קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסילת בחינת בגרות: עתירה כנגד המשיבה בשל החלטתה מיום 15.02.12 לדחות את ערעורו של העותר על פסילת בחינת הבגרות במתמטיקה בה נבחן בחודש יוני 2011 (להלן: "הבחינה"), ומבלי שנימקה את החלטתה. המשיבה הותירה את החלטת "וועדת טוהר הבחינות" מיום 9.10.11 על כנה ולפיה העותר ביצע "עבודה משותפת" והבחינה נפסלה על סמך "חשד" ו"השערה" בלבד. 1. לטענת העותר, לא הייתה כל הצדקה לפסילת הבחינה בשל החשד לביצוע עבודה משותפת עם תלמיד אחר בשם ליאור, על אף שנמצאו בטופסי הבחינה שלהם שגיאות זהות. העותר ציין כי אין חולק שהוא וליאור ישבו בצדדים קוטביים של חדר הבחינה ולא הייתה כל תקשורת ביניהם. עוד נטען כי שני החברים למדו בצוותא לקראת הבחינה, במשך כל השנה שקדמה לה וביתר שאת בסמוך לה, ובכלל זה התאמנו בפתרון שאלות ביחד. לכן, אך טבעי שהם יפתרו שאלות בדרך דומה, ואין בדמיון שגיאותיהם כדי להצביע על עבודה משותפת במהלך הבחינה או על העתקה. העותר הוסיף וטען כי הוא אובחן כמי שסובל מ"ליקויי למידה" ו"הפרעות קשב וריכוז" והשגיאה בשלה נטען לעבודה משותפת היא תוצאה של ליקוים אלו. להוכחת טענתו זו הצטייד העותר בחוות דעת של הגב' יעל וורקר, מורה בכירה למתמטיקה עם התמחות בחינוך מיוחד, בה צויין כי בשל אבחונו של העותר ב-ADHD הוא מרבה לשגות בכתיבת פתרונות גם במקרים בהם הגיע לפתרונות נכונים בדרך חישובו. העותר ציין כי העובדה שהמשיבה לא נימקה את החלטתה מהווה פגם מהותי אשר די בו כדי להביא לביטול החלטתה. 2. בתשובה טענה המשיבה כי החלטתה ניתנה כדין, בסמכות ובסבירות, בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס/2(א) (להלן: "חוזר מנכ"ל") העוסק בטוהר הבחינות. ההחלטה לפסול את הבחינה נתקבלה על בסיס תשתית של ראיות מנהליות משכנעות. במקרה זה נפסלה הבחינה בשל חשד מעריך במרכז הבדיקה והערכה, ומעצם טבעה של פסילה על יסוד חשד מעריך היא נעשית על בסיס הערכה מקצועית שנעשית מאוחרת לזמן הבחינה ולא בשל אירוע שהתרחש בזמן אמת. משום כך, לאחר שמתעורר חשד מעריך, מועברת הבחינה בצירוף תיאור החשד למעריך בכיר אשר בוחן את החשד ומחליט אם לאשרו. במידה והחשד אושר, הוא מועבר לבית הספר בו למד התלמיד על מנת לעדכן בו את התלמיד וזה רשאי לשטוח את טענותיו בדבר החשד בפני ועדת טוהר הבחינות. גם בית הספר רשאי להעלות את טיעוניו בעניין. רק אז תקבל ועדת טוהר הבחינות את החלטתה שגם עליה רשאי התלמיד לערער בפני המשיבה. כל התהליך האמור בוצע גם בעניינו של העותר, ונמצא כי בשאלה מסוימת בבחינה רשמו גם העותר וגם חברו ליאור פתרון שגוי בחלקו וזהה לחלוטין. בשל חשד זה לעבודה משותפת של השניים נפסלה הבחינה של שניהם. לטענת המשיבה, אין מקום להתערבות בית המשפט בהחלטתה שניתנה באופן מקצועי, הוגן וסביר בהתבסס על שיקולים עניינים ומקצועיים ועל יסוד הראיות שהונחו בפניה. המשיבה הוסיפה כי גם לגופן של הטענות יש לדחות את העתירה. הטענה כי העותר וליאור ישבו משני צדדים קוטביים של חדר הבחינה נסתרת ממפת הישיבה של הנבחנים בכיתה בה התקיימה הבחינה והיא מלמדת כי הם ישבו בסמיכות רבה זה לזה. באשר לחוות הדעת שהגיש העותר נטען כי לא זו בלבד שקיים ספק אם הגב' וורקר היא אכן מומחית לתחום הרלוונטי ולא זו בלבד שחוות דעתה אינה ערוכה בהתאם לקבוע בתוספת הראשונה לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אלא שאין בה התייחסות כלשהי לנימוק בגינו נפסלה הבחינה, קרי, הזהות המוחלטת בין הפתרון השגוי של העותר