת את עבירות השכרות רק החל מרף של 290 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף). לאחר מכן נערכו למערער מספר בדיקות נוספות, לגביהן נרשם במכשיר הבדיקה : "נפח נשיפה לא מספיק" או "נשיפה אסורה". בעניין זה העיד השוטר דרעי, שערך את הבדיקה, כי הנשיפה צריכה להיות רציפה וארוכה וכי המערער הכשיל את הבדיקה במזיד, בכך שהיה נושף מחוץ לפיה למרות הסברי השוטר שלא יעצור באמצע נשיפה, ועל כן צדק בית משפט קמא שראה בהכשלת הבדיקה סירוב להיבדק. בנוסף, המערער לא טען בבית משפט קמא ולא הוכיח בראיה כלשהי, כפי שטען בפני, כי בשל מחלה האסטמה ממנה הוא סובל, לטענתו, נכשל בביצוע הבדיקות. להיפך, המערער טען כי הצליח גם הצליח לבצע את הבדיקות. כעולה "מדו"ח תחקור חשוד" - ת/5, כאשר נשאל על ידי השוטר מדוע סירב להיבדק באמצעות הינשוף, השיב המערער : "אני הצלחתי אבל השוטר טען שלא הצלחתי." בעדותו בבית משפט קמא העיד המערער כי : "השוטר שעשה לי את הבדיקה ראה שלא יוצא מזה כלום. אז הוא עשה לי בדיקה אחר בדיקה. ברגע שהשוטר ראה שאין ממצאים של הינשוף, זה הרתיח אותם." כאמור, פלטי מכשיר הינשוף מראים אחרת ונשיפה אחת שנתן המערער, הנשיפה הראשונה, מעידה על שכרות הגבוהה למעלה מכפליים מהמידה המותרת. לא זו אף זו, על פי עדות השוטר דרעי : "גם חולה אסטמה יכול לבצע את הבדיקה כמו שצריך". די איפוא היה בהתנהגות המערער, שהעידה על סירוב ובכך שהמערער ידע והוסברה לו משמעות הסירוב ותוצאותיה, כעולה מסעיף 8 לדו"ח הפעולה - ת/5, ומעדות השוטר, כדי להביא להרשעת המערער במיוחס לו. בנוסף, וכפי שצוין לעיל, היו בידי בית משפט קמא ראיות נוספות שדי היה בהן, גם אלמלא הסירוב להיבדק, כדי להביא להרשעת המערער. בראש ובראשונה הנהיגה הפרועה והמהירה של המערער, כיבוי האורות, הנסיעה "בזיגזג" וכן התנהגות המערער בעת שנעצר על ידי השוטרים. בכך, בין היתר, שונות הנסיבות בעניין שבפני מאלה שהיו בפס"ד עפ"ת 23854-12-10, של בית המשפט המחוזי מרכז, בפני כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 666/86, סאמי סודקי עודה נגד מ"י, פד"י מ(4), 463 : "קרי, האמור בתקנות 169א ו-169ב בא לרבות ולא למעט. הוא אינו בא להוציא מכלל תחולה את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו יכולה (אך אינה צריכה) להוות ראיה לצורכי הסקת המסקנה בדבר שיכרותו של נהג פלוני אף בהעדר דרך ההוכחה המדעית, שנוצרה כדי להרחיב את המעגל של אלה אשר אותם מקיף האיסור שבתקנות ולמנוע כל ויכוח או חוסר ודאות". כעולה מדו"ח הפעולה - ת/6 - של השוטר רומן קוגן : "כשיצא מהרכב מתנדנד, ריח חזק של אלכוהול יצא מפיו, אמרתי לו לא לדומם מנוע ואז הוא דומם את המנוע והוציא את המפתחות ולא רצה לתת לי אותם ולהגיד את קוד הנעילה. לא הצלחנו לשכנע אותו לתת מפתחות ולאפשר להתניע את הרכב כדי שנוכל לקחת אותו למקום בטוח. עזרתי למעוכב לשבת בניידת לידי, הוא סרב לחגור חגורת בטיחות ולכן אני חגרתי לו אותה, הוא שחרר אותה ורצה לצאת מהרכב, שוב חגרתי לו את חגורת הבטיחות והזהרתי אותו אם לא יציית להוראותיי אאלץ לעוצרו." בנוסף לכל אלה, נערכה למערער בדיקת מאפיינים, בה כשל, היינו שהתנדנד בכל המבחנים של עמידה, הליכה על קו ומבחן הבאת אצבע לאף. ובמבחן הליכה על קו חרג מהקו וטעה בספירת הצעדים. מדו"ח תחקור חשוד - ת/5, עולה כי המערער נשאל מה יש לו לומר על בדיקת המאפיינים אותה ביצע, המערער השיב : "שתיתי כמה כוסות יין ואני לא שיכור". מיד בהמשך לכך, כשנשאל האם ברצונו להוסיף דבר מה, השיב המערער : "אני שיכור". גם על פי דו"ח העיכוב, כשנתבקש המערער לתת תגובתו השיב : "מה אני ערבי? מה אני מחבל ? אני שיכור לא זוכר כלום". מכל האמור עולה, כי גם מערכת הראיות הנוספת, המפורטת לעיל, מלבד הסירוב, מובילה למסקנה בדבר שכרותו של המערער. אשר לעונש, הרי שהעונש שהוטל על המערער הינו בעיקרו עונש מינימום ולא מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות לחרוג ממנו. אשר על כן אני דוחה את הערעור על כל חלקיו. משטרהמשפט תעבורהשכרותשוטרמשקאות משכרים / אלכוהולבדיקת שכרות (אלכוהול)