אין בית הדין לעבודה יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר, כי אם בוחן את הבקשה לביטול הפסק אך ורק לאור העילות הקבועות בחוק לביטולו של פסק בוררות, ולנוכח ההלכה הפסוקה, בה נקבע כי הנטייה הברורה היא להימנע ככל האפשר מהתערבות בפסק בורר (ע"א 209/79 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות, פ"ד כ"ה (1) 108 - להלן: עניין חביבאללה). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לבית דין לעבודה על פסק בורר: השופטת נילי ארד 1.      המערערות (בערעור 381/99; להלן: המערערות או החברות) הן חברות בהן עבד המשיב (בערעור 381/99, המערער בערעור 366/99 (להלן: הרשטיק)) עד לפיטוריו. סכסוך שנתגלע בין הרשטיק לחברות הועבר בהסכמה לבוררות, במהלך התדיינות בפני בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת סלע ונציג ציבור פרדס; עב 121743/98; עב נז/2305-12; עב נז/3-3331) בתביעתו של הרשטיק נגד החברות. בית הדין האזורי אישר את פסק הבוררות בחלקו בלבד, ועל כך הוגשו הערעורים מושא דיוננו.   2.      ערעורן של החברות סב על אישורו של פסק הבורר, בכל הנוגע לחיובן בתשלום שכר עבודה להרשטיק מכוח ההסכמים ולפיהם. ערעורו של הרשטיק כוון נגד ביטול החיוב בפיצויי הלנה ועל שיעורו הנמוך של סכום ההוצאות שנפסק לזכותו.  רקע עובדתי 3. א. המערערות, טרנסגלובו (ישראל) בע"מ וחברת בנייני אלכסנדר בע"מ, הן חברות פרטיות, בבעלותה של יוניקורן השקעות בע"מ (להלן: יוניקורן), אשר מניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב. ב. המערערות נשלטו על ידי מר מיכאל ג'ולס פלוסרהיים ז"ל (להלן: פלוסרהיים) ונוהלו בפועל על ידי מר אויגן וייס, עד לחודש יוני 1992, עת הועברה הבעלות בהן ליוניקורן. ג.       הרשטיק, שהיה קרוב משפחה של פלוסרהיים, כיהן כגזבר ומנהל כספים במערערות. תנאי העסקתו לא עוגנו בכתב. עם העברת הבעלות במערערות לידי יוניקורן, מונה הרשטיק לדירקטור ומנהל כספים ביוניקורן. לאחר פטירתו במפתיע של פלוסרהיים, בחודש ספטמבר 1992, חתם הרשטיק על ההסכמים מושא המחלוקת בין הצדדים, כאשר התאריך הנקוב בהם הוא 2.4.1992, מועד בו היה עדיין פלוסרהיים בין החיים (להלן: ההסכמים). ד. חודשים מספר לאחר פטירתו של פלוסרהיים, נרכשו מניותיה של יוניקורן על ידי האחים קחטן. ה. ביום 27.10.1993 פוטר הרשטיק מעבודתו אצל המערערות. הרשטיק פנה לבית הדין האזורי בתביעה לאכיפת ההסכמים, לאחר שההנהלה החדשה של המערערות, תחת השליטה החדשה בחברות, סירבה לקיים את ההסכמים עימו. ו. בהסכמת הצדדים העביר בית הדין האזורי ביום 9.2.1995 את בירור התובענה לבוררות בפני השופט (בדימוס) עו"ד חיים אילת, אשר בפסק הבורר מיום 23.6.1997 קיבל את תביעתו של הרשטיק במלואה. הבורר קבע כי על המערערת 1 לשלם להרשטיק 1,567,953 ₪ ועל המערערת 2 לשלם להרשטיק 1,526,142 ₪, בצירוף הוצאות התדיינות בגובה 75,000 ₪ (גובה הסכומים נכון ליום 1.12.1993). ז. ביום 17.7.1997 פנה הרשטיק לבית הדין האזורי בבקשה לאישור פסק הבוררות, בעוד אשר המערערות מצידן הגישו בקשה, ולאחריה, ביום 2.8.98, בקשה מתוקנת, לביטול פסק הבוררות.   בית הדין האזורי - דיון והכרעה 4.      את בקשתן לביטול פסק הבורר סמכו החברות על העילות המנויות בסעיף 24 (3), (7), (9) ו - (10) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות), ואילו הרשטיק סמך ידיו על פסיקת הבורר במלואה.   5.      נקודת המוצא של בית הדין האזורי, המקובלת, כך נקדים ונאמר, גם על דעתנו, הייתה כי אין בית הדין יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר, כי אם בוחן את הבקשה לביטול הפסק אך ורק לאור העילות הקבועות בחוק לביטולו של פסק בוררות, ולנוכח ההלכה הפסוקה, בה נקבע כי הנטייה הברורה היא להימנע ככל האפשר מהתערבות בפסק בורר (ע"א 209/79 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות, פ"ד כ"ה (1) 108 - להלן: עניין חביבאללה). במסגרת מצומצמת ומתוחמת זו, אשר מתווה הדין, בחן בית הדין האזורי ודחה את טענותיהן של החברות, כמפורט להלן:   6.      