לבין הפתרון השגוי של ליאור. באשר לטענה בדבר חוסר הנמקה, הצביעה המשיבה על דו"ח החשד שמולא על ידי המעריך ושנשלח לעותר במצורף למכתב מיום 2.08.11 אל מנהל בית הספר. לדברי המשיבה, האמור בדו"ח היווה את הבסיס לפסילת הבחינה על ידי וועדת טוהר הבחינות ועל ידה. 3. בדיון שהתקיים ביום 19.06.12 שבו הצדדים על טיעוניהם. העותר הוסיף כי לפי מדיניות משרד החינוך, יוצא כי במקרה של חשד לעבודה משותפת ו/או העתקה, נפסלים שני התלמידים באופן אוטומטי, מבלי לתת את הדעת לשאלה מי המעתיק ומי זה שהועתק ממנו. לדבריו, פסילה גורפת מעין זו היא בלתי סבירה ובלתי מידתית בעליל. כך, במקרה זה, מיקום הישיבה בכיתת הבחינה מלמד כי רק ליאור יכול היה להעתיק מהעותר ולא להיפך, שכן ליאור ישב בטור הסמוך לעותר, שורה אחת מאחוריו, היינו, באלכסון לעותר מאחוריו. הוא הוסיף כי העובדה שליאור בחר שלא לערער על פסילת בחינתו מהווה ראייה בחינת "ראשית הודיה" כי ליאור היה זה שהעתיק מהעותר, ולא להיפך. באשר לטענת העותר בדבר המרחק בינו לבין ליאור, טענה שהתבררה כלא נכונה, טען ב"כ העותר כי אין מדובר בשינוי גרסה. לכל היותר, מדובר בטעות של ילד בן 17 שלא עשה שימוש נכון במילה "קוטבית" כדי לתאר את היחס בין מקום ישיבתו בכיתת הבחינה למקום ישיבתו של ליאור. מה גם, שתשובתו הראשונה של העותר אודות החשד ניתנה בשעה שהחשד נפל על ארבעה תלמידים שמחברותיהם נפסלו והעותר לא ידע מה הנימוק שעמד בבסיס פסילת בחינתו. 4. מנגד, ב"כ המשיבה טענה כי גם לו תתקבל טענת העותר כי לא הוא זה שהעתיק, הרי שבהתאם להנחיות חוזר המנכ"ל, גם מי שאיפשר לתלמיד אחר להעתיק ממנו, פגע בטוהר הבחינות וניתן לפסול את בחינתו. טענות העותר כי על המשיבה היה לחקור ולבדוק מי מבין השניים הוא המעתיק ומי הוא זה שהועתק ממנו היא בלתי סבירה בעליל, שכן אין לצפות ממשרד החינוך לקבל לידיו סמכויות חקירה לשם הגעה לחקר האמת במקרים מעין אלו. לדבריה, טענות העותר כי למד בצוותא עם ליאור נלקחו בחשבון, ולדעת מומחי המשיבה אין בעובדה זו כדי להסביר רישום האות "K" בחלק מהתשובה במקום האות "X" בתשובת שני הנבחנים. טעות כזו גם אינה קשורה בליקויי למידה כאלו או אחרים. לדבריה, אין פסילה גורפת של תלמידים שנמצא חשד להעתקה במחברותיהם על ידי מעריך. במקרים שכאלו ניתנת לתלמידים החשודים הזכות להסביר את הדמיון, ולעיתים צד אחד מצליח לשכנע כי הוא לא העתיק ואף לא סייע במתכוון לחברו להעתיק, ואז בחינתו אינה נפסלת. ואולם במקרה זה העותר נימק את אי ההצדקה בפסילתו בכך שהוא וליאור ישבו בצדדים קוטביים באופן שלא יכלו להעתיק זה מזה, וטענה זו נתגלתה כלא נכונה. בכך די כדי להצדיק את מסקנת המשיבה בדבר פסילת הבחינה. דין העתירה להידחות. 5. ראשית ייאמר כי לא היה כל מקום לטענה כי החלטות המשיבה ניתנו ללא הנמקה. הנימוק לפסילה צוין במפורש הן בדו"ח המעריך מיום 14.06.11 והן במכתבה של ועדת טוהר הבחינות מיום 30.10.11 כחשד לעבודה משותפת. החלטות ועדת טוהר הבחינות והמשיבה התבססו על חשד המעריך ולאחר שקילת טענות העותר שהובאו בפניהם, הם לא מצאו שיש בהן כדי לאיין את החשד. הדו"ח וההחלטות הומצאו לעותר באמצעות מנהל בית הספר מבעוד מועד. 6. ולגופו של עניין, למעשה, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי השגיאה בשאלה 3 בבחינתו של העותר זהה לחלוטין לשגיאה באותה שאלה בבחינתו של ליאור. שניהם גם רשמו כשגיאה 1K0 מבלי שהייתה כל סיבה הגיונית נראית לעין לרישום האות האנגלית "K". בצדק נטען כי אין בחוות הדעת שהצטייד בה העותר כדי לשנות ממסקנה זו. גם העובדה שהמשגיחה דיווחה כי לא היו בשעת הבחינה עצמה בעיות התנהגותיות מצד התלמידים, אינה משמעותית לעניין. 