קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עבירת לקיחת שוחד: .1בפנינו שני ערעורים (שהדיון בהם אוחד) על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט שמואל ברוך), שהרשיע את הנאשם בביצוען של שתי עבירות לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977(לקיחת שוחד), וזיכה אותו - מחמת הספק - מביצועה של עבירה שלישית, זהה לשתיים האחרות, כשהוא גוזר עליו עונש מאסר של 9חודשים לריצוי בפועל ועוד 15חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של שלש שנים. הנאשם מערער על הרשעתו בדין, ובתחילת הדיון בערעור הוסיף גם טענה לענין חומרת העונש. המדינה מערערת על קולת העונש, שהשית ביהמ"ש קמא על הנאשם; הן על אורך תקופת המאסר והן על המנעותו מהטלת קנס. .2שמענו בקשב רב את טיעוניהם הארוכים והמפורטים של סנגורי הנאשם, אולם לא מצאנו באלה עילה להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא. ההרשעה (בשניים מתוך שלשת האישומים) מבוססת כדבעי על חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש קמא, שטרח לפרט ולנמק החלטתו, תוך מתן תשובה לרוב הטיעונים ששמענו במהלך הערעור, וכבר הושמעו בפניו. כל טענותיהם של הסניגורים כנגד ההרשעה, מתייחסות לקביעות עובדתיות ולהערכת העדויות ע"י השופט קמא - עניינים שערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהם, אלא במקרים חריגים של חוסר סבירות קיצונית המתגלה על פני הדברים. והמקרה שלפנינו רחוק מאוד מכך. .3את ההרשעה באישום הראשון, ביסס השופט קמא על עדותו של נותן השוחד (מקס הרוש); על עדותה של מהנדסת תמר גיטמול, שעדותה היתה מהימנה עליו, למרות שהיה ער להסתבכותה באי דיוקים; על ספח השיק שניתן לנאשם; על השיק עצמו, ששמו של אבי הנאשם מופיע עליו, ונמסר לחברה לנכיון שיקים ע"י בן דודו של הנאשם, שקיבל אותה מגיסו של הנאשם; על הכחשתו של הנאשם - פעמיים ובצורה מפורשת ונחרצת - כי קיבל שיק כלשהו מהרוש, המתגלה היום כשקרית, נוכח טענתו החדשה, כי קיבל את השיק והעבירו למהנדס לופטה, על חשבון שכרו של זה; על הכחשתו הנחרצת של לופטה כי קיבל כסף כלשהו מידיו של הנאשם עבור הרוש; על האבחנה בין תכניות ששולם עליהן לתכניות אחרות; ועל היותה של גירסת הנאשם כבושה עד לשלב עדותו בביהמ"ש. דומה ששורה ארוכה ומוצקה של ראיות וחיזוקים, שמשקלה הוערך ע"י השופט קמא, מספקת לצורך הרשעה, מעבר לנדרש. וטענות הסניגורים כלפי מה שיכול היה וצריך היה המהנדס לופטה (שהיה עד מטעם ההגנה!) לומר - אינן יכולות לשמש משקל נגד, או סיבה להתערב בפסק הדין. .4את ההרשעה באישום השלישי, ביסס השופט קמא על עדותו של נותן השוחד (יורם קליין) שעדותו עשתה עליו "רושם מהימן במיוחד"; על עדותה של תמר גיטמול; על העדרה של חותמת הועדה, בדרך לקבלת ההיתר; על הודעתו השקרית של הנאשם במשטרה (שהוא מודה כי אינה נכונה) ועל הסברו המופרך בביהמ"ש לסתירה זו; על התרשמותו הגרועה מהנאשם, כאדם מניפולטיבי; ועל סדרם ההגיוני של הדברים. השופט התייחס גם להשגות ולטענות של הסניגורים, ודחה אותן, ואין שום עילה להתערב בקביעותיו ובהתרשמותו. .5על מידת הענישה - מערערים, כאמור, שני הצדדים: זה לצד החומרה וזה לצד הקולה. אלא שגם בענין זה - איננו מוצאים