אין לבטל את פסק הבוררות מכוח הוראות סעיף 24(9) לחוק הבוררות, מן הטעמים, שעיקרם באלה: לא נמצא ממש בטענת החברות לפיה ההסכמים נחתמו עם תחולה רטרואקטיבית, ועל כן מהווה הדבר זיוף הפוגע בתקנת הציבור. בית הדין עמד על העובדות שנקבעו בפסק הבורר בנדון זה ועל קביעתו העובדתית של הבורר, לפיה: "ניתן לומר שההסכמים נחתמו בהתאם לסיכום ולהסכמה עם המנוח, על דעתו ועל דעת וייס כמנכ"ל, והם נחתמו עם תחולה רטרואקטיבית מבלי שהיה בהם פגם באותו מועד בו נעשו ונחתמו". בית הדין שוכנע כי "ההסכמים אינם פוגעים בציבור בישראל", מה גם שהחברות "לא הוכיחו פגיעה כלשהי בציבור בכללותו, ולבטח לא פגיעה מוחלטת וודאית בו"; "ציבור המשקיעים ביוניקורן אינו הציבור בכללותו ולכן גם אם הייתה פגיעה בו, הגם שכלל לא הוכחה, אין היא נוגדת את תקנת הציבור", במשמעותו הנכונה של הביטוי (ע"א 56/72 פרודנהיים נ' קרן התגמולים וביטוח הדדי של חברי לשכת הדין בישראל, פ"ד כ"ו (2) 620). 7.      לעניין העילה שעל פי סעיף 24(3) ו - 24(7) לחוק הבוררות, קבע בית הדין האזורי כך: "אין מחלוקת בענייננו, שהבורר התכוון לפסוק על פי הדין המהותי וכי דין זה הנחה אותו במסקנותיו ובפסקו. עיון בפסק הבוררות, שניתן לאחר ישיבות רבות, שמיעת עדויות ופרוטוקול של למעלה מ-490 עמודים - מעלה שהמדובר בפסק בוררות ארוך ומפורט, המנתח את הראיות והמפרט את הנימוקים המשפטיים. ברור שהבורר לא התעלם מן הדין המהותי ואם נכונה טענת המבקשות כי הוא טעה, הרי שטעויותיו היו ביישום הדין כהוויתו על עובדות המקרה".   אי לכך, קבע בית הדין, כי ככל שטעה הבורר בפירוש הדין וביישומו, אין באותן טעויות כדי להוות עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות (רע"א 113/87 חברת נתיבי אילון בע"מ נ' יהודה שטנגר ובניו, פ"ד מ"ה(5) 511).   8. בית הדין קיבל את טענתן של החברות כי הבורר חרג מסמכותו, עת פסק להרשטיק פיצויי הלנת שכר, מן הטעם ש"אין תוקף להסכם בוררות שענינו סכסוך בדבר הזכות לפיצויי הלנת שכר", באשר המדובר בזכות שמקורה בהוראת מגן בעלת אופי קוגנטי, שאינה יכולה לשמש נושא להסכם בין המעביד לבין העובד (בג"צ 760/79 ד"ר לילי דיין נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל"ד(3) 820 להלן: בג"צ ד"ר לילי דיין). 9.      בסיכומו של דבר, פסק בית הדין האזורי כך: " אין מקום, לאור כל האמור לעיל ומשהבורר פעל במסגרת סמכותו ובמסגרת הדין, לבטל את פסק הבוררות ככל שהוא מתייחס לשאלה אם המשיב זכאי לשכר עבודה והסכומים להם הוא זכאי. עם זאת, משחרג הבורר מסמכותו עת פסק הוא פיצויי הלנה, אנו מבטלים את פסק הבוררות ככל שהוא מתייחס לפסיקת פיצויי הלנה". 10.  בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על ידי בית הדין האזורי. על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין הוגש ערעור. בית דין זה (הנשיא אדלר, השופט פליטמן, השופטת ארד ונציגי הציבור ישי ודודאי; בש"א 1067/00) החליט ביום 13.11.00 כי יש לחייב את המערערות לשלם להרשטיק סכום של חצי מיליון ₪ ולהפקיד בבית הדין ערבות בנקאית על יתר הסכום אשר נקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי. הערעורים - דיון והכרעה 11.  קודם שנבוא לגוף הדברים, נסיר את טענתן של המערערות לפיה פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן בחוסר סמכות, ועל כן הריהו בטל, מן הטעם שניתן על ידי מותב ובו נציג ציבור אחד בלבד. לפי העולה מפרוטוקול הדיון, התקיימה בפני בית הדין האזורי ישיבה אחת בלבד, ומשלא הופיע נציג המעבידים לדיון, למרות שהוזמן כדין, הוחלט לקיים את הדיון בהעדרו. בנסיבות אלה, כדין ניתן פסק הדין על ידי המותב שישב בדין, השופטת ונציג הציבור שנוכח בדיון, הוא המותב החתום על פסק הדין (דב"ע נו/2-2; דבע נו/109-9 לוג'יק בע"מ - אהרון וולנשטיין ואח', פד"ע כט(1) 107).   12.  