7. השאלה בסופו של יום לא הייתה אפוא, האם הייתה העתקה, אלא האם המשיבה הייתה רשאית לפסול את שתי הבחינות מבלי שערכה בדיקה מעמיקה מי מבין השניים, העותר או ליאור, היה זה שהעתיק ומי היה זה שהועתק ממנו. בעניין זה ייאמר, כי כפי שעולה מהוראות חוזר מנכ"ל, הן מי שהעתיק והן מי שאיפשר את ההעתקה פגעו בטוהר הבחינות וניתן לפסול את בחינותיהם. בסעיף 1.3.4 לחוזר מנכ"ל נכתב כי "על הנבחן לעבוד עבודה עצמית בלבד. אסור לו לעזור לנבחן אחר או לאחרים או להיעזר בנבחן אחר או באחרים בכל צורה שהיא". בהמשך, בסעיף 2.1.5.3 הוגדרה "עבירת משמעת" בין היתר ב"מתן סיוע לנבחן אחר או הסתייעות בנבחן אחר, בין במעשה בין במחדל, בין בכתב ובין בעל-פה", ונדמה שעל נכונותם וצדקתן של הנחיות אלו לא יכולה להיות מחלוקת. חשיבות טוהר הבחינות היא מן המפורסמות. וכך אמר בית המשפט (עת"מ (י-ם) 12365-06-11 גנטוס נ' מדינת ישראל-משרד החינוך, , 7.7.11): "הפרת טוהר הבחינות בכל הנוגע לבחינות בגרות, פוגעת בערכים של יושר והגינות בהישגים בלימודים, ונותנת יתרון בלתי הוגן לתלמיד שהשיג ציון שלא היה ראוי לו, על פני אחרים; ובעיקר כאשר תעודת הבגרות משמשת אמצעי לדירוג יחסי של התלמידים לקראת קבלתם למוסדות להשכלה גבוהה." 8. לכן, אין בטענת העותר כי לכל היותר הוא היה זה מבין השניים שהועתק ממנו כדי לסייע בידו, שכן כאמור, גם העוזר לנבחן אחר פגע בטוהר הבחינה. אכן, קיימים מקרים בהם בחינתו של תלמיד משמשת מקור להעתקה על ידי אחר מבלי שהתלמיד המועתק ידע על ההעתקה, ובדיוק למקרים אלו ניתנה האפשרות לתלמיד שמחברתו חשודה בזהות למחברת אחרת להעלות את טענותיו בפני וועדת טוהר הבחינות. ברם, במקרה זה ניתנה האפשרות לעותר לשטוח את טענותיו, והטענה שהעלה הייתה כי לא הייתה קיימת אפשרות טכנית לעבודה משותפת בינו ובין חברו בשל העובדה כי שניהם ישבו בצדדים קוטביים של הכיתה. ואולם, משנתברר לוועדה לטוהר הבחינות, כמו גם למשיבה, כי טענה זו אינה תואמת את המציאות, היא החליטה לפסול את מחברתו, ולא ניתן לומר כי בנסיבות העניין החלטה זו אינה סבירה. אדרבה, משנשמטה הקרקע מתחת לגרסתו של העותר שישב בקוטב אחר של הכיתה מחברו, המשיב רשאי היה לפסול את בחינתו של העותר, ולא לשים בפיו גרסה חדשה לפיה חברו העתיק ממנו ולא הוא מחברו, גרסה שהוא עצמו לא טען לה. במסגרת זו יצוין כי אין לזקוף גרסתו הכוזבת של העותר לחוסר תקשורת בין העותר ובין בא-כוחו, זאת משני טעמים. רשאית משום שהגרסה ניתנה בתצהיר. ושנית, משום שהיא נטענה על ידי העותר גם לפני שהיא מצאה את ביטויה בעתירה לפני בית המשפט זה שעה שהעותר הגיש את ערעורו לפני וועדת הערעורים העליונה. אדרבה, שם נאמר כי העותר וחברו "ישבו בשני צדדים שונים ומרוחקים בחדר הבחינה", ללא שימוש במילה "קוטבית" - אותה מילה עליה משתית העותר כיום את מקור אי ההבנה כביכול בינו ובין בא-כוחו. גם אין ממש בטענת העותר כאילו חשב שהחשד כנגדו התייחס להעתקה משותפת של ארבעה תלמידים. בדו"ח החשד שהומצא לעותר באמצעות מנהל בית הספר נכתב מפורשות כי קיימים שני חשדות נפרדים. האחד בגין עבודה משותפת של נבחנים ב' ו-ג' (העותר וחברו ליאור), והשני של נבחנים א' ו-ד', שני תלמידים אחרים שאינם קשורים לענייננו. סופו של יום, כאמור, העתירה נדחית, ואני מחייב את העותר בהוצאות בסך של 10,000 ₪. דיני חינוךבחינות בגרותערעור