מקום להתערב. השופט קמא בחן את נקודות הזכות והחובה; את נסיבות המקרה הספציפי שלפניו ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם, כשהוא מנחה עצמו נכונה עפ"י הפסיקה המתאימה, ומוצא את האיזון המתאים בין הצורך להחמיר לבין הרצון להקל עם הנאשם. השוואת התוצאה אליה הגיע השופט קמא, עם העונשים שהוטלו על נאשמים, בנסיבות דומות, מעלה שלמרות החומרה העקרונית שבה רואה ביהמ"ש העליון את עבירת השוחד אין העונש שהטיל השופט קמא חורג בחומרתו או בקולתו. גם אם אנחנו - אילו ישבנו בערכאה ראשונה - היינו שוקלים הוספתו של קנס לעונש המאסר, אין זו עילה להתערבות בגזר דינו של ביהמ"ש קמא. .6אשר לטיעני הסניגורים (שהודיעו רק במהלך הערעור על רצונם לטעון כלפי חומרתו של העונש) - הרי שדווקא פסה"ד בענין מרקוביץ (ע"פ 4886/92 4900/92, 4722/92, פ"ד מ"ז (2) עמ' 45) שטרחו להציג בפנינו, טופח על פניהם, ומאשש טענת התביעה, כי יש להחמיר עם הנאשם: גם על פי העונש שהוטל על מקבל השוחד (שנת מאסר בפועל, שתי שנות מאסר על תנאי וקנס בסך -.000, 20ש"ח); וגם על פי האמירות החד משמעיות בגנותה של עבירת השוחד, ובדבר הצורך בהחמרת הדין עם נוטלי השוחד ובהטלת מאסר של ממש עליהם, שכן "רחמנות יתירה. . . עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושחיתות" - המצוטטות ונאמרות בפס"ד הזה. טען הסניגור ששום נזק לא נגרם לחברה ממעשהו של הנאשם, לעומת מקרה שבו נותנים שוחד לרופאים. וגם בכך הוא טועה. הנזק איננו נמדד על פי הפסד כספי או חומרי לציבור, אלא בעצם הפגיעה שפגע הנאשם באמון שהוא רוחש לעובדי הציבור. ובלשון ביהמ"ש העליון: "עצם נטילת השוחד - וללא קשר באשר לאופן הגשמת התפקיד הציבורי שבעדו ניתן המתת הלכה למעשה - משחיתה את מידותיו של השירות הציבורי ופוגעת בתדמיתו ובאמון הציבור בו. עמד על כך המשנה לנשיא, השופט אלון, בציינו": "תדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור, האמון שרוחש הציבור לתקינות פעולותיו וטוהר המידות של עובדיו, הכרחיים לקיומו של שלטון תקין, ועל כן הינם אינטרסים חברתיים, הראויים להגנת המשפט הפלילי" (ע"פ 121/88מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מ"ה (2) 663, 692). וברוח דומה ציינתי באחת הפרשות, לענין עבירות השוחד: "התנהגות זו אסורה היא לעובד הציבור, שכן היא פוגעת בתקינות המינהל, ביוקרתו של המינהל ובאמון שהציבור רוחש לו... נטילת שוחד, הפרת אמונים ועבירות אחרות הקבועות בדיני העונשין, אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל. הן מכרסמות בעבותות הקושרות אתנו כבני חברה אחת. הן מפירות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעבודי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקידו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית" (בג"צ 7074/93סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה,. פ"ד מ"ח (2) 749, 777). (כב' הנשיא ברק בע"פ 5046/93, מ"י נ' רפאל הוכמן, תקדין עליון, כרך 96(1) תשנ"ו ע' 336). .7אשר על כן, נדחים שני הערעורים שבפנינו, בכפוף להפחתה מקובלת של תקופת המעצר (כפי ההודעה שתמסור על כך התביעה, לתיק הערעור) מתקופת המאסר בפועל שהוטלה על הנאשם.שוחדערעור