ערעור על הרשעה בעבירת רצח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בעבירת רצח: השופט א' גולדברג: .1המרער הורשע ברצח אשתו, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977(להלן - החוק), וכן בעבירות של בידוי ראיות והשמדת ראיות, עבירות לפי סעיפים 238ו- 242לחוק. הערעור שלפנינו סב רק על ההרשעה ברצח, כשלטענת המערער מן הדין היה להרשיעו בעבירת הריגה בלבד; שכן, לטענתו, לא נתקיים, במקרה דנא, אף לא אחד משלושת יסודותיה של ה"כוונה תחילה", המנויים בסעיף 301לחוק, שהם, כידוע: ההחלטה להמית; המתה "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול (מבצע המעשה - א' ג') לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו...", והכנה עצמית להמית, או הכנת מכשיר שבו בוצעה ההמתה. .2ואלה העובדות בתמציתן: בתקופה שלפני יום המקרה שררו יחסים מתוחים בין המערער לבין אשתו המנוחה, על רקע מחלוקת שנפלה ביניהם באשר לדרישת המערער כי תקבל טיפול פסיכיאטרי עקב מצבה הנפשי. ביום המקרה התפתח ריב מלווה אלימות בין המערער לבין המנוחה, שבעקבותיו יצא המערער מן הבית, במגמה לנסוע קמעה במכוניתו ולהירג. כשהחל המערער לרדת במדרגות הבית לעבר המכונית, באה המנוחה מאחוריו כשצינור ברזל בידה. המערער קרא לעברה כי לא תגזים במעשיה. אולם כשהתקרבה אליו והרימה את הצינור לעברו, תפס את הצינור והכה אותה בו. כתוצאה מן החבלות שנחבלה בראשה, נפטרה המנוחה. .3מניתוח גופתה של המנוחה עלה, כי נמצאו בראשה שבעה פצעי קרע עמוקים (בקרקפת, במצח ובקודקוד) ושבעה פצעי קרע נוספים בגולגולתה. כן נמצאו שברים מרוסקים ודחוסים של עצמות המצח, הקודקוד וארובת העין, שנגרמו, קרוב לוודאי, עקב המכות שגרמו לקרעים שנזכרו. בנוסף לכך נמצאו דימומים תת-עוריים ופצעי שריטה באמות ובאצבעות הידיים, שהם פצעי הגנה מפני חבלות ממכשיר קהה. על אמות ידיה של המנוחה נמצאו גם שני סימנים של מכה ממכשיר קהה שבקצהו הברגה. מתוצאות הנתיחה שלאחר המוות ומעדות הפתולוג שביצע את הנתיחה, עדות שהייתה מהימנת עליו, קבע בית המשפט קמא, כי המערער הכה את המנוחה בצינור אחת-עשרה מכות, אשר המנוחה ניסתה לבולמן בעזרת ידיה, "ושתיים מהן בהן הוכתה המנוחה עם קצה הצינור, השאירו 'טביעת אצבע' של הצינור על אמות ידיה", בנוסף למכות שהנחית על ראשה. בכך דחה בית המשפט את גירסת המערער, כי הכה על ראשה של המנוחה פעם אחת בצינור, ואחרי כן, ובהיותה עומדת כשגבה אל עמוד מתכתי של מוסך הנמצא במקום, הטיח את ראשה לאחור אל העמוד. מסקנת בית המשפט הייתה, כי "לא רק אחת עשרה המכות בידיים ושבע מכות בראש נגרמו על ידי הכאה עם הצינור, אלא גם המכות שגרמו לקרעים עמוקים יותר בראש ולשברים בו, נגרמו גם הם על ידי מכות עם הצינור". "בפועל, מה שאירע הוא, שהנאשם הכה 24- 25מכות עם הצינור לכיוון ראשה של המנוחה, כשארבעה עשרה (צ"ל: ארבע-עשרה - א' ג') מכות פגעו בראשה וגרמו לה ארבעה עשר קרעים בראשה, חלקם חמורים במיוחד". .4לאחר מסכת