קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על מהירות מופרזת: לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז, מיום 13/12/2011 בתת"ע 1632-05-09, (כבוד השופטת טל אוסטפלד נאוי), בו הורשע המערער בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, ונדון לקנס בסך 1,200 ₪, פסילה למשך 30 ימים ופסילה על תנאי של חודשיים למשך שנתיים. כתב האישום וההליך בבית המשפט קמא על פי כתב האישום ביום 10/07/2008 נהג המערער ברכב שמספרו 5388010 (להלן: "הרכב") בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי, בה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש במהירות 106 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). העבירה צולמה על ידי מצלמה אלקטרונית: מספר סרט 14/2008, מספר תמונה 402 (ת/1). בהקראת כתב האישום המערער כפר בנהיגה במהירות שיוחסה לו ובעצם החזקת הרכב באותו יום. כן טען כי המצלמה לא הייתה מכוילת. מטעם התביעה העידו רס"מ ניב אביבי (עת/1), עורך תעודת עובד ציבור לממא"ל 6FA נייח (ת/2), שהעיד כי הגיע למקום בו מוצב מכשיר המדידה, בדק את שלמותו ותקינותו והחליף סרט צילום במצלמה. בהסכמת הסניגור הגישה המשיבה תעודת עובד ציבור מולטנובה ועמוד הפעלה (ת/3). בנוסף העיד רפ"ק ארז כהן (עת/2), אשר הציב את מכשיר המדידה במקום, כי המכשיר המותקן בתוך המצלמה נבדק בצורה שגרתית על פי הוראות היצרן, כי נערכו ניסויים והשוואות של המהירות הנמדדת ובכל הפעמים נמצאה התאמה מלאה. לדבריו המכשיר נבדק במעבדה מול מכשירים אחרים, הוא מכויל אחת לשנה ונבדקים פרמטרים קריטיים של המערכת ודברים נלווים על מנת להבטיח שהמכשיר תקין ומדויק. המערער בחר שלא להעיד ולא העיד עדים מטעמו. פסק דינו של בית המשפט קמא בית המשפט קמא קבע כי האישום בתיק מבוסס על "חזקת הבעלות", בהתאם לסעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). "חזקת הבעלות" היא חזקה הניתנת לסתירה ונטל ההוכחה בה רבץ על כתפי המערער, כאשר אין די בהעלאת ספק, אלא נדרשת רמת הוכחה כבמשפט האזרחי. בית המשפט קמא ציין כי המערער לא כפר בבעלות ברכב, אלא כפר בכך שהחזיק את הרכב באותו יום. כמו כן ציין בית המשפט כי המערער בחר שלא להעיד ולא הוכיח מי נהג ברכב בעת ביצוע העבירה. על כן קבע כי יש בראיות שהובאו כדי להוכיח שעל פי סעיף 27ב לפקודה המערער הוא שנהג ברכב. בית המשפט קמא דחה גם את טענת המערער לעניין כיול מכשיר המדידה, לאור העדויות של שני עדי התביעה, ולאור היעדרה של עדות מומחה מטעם ההגנה. בית המשפט קמא ציין כי לאור ההלכה התקפה שנקבעה בע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מ"י, על התביעה להראות כי נתקיימו שלוש דרישות: המכשיר היה תקין בעת הפעלתו, כאשר המינימום הנדרש לצורך זה הוא ראייה שהשוטר המפעיל בדק את המכשיר ומצאו תקין לפי צאתו למשמרת ואחרי סיומה. המכשיר הופעל על ידי שוטר מיומן. המכשיר הופעל כיאות על ידי מפעילו ובתנאי שטח המבטיחים כי המכשיר מדווח את