קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור החלטת ועדת העררים ניידות: סגן הנשיא (קובובי) .1ערעור ברשות על פסק-דין של בית-הדין האזורי לפיו נתקבל ערעורה של המשיבה על החלטת ועדת העררים (ניידות) מיום .18.11.1986קביעתה של הוועדה היתה כי למגבלותיה של המשיבה אין פריט ישים במסגרת רשימת הליקויים שבתוספת להסכם הניידות. השופט המלומד סבר שבהחלטת הוועדה נפלה טעות, ויש להחזיר לה את העניין, לשם - "התייחסות הוועדה להחלטה חלוטה קודמת של ועדה לעררים (זו משנת 1981), אשר החליטה ליישים אצל המערערת את פריט ג- 1לפריטי הנכות שבהסכם הניידות". אליבא דבית-הדין קמא, שגתה הוועדה בכך שלא הסבירה במפורש (מודגש במקור) את דבר סטייתה "מקביעות חלוטות קודמות". .2עיקר טענתו של המוסד לביטוח לאומי בבית-הדין קמא היתה כי הוועדה ערכה בדיקה מדוקדקת במשיבה ופירטה את ממצאיה בהחלטתה. את סטיתה מקביעה קודמת, נימקה הוועדה כראוי, באמרה כי חל שיפור במצבה של המשיבה מאז נותחה ב11.11.1984, לאמור: "מצבה היום, לאחר החלפת התותבת השתפר בהשוואה למה שהיה לפני הניתוח, למרות סבל של כאבים באזור פרק הירך. לדעתה של הוועדה תיפקוד התותבת - תקין". .3בא-כוח המשיבה הודה, ברוב הגינותו, כי אכן חל שיפור במצבה של מרשתו, אך ציין שכל הוועדות הקודמות דברו על קשיון למעשה, וקבעו שהפריט המתאים הוא ג-1: (נכות של %80). אצל המשיבה אובחנה בריחת סידן, והוועדות התייחסו במודע למגבלות הפונקציונליות העולות בקנה אחד עם התיאור שבפריט ג- .1עוד טען הפרקליט המלומד כי ההנמקה של הוועדה צריכה להיות כזאת שגם מי שאינו רופא יבין אותה (דב"ע מו/11- 01[1]). .4תשובתו של בא-כוח המוסד היתה כי טענת המשיבה - היא הנותנת, שכן בענייננו הסבירה הוועדה את שיקוליה, ונימקה את החלטתה נימוקים ברורים ומובנים לכולי עלמא. חל שיפור ניכר במצבה של המשיבה. מקודם היתה התנועתיות של הירך אפסית, לא כן עתה. התנועות אמנם מלוות בכאבים והדבר צויין בהחלטה, אך אין בכך כדי לאפשר ישום הפריט ג- .1המשיבה הגישה חוות דעת מאת ד"ר קונפורטי, ובה נאמר כי הפריט המתאים הוא ג- .1דא עקא שחוות דעת זו ניתנה ב-27.1.1987, כלומר אחרי החלטת הוועדה, ואין היא רלבנטית לענייננו. יתרה מזו: בחוות דעתו מיום 12.1.1986- לקראת העמדתה של המשיבה מחדש לפני הוועדה הרפואית לעניין ניידות - קבע ד"ר קונפורטי שהסעיף המתאים הוא ו- 1(נכות של %50). 5 .5סוף דבר: אנו סבורים שהוועדה, בהחלטתה, נימקה כראוי את סטייתה מהחלטות קודמות, ופעלה כמתחייב מ"הלכת איש-שלום" (דב"ע שם/2255- 01[2]) מכאן שלא היה מקום להתערבות בהחלטתה. הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.ניידותערעורעררועדת ערר