המכות חזר המערער לביתו ולקח מפתחות נוספים של המכונית (לאחר שאלה שהיו בידו נפלו), וכן את נעליה ותיקה של המנוחה. הוא העלה את המנוחה אל תוך המכונית ונסע עמה. בדרך דרדר את המכונית במורד תלול כשהמנוחה נמצאת בה. לאר שהמכונית נעצרה, ירד אליה ועשה מספר פעולות שיחזקו את הדעה כי למנוחה אירעה תאונת דרכים תוך נהיגתה. לדעת בית המשפט קמא, הגה המערער את הרעיון לביים תאונת דרכים עוד לפני שיצא לדרך, וברור כי "הוא הבחין שהמנוחה מצאה את המותה... עוד כשהיה עמה בחצר ליד ביתו". כמו כן לא התייחס בית המשפט קמא באמון לדברי המערער, כי אין הוא זוכר בוודאות את פרטי האירוע עצמו. זאת נוכח דבריו במשטרה, כי הוא זוכר את כל עובדות המקרה, וכי הוא יכול לחזור עליהן "כמו סרט מול העיניים", והעובדה כי תיאר את העובדות לפרטיהן, כפי שגם תיאר אותן בשיחזור. עוד הוסיף בית המשפט: "אין בידינו ראיות, על פיהן נוכל לשלול את העובדות, שהמחשבה להכות את המנוחה עם הצינור, נולדה אצל הנאשם, רק כשזו באה לעברו עם הצינור, לאחר ריב קודם שהיה בין בני הזוג בדירה. מה שנוכל לקבוע כעובדה הוא, שלאחר שהמנוחה התקרבה אליו עם הצינור, אז תפסו הנאשם והחל לחבוט בה עם הצינור, לעבר ראשה, שחלק מהמכות בודאי ניתן לאחר שהמנוחה נפלה ארצה. חלק של המכות - עשר, אחת עשרה מכות - נבלם על ידי תנועות התנגדות עם ידיה וחלקן - ארבע עשר במספר - פגעו בראשה וגרמו למותה... ... אין אנו מקבלים את גירסתו, שלא ידע את שהוא עושה. את מה שעשה, עשה מתוך כעס ורוגז רבים... אך אין להסיק מכך, ואין להאמין לנאשם, שאין הוא זוכר מה עשה באותו פרק זמן, או שלא היה בחושיו, ולא שלט במעשיו". .5על-פי סדרם ההגיוני של שלושת יסודות העבירה המנויים בסעיף 301לחוק (הוא הסדר המובא גם בסעיף עצמו), על בית המשפט ליתן, ראשית דבר, את דעתו לשאלה, אם הוכח שהנאשם החליט להמית. הוא היסוד ש"פורש בפסיקה כמבטא את הצורך בהתקיימות כוונה על שני רבדיה: חזות או צפיית התוצאה הקטלנית ('המישור השכלי') ורצון או שאיפה להתגשמותה ('המישור הרגשי')..." (ע"פ 339/84 [1], בעמ' 258). ואם קיבלנו, כי לא בשלה אצל הנאשם ההחלטה להמית (במובנה האמור), מה לנו אם תוצאה זו נגרמהבשל מצב נפשי שהנאשם היה נתון בו עקב קינטור, או מכל סיבה אחרת, שבכל מקרה עליו לצאת זכאי בדינו מאשמת הרצח. הוא אשר אמרנו בע"פ 339/84 [1], בעמ' 262, כי יש שעוצמתו של "קינטור סובייקטיבי" תגיע עד לכלל העדר "החלטה". .6שוכנע בית המשפט, כי נתקיים יסוד ה"החלטה", או אז יעמוד לבירור אם גם נתקיים היסוד הנוסף של "העדר קינטור" (או: "העדר התגרות"). "התגרות", כמובנה בסעיף 301לחוק העונשין, אינה יכולה לשקף מצב נפשי שהשמיט את הקרקע מהיסוד הנפשי של ההחלטה להמית. בדוגמה המובאת בע"פ 524/86 [2], בעמ' 658), כשהקינטור הגיע "לממדים כאלה, שבעקבותיו יאבד הנאשם את קור רוחו ואת שיווי משקלו לחלוטין, ייכנס למצב של היסטריה (frenzy) ו'ריצת אמוק' ויפעל ללא ביקורת מחשבתית או רצונית" - פשיטא שלא