המהיות הנכונה ללא שיבושים. לדעת בית המשפט קמא, המשיבה הוכיחה כי נתקיימו שלוש הדרישות. לאור הנחתו כי לא קיים הבדל עקרוני לעניין הכיול בין מכשיר המדידה בתיק שלפניו (ממא"ל 6FA) לבין מכשיר הממל"ז, חזר בית המשפט קמא על שורה של פסקי דין אשר מחזקים את אמינותו של הממל"ז, ובהם נקבעה "חזקה שבעובדה" באשר לאמינות ממצאיו. באשר המערער לא הביא כל ראיה מטעמו לתמוך בטענה שבהעדר כיול אין לממצאי המדידה ערך ראייתי, די בראיות המשיבה שלא נסתרו כדי להוכיח כי המכשיר היה תקין ומדידתו תקינה ומדויקת. בשולי דבריו מעיר בית המשפט כי הוא ער לפסקי הדין הסותרים שניתנו בעניין, אולם הדגיש כי הוא הולך אחר ההלכה המחייבת שנקבעה בבית המשפט העליון. לאור הדברים הללו, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה שיוחסה לו. בגזר דינו הביא בית המשפט בחשבון את בחירתו של המערער לבוא בשערי בית המשפט, ושבשל כך חשף את עברו התעבורתי המכביד, כאשר לחובתו 33 הרשעות קודמות - רובן עבירות מהירות. לאור דברים אלו, המעידים כי חוקי התעבורה אינם נר לרגלי המערער, דן אותו בית המשפט קמא לתשלום קנס בסף 1,200 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתם, פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 30 ימים, ופסילת רשיון נהיגה לחודשיים על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור אותה עבירה בה הורשע או עבירות תוספת ראשונה ושנייה. טענות המערער המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי על נאשם להודיע מראש כי הוא כופר בבעלותו ברכב שלגביו נעברה עבירת המהירות. לטענתו, רק הנהיגה ומהירות הנסיעה בה צולם הרכב הן העובדות בכתב האישום הטעונות הכחשה. כך, עניין הבעלות ברכב אינו חלק מיסודות העבירה ולכן אין נאשם צריך לכפור מראש בבעלותו ברכב. כיוון שלא הוכח במשפט קשר בינו לבין הרכב שביצע את העבירה, טוען המערער כי היה מקום לזכותו. לחילופין טען המערער נגד חומרת העונש, באשר לטענתו הוא חמור, לא מידתי וחורג במידה ניכרת מכללי אחידות העונשים, לאור היותו כמעט פי חמישה מגובה הקנס המקורי. אשר על כן, ביקש המערער להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ולזכותו מהאשמה ולזכות אותו בהוצאות, או לחילופין להקל בעונש, לבטל את עונשי הפסילה ולהקל בקנס. טענות המשיבה המשיבה טוענת כי הימנעותו של המערער להעלות את הטענה כי אין הוא הבעלים של הרכב בכל אחד משלבי הדיון בבית המשפט קמא, הופכת טענה זו לטענה עובדתית חדשה שמועלית לראשונה בערעור, ולכן דינה להידחות. לעניין העונש מדגישה המשיבה את הרשעותיו הרבות של המערער, וטענה כי העונש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בפסיקה. דיון יש לזכות את המערער מחמת הספק מן העבירה בה הורשע בבית המשפט קמא. מהעיון בתיק עולים הפרטים שלהלן: בכתב האישום נכתב: בתאריך 10.07.08 בשעה 20:13 ב-4 קילומטר 140.2 מצפון לאבן יהודה נהגת ברכב הנ"ל בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בו מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש במהירות 106 קמ"ש בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה. המערער זומן לדין וביום 19.11.09 השיב לכתב האישום מפי סנגורו ובהיעדרו כדלקמן: "אני מבקש לקבוע להוכחות. הנאשם כופר שנהג במהירות המיוחסת לו וכופר שגם החזיק ברכב באותו יום. המצלמה לא הייתה מכוילת." בית המשפט החליט שהתיק יקבע להוכחות למועד שיקבע ע"י המזכירות. ביום 31.5.11 (לאחר דחיות מחמת מחלתו של הנאשם) החלו להישמע הראיות בתיק בהיעדר הנאשם, וזאת לאחר שב"כ ביקש לשמוע את המשפט בהיעדרו ובהתאם להוראות סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"). במהלך הדיון הוגשו תמונות ממצלמת המהירות (ת/1) ותעודת עובד ציבור של העד ניר אביבי, אשר העיד על תקינות המצלמה (ת/2). כך גם הוגשה תעודת עובד ציבור של מפעיל מכשיר המולטנובה (ת/3). עם סיום עדותו של רס"ר ארז כהן אמר ב"כ המשיבה "אלו עדיי" וב"כ הנאשם ביקש לסכם בכתב. בית המשפט החליט שבטרם ישמעו הסיכומים יקבע בית המשפט דיון נוסף אליו יתייצב הנאשם. ביום 21.11.11 התקיים דיון בנוכחות הנאשם. ב"כ הנאשם (המערער דכאן) הצהיר לפרוטוקול כי הנאשם בוחר שלא להעיד והצדדים סיכמו. בשל חשיבות העניין ראיתי להביא את סיכומי התביעה, המחזיקים 6 שורות בפרוטוקול הדיון, כדלקמן: "התביעה הגישה תע"צ רלבנטי ותמונה. עורכי התע"צים אף נחקרו בבית משפט והצהירו כי המצלמה הינה תקינה ולא נפל כל פגם בהפעלתה. חזקת השרירות והתקינות של המכשיר נקבעה בפס"ד בראונשטיין. הנטל היה על ההגנה. לטעמנו, ההגנה לא עשתה זו. בעניין הכיולים ותקינות המכשיר, עדיין שרירה וקיימת פסיקה בעניין לוי עטיה, שם נקבעו התנאים להפעלת המכשירים והתנאים לתקינותם, נכון להיום הלכה זו היא הקובעת. הנאשם בחר לא להעיד - דבר המחזק טענות התביעה, מבוקש להרשיע על סמך הראיות שבתיק." ב"כ הנאשם סיכם כדלקמן: "מבקשים לזכות את הנאשם. בתיק זה כפר הנאשם בכל עובדות כתב האישום לרבות בנהיגה. מפנה לפרוטוקול מיום 19.11.09. ביום 31.5.11 העידו עדי התביעה בנוגע לפיקוח הסרט והצבת המצלמה ותקינותה, ראיות התביעה אינן קושרות את הנאשם לעבירה. ראה תת"ע 4640.04.10 , ואין בהן אישור על כיולה של המצלמה כנדרש בפסיקה, לענין זה מפנה לפסקי הדין בעניין דום ובענין דרזין. לאור האמור, מתבקש בית משפט לזכות את הנאשם על פי כל אחד ממרכיבי הטענות הנ"ל". המחלוקת בין הצדדים בתיק שבפני היא האם לאור נוסחו של כתב האישום, תגובת הנאשם לאישום היה מקום בנסיבות העניין להרשיע את המערער. סעיף 152(א) לחסד"פ קובע: לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו. הנה כי כן במקרה דנן בחר הנאשם לכפור בעובדות כתב האישום, ובלשונו: "הנאשם כופר שנהג במהירות המיוחסת לו וכופר שגם החזיק ברכב באותו יום". דהיינו, הכפירה בהתאם לדין היא בעובדות כתב האישום. בכתב האישום הואשם המערער בכך שנהג את הרכב במהירות העולה על המהירות המותרת. המערער כפר שנהג במהירות המיוחסת