אשר לערעורו של הרשטיק כנגד שלילת פיצויי ההלנה שנקבעו לזכותו בפסק הבורר - דין הערעור להדחות. מתוך שנתנו דעתנו לכלל נסיבותיו של המקרה שלפנינו, קובעים אנו כי כדין סמך בית הדין האזורי על ההלכה שנפסקה בבג"צ ד"ר לילי דיין, כאשר קבע שפסיקת פיצויי ההלנה על ידי הבורר נעשתה תוך חריגה מסמכות. בה במידה נדחה ערעורו של הרשטיק כנגד שיעור ההוצאות שנפסקו לו, הן משום שאין דרכו של בית דין זה להתערב בכגון דא, והן בשים לב לשיעור ההוצאות הגבוה שנפסקו לזכותו בפסק הבורר, ושנותרו בעינן.   13.  דין ערעורן של החברות אף הוא להדחות. הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי בפסק הבורר נקבעו הממצאים שהיו דרושים כדי להצדיק את המסקנה אליה הגיע הבורר (המ' 12/55 זלמנוביץ נ' שטיינמיץ, פ"ד ט' 1269, 1274). ביטול פסק בוררות מהווה, כשלעצמו, סנקציה חמורה, אשר ההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד משמעי (ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפר חפץ, פ"ד לז(3) 292). הצדקה כזו אינה מתקיימת בעניננו. נקודת המוצא לדיוננו, אשר היא זו שעמדה אף בפני בית הדין האזורי, הינה כי בית הדין אינו מהווה ערכאת ערעור על פסק בוררים ולא יתערב בהכרעתם לגופה, אלא בהתקיים עילה מעילות הביטול לפי חוק הבוררות ובגדריו המצומצמים בלבד, שאם לא כן תסוכל מטרתו העיקרית של חוק הבוררות, לעשות את מוסד הבוררות מכשיר יעיל ומהיר להבאת סכסוכים לכלל פתרון סופי (ע.א. 823/87 דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605; דב"ע מה/11-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח' - חיפושי נפט (השקעות) בע"מ ואח', פד"ע טז 339, 345; פסק הדין בעניין חביבאללה, סעיף 5 לעיל; וכן ראו: פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית ומורחבת) בעמ' 425 ואילך). 14.  לא זו אף זו. ערעורן של החברות בא בפנינו בגלגולו השלישי של הסכסוך, לאחר שהוכרע על ידי הבורר ולאחר שעבר את מבחן ביקורתו של בית הדין האזורי. בנסיבות ממין אלה, רואים אנו לנקוט במדיניות הדומה לזו הנקוטה על ידי בית המשפט העליון בסוגיה זו, ולפיה לא ישוב בית דין זה ויידרש לפסק הבוררות, "אלא אם כן מדובר בעניין הכרוך בחשיבות ציבורית מיוחדת, או בנושא בעל משמעות כללית החורג מגדר עניינם של הצדדים להתדיינות" (רע"א 8595/99 מלון אורכידיאה בע"מ ואח' נ' מרדכי מינוסקין, דינים עליון כרך נח 983, ניתן ביום 6.9.2000).   15.  ערעורן של החברות אינו ממין אותם עניינים המצדיקים התערבותנו בפסק הבורר לשנותו. במסגרת טיעוניהן הנרחבים לפנינו והתשובה להן, שבו הצדדים והעלו את מסכת היחסים הסבוכה ששררה ביניהם, כאשר זה טוען בכה ואלה בכה. אותה פרשה התבררה בהרחבה וביסודיות על ידי הבורר, לפניו הושמעו העדויות והובאו הראיות. במהלך הדיון בבית הדין האזורי שבו הצדדים ופרשו את מסכת העובדות כתשתית לבקשותיהם לאישור פסק הבורר ולביטולו וראו לשוב ולעשות כן, כאמור, אף לפנינו. לא בכדי הבאנו בראשית הדברים בהרחבה את הכרעתו של בית הדין האזורי, ממנה עולה כי בחן את טענות החברות ונתן להן דעתו במסגרת עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות. בטיעונן לפנינו לא מצאנו טענה מכרעת שיש בה כדי לשנות במהותה מאלה שנדונו והוכרעו בפסק הבורר ובפסק דינו של בית הדין האזורי, אף לא טענה המחייבת התערבותנו בשל אופיה הציבורי או השלכותיה הכלליות המיוחדות. אי לכך, קובעים אנו כי פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן כדין וראוי הוא להתאשר מטעמיו.   סוף דבר 16.  שני הערעורים נדחים. המערערות ישלמו להרשטיק את יתרת סכום פסק הדין, לפי שנקבע בפסק הדין של בית הדין האזורי, למעט הסכום ששולם על החשבון בהתאם להחלטתו של בית דין זה בבש"א 1067/00 מיום 13.11.00 . לא ישולמו להרשטיק פיצויי הלנת שכר, כפי שפסק בית הדין האזורי.   לאור התוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו.  יישוב סכסוכיםבוררערעורבית הדין לעבודה