נתקיים יסוד ה"החלטה", ולא למקרה אשר כזה נתכוון היסוד של העדר התגרות. שאם לא נפרש כך את היסוד האמור, אין הוא בא להוסיף על היסוד של ההחלטה להמית, אלא כלול בו. אין זאת אל שהעדר התגרות שביסוד השני שבסעיף 301בא, כאמור, להוסיף על היסוד הסובייקטיבי של ה"החלטה", ובאותם מקרים בהם אכן נתקיים יסוד אחרון זה. דהיינו הנאשם לא יורשע ברצח על אף שצפה את התוצאה הקטלנית וגם רצה בהתגשמותה, אם קדמה התגרות בתכוף למעשה. שכן, כדי שתוכח "כוונה תחילה" דורש החוק דרישה נוספת, "שתהיה זו לא כוונה ספונטנית גרידא, תולדה רגעית, אלא כוונה שהתגבשה לאחר שיקול ויישוב דעת" (ע"פ 553/77, [3], בעמ' 152). ובלשונו של הנשיא אגרנט בע"פ 396/69 [4], בעמ' 570: "...היסוד של 'החלטה להרוג', הנזכר בפיסקה (א) לסעיף 216 (לפקודת החוק הפלילי, 1936- א' ג'), מצריך אך ורק כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית ותו לא; ואילו לשם מילוי הדרישה שכוונה כזאת לא תהיה ספונטנית, כי אם כוונה שנוצרה מתוך שיקול ויישוב-הדעת, הסתפק המחוקק בקביעת היסודות של 'העדר קינטור' וכו' ו'הכנה'...". עמד על כך גם השופט זילברג בע"פ 46/54 [5], בעמ' 401, כי - "...ה'פריבילגיה' של קנטור אינה מתפרנסת דוקא מחוסר ראיית הנולד של העבריין". .7אשר למהות הרעיון המשפטי המונח ביסוד הלכת הקינטור, אמר השופט זילברג, בעמ' 407: "אין החוק מצדיק, אפילו לא הצדקה יחסית כל שהיא, את מי שהרג את הנפש מתוך קנטור, ואין הוא מוריד אותו, כאילו מטעמים מוסריים, מדרגת רוצח לדרגת הורג. הוא רק מתחשב עד למידה מסויימת ב'חולשת הטבע האנושי', ומגלגל רחמיו עליה, שלא להעלות את הנאשם לגרדום, או שלא לדונו למאסר עולם אובליגטורי לפי החוק הישראלי החדש... כל ההפחתה הלזו מרצח להריגה אינה אלא חסד, שנוטה החוק לחולשת הטבע האנושי כאמור". על מוטיב זה חזר השופט ברנזון בע"פ 46/54 [5] הנ"ל, בעמ' 431, תוך ציטוט דבריו של לורד סיימון בעניין holmes v. Director of 601, at[16] (1946) public prosecutions "'במקרה של הריגה פלילית צריך החוק ליישב את הניגוד בין השמירה על קדושת חיי האדם לבין הכר השפעת הקנטור על חולשת הטבע האנושי'". כן מוצאים אנו בדבריו של הנשיא אגרנט בע"פ 396/69 [4], בעמ' 579-580, כי: "(1) המבחן הסובייקטיבי משמש כדי לקבוע... כי עקב איבוד עשתונותיו בהשפעת הקינטור הנדון, עולל הנאשם את מעללו הקטלני מתוך החלטה פתאומית-רגעית, שלא היה מאחוריה שיקול ויישוב-הדעת. (2) המבחן האובייקטיבי יסודו מונח ברעיון הבא: בדרך כלל חייב אדם לשלוט בכוח רצונו ושומה עליו שלא להיכנע לסערת הרוח שנתחוללה בקרבו. אולם מקום שנסער אדם ואיבד את השליטה העצמית בהשפעת קינטור וכתוצאה מכך גרם למותו של אחר, רואה החוק בענין זה משום תופעה של 'חולשת הטבע האנושי', אשר יש להתחשב בה, בלי לוותר כליל על המטרה לשמור, באמצעות ענישה מרתיעה, על חיי אדם. הדרך שבה הלך החוק כדי ליישב את הניגוד בין הצורך להכיר באותה תופעה, המחייב שלא להכתים