לו וגם כפר בכך שהחזיק את הרכב באותו יום. כפירתו של המערער תחמה את גדר המחלוקת בינו לבין התביעה באופן שכדי להצליח ולהרשיע את המערער הייתה צריכה המאשימה (המשיבה דכאן) להוכיח במצטבר שתי עובדות: כי נהג במהירות המיוחסת לו, וכן כי החזיק ברכב באותו יום. לא בכדי ראיתי להביא את סיכומי המאשימה בבית משפט קמא במלואם, שבהם לא צוין כי המאשימה מבקשת להרשיע את המערער מכוח "חזקת הבעלות". הדבר לא נכתב בכתב האישום ולכן גם לא היה עליו לכפור בו. למעלה מן הדרוש, המערער בתשובתו אמר במפורש כי הוא כופר בהחזקתו ברכב באותו יום. לפיכך, נוכח תשובתו של המערער לכתב האישום שומה היה על המאשימה להוכיח את נהיגתו ברכב, ולו מכוח "חזקת הבעלות". אילו הייתה עושה כך המאשימה, כי אז היה עובר הנטל על כתפי הנאשם להוכיח שלא הוא נהג. על חשיבותה של התשובה עמד המלומד קדמי בספרו סדר הדין בפלילים כדלקמן: "בהתחשב במשמעותה הגורלית של התשובה, מן הראוי לדקדק ולהקפיד שלא לראות בה מעבר למה שנאמר בלשון ברורה ומפורשת ואם נותר דבר בספק - להבהירו או להנות את הנאשם מן הספק" (ראו קדמי, מהדורה מעודכנת 2009, סדר הדין בפלילים עמ' 1135; וכן ראו ע"פ 404/67 כב(1) 170 (בנישתי); וכן ע"פ 172/82 לו(3) 22 (איטאס)). בית המשפט קבע כי הנאשם בתיק לא כפר בבעלות ברכב אלא כפר בכך שהחזיק ברכב באותו יום. הנאשם בחר שלא להעיד ולא הוכיח מי נהג ברכב בעת ביצוע העבירה. על כן קבע בית משפט קמא שיש בראיות שהובאו בפניו כדי להוכיח שעל פי סעיף 27ב' לפקודת התעבורה הנאשם הוא שנהג ברכב מכוח "חזקת הבעלות". כפי שהובהר לעיל, לא היה על הנאשם לכפור בכך שהוא הבעלים הרשום של הרכב, שכן הדבר לא צוין כעובדה בכתב האישום. כך גם הטענה של "חזקת הבעלות" לא נטענה כלל על ידי המאשימה, לא בסיכומים ולא בכתב האישום. מעבר לכך, אפילו הייתה התביעה מכלילה בכתב האישום התייחסות לבעלותו של הנאשם ברכב, היה עליה להוכיח עניין זה. אם זאת, לא הוגש לבית המשפט קמא ולו בדל ראיה היכול להצביע על בעלותו של המערער ברכב. לכן לא ברור מדוע מצא בית המשפט קמא להרשיע על סמך טענה שלא נטענה ולא הוכחה על ידי המאשימה. משכפר הנאשם בנהיגתו ברכב באותו יום לא רשאי היה בית המשפט קמא להסיק כי הוא מודה בבעלותו ברכב. היה על בית המשפט קמא להבהיר נקודה זו. משלא עשה כן, והמאשימה לא הוכיחה כי המערער הוא הבעלים של הרכב, ובדעתה לבקש להרשיעו מכח חזקת הבעלות, כפי שנכתב לעיל מפי המלומד קדמי, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. יש ממש בטענת המשיבה, שהמערער העלה את הטענה העובדתית בעניין היעדר בעלותו ברכב לראשונה בערעור זה. יחד עם זאת, לא היה בידו להעלות טענה זו עובר לערעור, מכיוון שעוּבדת בעלותו ברכב הועלתה לראשונה בפסק דינו של בית המשפט קמא. התוצאה היא שהנאשם מזוכה מחמת הספק מן האישום. בנסיבות העניין ונוכח העובדה שהנאשם זוכה מחמת הספק, לא ראיתי להיעתר לבקשת המערער לחייב את המשיבה בהוצאותיו. משפט תעבורהערעורמהירות מופרזת / דו"ח מהירות