אדם כנ"ל כרוצח, לבין המטרה הנזכרת, המחייבת שלא לפטרו מעונש, היא עלידי הפחתת העבירה מרצח להריגה". .8הנה כי כן, החלטה ספונטאנית להרוג, אשר נולדה עקב התגרות, היא שמביאה להפחתת העבירה כדי הריגה, בהתחשב ב"חולשת הטבע האנושי". ובמלים אחרות, התרופפות הבלמים המוסריים, באשר לתוצאות המעשה, המביאה אדם, מחמת ההתגרות, להחלטה ליטול חיי אדם, מובנת על-ידי המחוקק, גם אם אינה מוצדקת על-ידיו, עד כדי שלילת האחריות הפלילית בשל המעשה. בכך נבדלת ההתגרות מן ה'צורך' או מ'טירוף הדעת' "השוללים בתנאים מסויימים את האחריות למעשה, או את עצם העבירה שבדבר" (מדברי השופט זילברג בע"פ 46/54 [5] הנ"ל, בעמ' 407). אולם גם אם אמרנו, כי החלטה להרוג בתכוף להתגרות - שבעטיה נחלשו מעצוריו הנפשיים של הנאשם, "עד שלא שקל והעריך מוסרית את התוצאה הקטלנית, ולא העלה את ערך החיים של הקורבן לדרגה הראויה להם כאדם שקול ומיושב בדעתו" (ע"פ 339/84 [1], הנ"ל, בעמ' 262) - מובנת על-ידי המחוקק, הציבה הפסיקה ל"הבנה" זו ולחסד המוענק בעקבותיה, סייג וגדר. זאת ל-ידי הפעלת המבחן המשולב של קינטור אובייקטיבי וסובייקטיבי, אשר נקבע מאז ע"פ 46/54 [5]. וכפי שציין השופט ח' כהן (כתוארו אז) בע"פ 101/77 [6], בעמ' 627, מבחן זה הכה שורשים "כה עמוקים בפסיקתו של בית-משפט זה ובתודעה המשפטית והמוסרית שלנו, ששוב אין מחזירים את הגלגל אחורנית...". .9אם מושם הדגש על המלים "בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו", המתייחסות ליסוד "העדר התגרות", על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמת התנהגות. שכן, כדברי הנשיא שמגר בע"פ 686/80 [7], בעמ' 265- "...הצבתה של אמת המידה האובייקטיבית של האדם הסביר לצד אמת המידה הסובייקטיבית כמבחן מצטבר ונוסף משרתת מטרה חברתית ומוסרית ראשונה במעלה והפכה בכך להכרח בל-יגונה". ייעוד זה של המבחן האובייקטיבי מצא לאחרונה את ביטויו בדברי הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411[8], בעמ 391: "...אין להסיק, שהערכאות השיפוטיות חופשיות לחלוטין מן הנטייה הטבעית לשלב לתוך הערכת תגובתו הצפויה של האדם הסביר גם מרכיב נוסף, והוא שמץ מן הרצוי כביטויו במדיניות המשפטית המאומצת עלידיהן. האדם הסביר אינו תוצר של ממוצע סטטיסטי אלא מידגם, המורכב מתכונותיהם של יצורי-אנוש, המשקפים את הערכים והתפיסות של חברתנו. דא עקא, מבחן משפטי, בו משתקפת, בין היתר, גם מדיניותן המשפטית של הערכאות השיפוטיות, הופך בשל תכונתו האמורה למיוחד בתחולתו; היינו, ככל שהדבר מתבטא בהיקף תחולתו, נוצרת צמידות או הקבלה, בינו לבין המטרה המיוחדת, אותה באה המדיניות המשפטית האמורה לשרת". ובהמשך הדברים, בעמ' 393: "המדובר באמת מידה תיאורטית, הנוצרת על-ידי בית המשפט על יסוד מעין תשלובת של הרצוי והמצוי. בית המשפט יוצר לעצמו תדמית תיאורטית, המשקפת את אופן ההתנהגות הצפויה של האדם הסביר בחברתנו... בכך הביטוי המרכזי למדיניות המשפטית, המציבה לצד האלמנט הסובייקטיבי את האלמנט האובייקטיבי, המצטרף אליה והשומר על נורמה התנהגותית של חברה בת תרבות". .10אשר לקיום היסוד הנפשי של ההחלטה להרוג, יש שהוא נלמד מאופי המעשה ומצורת הביצוע, שלגביהם מיישמים את ההנחה, כי אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשהו (ע"פ 563/79[9], בעמ' 614; ע"פ 396/69 [4], בעמ' 570; ע"פ 728/84 [10], בעמ' 632; ע"פ 647/85, 687[11], בעמ' 354, ועוד). וכפי שנאמר בע"פ 410/85 [12], בעמ' 760-761: "את 'הנחת הכוונה' יש לפיכך לראות ככלי ראייתי, שיסודו במערכת ראיות נסיבתיות המדברות בעד עצמן. הנחה זו ניתנת, כמובן, לסתירה, אולם אם אין בדברים אמינים, שהושמעו על-ידי הנוגע בדבר, או ביתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט, כדי להצביע על כוונה אפשרית אחרת, אשר לה אחיזה במכלול הנסיבות (ע"פ 288/78, בעמ' 205), הרי הדעת נותנת, כי מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו (ראה גם: ע"פ 418/77; ע"פ 686/80, בעמ' 262)... ..... ואמנם השימוש בחזקה האמורה מן הראוי שיהיה זהיר, שכן חזקה יוצרת מטבעה 'אובייקטיביזציה', ובכך היא עלולה לערער את הבסיס הסובייקטיבי-אישי של המחשבה הפלילית (ראה גם לוי, לדרמן, בעמ' 470). אם כי מאידך גיסא יש לזכור כי אף כאן מידת הוודאות הנדרשת להרשעה איננה ודאות גמורה (ראה ע"פ 258/83, בעמ' 633, וההלכות שהובאו שם)". .11בענייננו הפליא המערער את מכותיו במנוחה בצינור ברזל, שמשקלו כק"ג, בעשרות מכות שכיוון כלפי ראשה, שהפגיעה בו עלולה להיות קטלנית, וכפי שמציין בית המשפט קמא, "העיד הפתולוג, ד"ר היס, (כי) הוא ראה מעט מקרים בקרירה שלו של שימוש כה רב בכוח, בו נכללו 14מכות שגרמו קרעים עמוקים". ולא זו בלבד, אלא שמוסיף בית המשפט, כי - "מעדותו של ד"ר היס גם ברור, שלאר מכה או שתיים מאלה שגרמו קרע בגולגולתה של המנוחה, זו בודאי לא עמדה עוד על רגליה ואיבדה את הכרתה. מכאן, שחלק מהמכות הכה הנאשם את המנוחה כשזו שרועה לרגליו אין אונים, ולאחר שאיבדה את הכרתה". דא עקא, כי לטענת בא-כוחו המלומד של המערער, היא הנותנת, נוכח מימצאים חמורים אלה, כי המערער אכן איבד את עשתונותיו, כטענתו, נוכח קינטור המנוחה, שבאה עם הצינור להכותו. ומשלא שלט בעצמו, לא ידע את שהוא עושה ולא העריך את תוצאות מעשיו. .12בית המשפט קמא אכן קבע, כי נאמנת עליו עדותו של המערער "שהוא כעס והיה מרוגז על המתלוננת (צ"ל: המנוחה - א' ג') וכי על כן פעל כלפיה כפי שפעל". אולם לדעת בית המשפט, "לא הגיע הנאשם לשלב בו איבד את שיקול וישוב הדעת, ואין לומר שהתנהגותה של המנוחה קנטרה אותו עד שאיבד שליטתו העצמית, או שלא חשב על מעשהו ולא הבין את תוצאותיו". בקביעה זו איני רואה מקום להתערב, כשבית המשפט קמא נתן לה טעמים, שהעיקרי שבהם הוא, כי לאורך כל חקירתו לא רק של העלה טענה כי פעל תוך איבוד עשתונות, אלא שאף תיאר והדגים את מעשיו, תוך שהוא טוען, כי הוא זוכר את עובדות המקרה. על כך יש להוסיף, כי הקביעה האמורה מבוססת גם על התרשמותו של בית המשפט מן המערער, שדחה את דבריו על העדר זיכרון, באומרו, כי היה זה מצדו "נסיון לערפל את העובדות, ללא שיש להאמין לנאשם". .13בע"פ 139/86 [13], בעמ' 350-351, ציין השופט בייסקי, כי "יש לפעמים, שהתנהגותו של נאשם לאחר המעשה מלמדת ומשליכה גם על המעשה עצמו; הדבר עשוי להיות בעל חשיבות, כאשר מתחקים אחרי כוונה להרוג, אשר בדרך כלל נלמדת מהנסיבות". אולם לא הייתי מרחיק לכת ומסיק על כוונתו של המערער להרוג את המנוחה רק מכך, שלאחר מעשה ניסה לשוות למותה אופי של תאונת דרכים. אפשר שביום התאונה היה גם מתיישב עם ניסיון לטשטש את עקבות מעשה ההריגה, לאחר שהמערער התעשת והבין את שעשה בסערת רוחו, ולא מן ההכרח היה ללמוד אז מביום זה למפרע על כוונתו להרוג בעת המעשה עצמו (ראה ע"פ 552/68 [14], בעמ 391מול אות שוליים ד). כל זאת, אם הייתה ראיה כלשהי, כי אלה היו העובדות. אולם לא זו הייתה גירסת המערער. לגירסתו, שנדחתה, הוא לא חשב כלל אחרי המכות לביים תאונת דרכים, וכשלקח את המנוחה במכונית, התכוון להביאה לבית-חולים, ורק במהלך הנסיעה, כשנוכח לדעת כי היא קרה, עלה בו הרעיון לביים תאונה. כנגד זה מעידות העובדות, כי מיד לאחר שסיים להכות את המנוחה חשב על ביום תאונת דרכים, ולשם כך הכניס למכונית את נעליה ותיקה, ונקט ביתר פעולות הטשטוש. משלא העלה המערער את הטענה, כי חשב לביים תאונה כשעבר ממצב של איבוד שליטה לרגיעה, יש בפעולות שעשה בצלילות הדעת, מיד אחרי המכות, כדי לחזק את המסקנה, כי גם בעת שהכה את המנוחה ידע מה הוא עושה והעריך את תוצאות מעשיו. .14להחלטת המערער להרוג את המנוחה קדמה אמנם התגרות מצדה. אולם "כפי שכבר נאמר בע"פ 655/78, 663, בעמ' 73, סערת רוחו של אדם אין בה עדין כדי להוכיח קיומו של קינטור לצורכי סעיף 301" (ע"פ 686/80 [7], בעמ' 269). ובוודאי שאין התגות זו עומדת במבחן האובייקטיבי של האדם הסביר, כשבכלל זה לא היה כל יחס סביר בין התגובה למידת ההתגרות (ראה: ע"פ 396/69 [4], בעמ' 582; ע"פ 553/77 [3], בעמ' 150). .15אשר ליסוד ההכנה, יצקה לו ההלכה תוכן בשני מישורים: מישור המהות ומישור העיתוי. דהיינו, כי במהותו הוא "יסוד פיסי טהור", ובעיתויו "יכול שיסוד ההכנה יוכח על-ידי אותן הפעולות של הנאשם, המהוות חלק ממערכת פעולות הקטילה גופן" (ע"פ 396/69 [4], בעמ' 571). וכפי שציין השופט ד' לוין בע"פ 299/81 [15], בעמ' 148- "פסקו בתי המשפט לא אחת לאמור, כי יסודות ההחלטה וההכנה משולבים ואחוזים זה בזה, וניתן ללמוד על האחד מהשני. את כוונת הקטילה ניתן ללמוד ממכלול נסיבות המקרה, לרבות פעולת ההכנה". סבורני, כי במקרה הנדון הוכח יסוד ה"הכנה", אף לשיטתו של השופט בך בע"פ 339/84 [1], בעמ' 265, כפי שנאמר בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי. .16סיכומם של דברים - הייתי דוחה את הערעור ומשאיר על כנה את הרשעת המערער. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. משפט פליליהרשעהערעוררצח