פגיעה בעין בזמן פתיחת אריזה

לאחר שניסה לפתוח את האריזה ולא הצליח, המערער נעזר במלקחת ("פלאייר"), ותוך כך ניתזה חתיכת פלסטיק או ברזל מן האריזה לעינו השמאלית של המערער, שנפגעה קשה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בעין בזמן פתיחת אריזה: ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 9.1.2011 (כב' השופט יחזקאל קינר, סגן הנשיאה), שבו נתקבלה תביעת המערער לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 27.7.2005, ונפסק לזכותו סכום של 192,802 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד והוצאות. רקע 1. ביום 27.7.2005 רכש המערער תקליטור מוסיקה בסניף נס ציונה של המשיבה 1 (להלן "שופרסל"). התקליטור היה נתון בתוך אריזה מפלסטיק קשיח, שלא הוסרה ממנו בסניף שופרסל. בהגיעו לביתו, לאחר שניסה לפתוח את האריזה ולא הצליח, המערער נעזר במלקחת ("פלאייר"), ותוך כך ניתזה חתיכת פלסטיק או ברזל מן האריזה לעינו השמאלית של המערער, שנפגעה קשה. 2. ביום 3.8.2008 ניתנה החלטת בית משפט השלום בשאלת האחריות. בית המשפט קבל את עדות המערער בקשר לתאור רכישת הדיסק, והעובדה שהקופאית שלה שילם עבורו שמה מדבקה OK על העטיפה, ולא הפנתה אותו לקופה הראשית על מנת להסיר את העטיפה הקשיחה, ובקשר לפתיחת הדיסק וארוע התאונה בביתו. באותה החלטה נקבע כי שופרסל התרשלה בכך שלא הפנתה את המערער לקופה הראשית לפתיחת האריזה, ואפשרה לו לצאת מן הסניף כאשר הדיסק נתון באריזה, שהיא במהותה אריזה נגד גניבות. נדחתה טענת שופרסל כי יש לראות בהתנהגות המערער משום הסתכנות מרצון, אך נקבע כי לתובע אשם תורם בשיעור 60%. המשיבה 3, כצד ג' שייבא את האריזה מחו"ל, חויבה לשאת ב- 10% מן הנזקים, בגין אחריות מכח חוק אחריות למוצרים פגומים ומכח עוולת הרשלנות, בעוד שחלקה של שופרסל הועמד על 90% מן הנזק. 3. בפסק הדין שניתן ביום 9.1.2011 חושבו נזקיו של המערער: הנכות הרפואית בעיניו של המערער נקבעה ל-30% בגין פציעה חודרת בקרנית עין שמאל, שנתפרה והותירה צלקת מעוותת שגרמה גם ראיה ירודה בעין, בהמשך לניתוח קטרקט ולהשתלת עדשה. מחלוקת נתגלעה בשאלה אם ניתן להוסיף על הנכות בעין, לאור תקנה 11(ג)(3) בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, שלפיה מספר פגימות באותה עין לא תעלנה על דרגת הנכות לעוורון בעין, שהיא 30%. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה, עם זאת, את הנכות בעין ל- 46%. בתחום הפסיכיאטרי, לאור חילוקי דעות בין המומחים של הצדדים, מונתה ד"ר קרת מומחית בית המשפט, והעריכה את הנכות הנפשית על בסיס הקושי להתמודד עם הפגיעה התפקודית/ תעסוקתית, והקושי שנובע ממבנה האישיות הבסיסי של המערער - ב- 5%. בית המשפט קבע את הנכות בתחום זה ל- 5%, ואת הנכות הרפואית המשוקללת ל- 33.5%. הנכות התפקודית הוערכה, על סמך גילו של המערער ועבודתו כנהג משאית עצמאי לפני התאונה, וכן משום שלא יכול עוד לשוב לעבודה זו בשל נכותו, ל- 40%. המערער לא שב לעבודתו הקודמת, או לכל עבודה אחרת, אך בית המשפט סבור היה כי הוא יכול למצוא עבודה שתהלום את מצבו, וחובה עליו לעשות כן כדי להקטין את נזקיו. הפסד ההשתכרות לעבר לקח בחשבון 3 חדשי אי כושר מאושרים, ועוד 3 חדשי אי כושר מלא, ומאז ואילך חושב לפי 40% מבסיס השכר, שנקבע ל- 10,540 ₪ ליום מתן פסק הדין. לעתיד חושב ההפסד עד גיל 67. בית המשפט פסק בגין עזרת הזולת סכום של 5,000 ₪ לעבר ועוד 35,000 ₪ לעתיד. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הוערכו ב- 5,000 ₪, כאב וסבל הוערך ב- 250,000 ₪, וסיכום כל הנזק עמד על 1,108,869 ₪. מסכום זה נוכה האשם התורם בשיעור של 60%, והופחתו תשלומי המל"ל המהוונים לפי חוות דעת אקטוארית, כך שהיתרה היא 192,802₪. הערעורים 4. המערער סבור שלא היה מקום לקבוע כל רשלנות תורמת שלו, משהובהר כי המשיבות הן שהתקינו את האריזה הפוגעת, לא הזהירו לגביה, לא דאגו להסרתה, ואף דאגו להסתרתה על ידי מדבקה. כן נטען כי הנכות התפקודית גבוהה בהרבה מ- 40% שנקבעו, ומכל מקום ראוי היה לקבוע תקופת הסתגלות ארוכה בהרבה מ-6 חדשים למי שבשל פציעה איבד את מקור פרנסתו בגיל 51, ואין לו השכלה אלא של 10 כיתות. כן נטען כי אין התאמה בין קביעת הנכות התפקודית לבין ניכוי המל"ל: אם יצלח המערער לעבודה בשכר של כ- 6,000 ₪ שמשקפת את הירידה שנקבעה על ידי בית המשפט, לא יהיה זכאי לתגמולי המל"ל, לנוכח הוראת סעיף 202(ב) בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995. עוד נטען, כי תגמולי המל"ל נוכו במלואם שלא כדין, והיה מקום לנכות מהם 60% כשם שהופחת שיעור הנזק ב- 60% בשל רשלנות תורמת. ב"כ המערער עתר גם להגדלת שכר הטרחה שנפסק, לאור העובדה שהיה צורך בדיון כפול, הן בשאלת החבות הן בשאלת הנזק. 5. בערעור שכנגד נטען נגד קביעת החבות, ולחילופין נטען כי למערער אשם תורם בשעור 100%. עוד נטען כי הנכות התפקודית נמוכה מזו שנקבעה, והיא עומדת על 33% לכל היותר, כשעור הנכות הרפואית. את הפסד ההשתכרות המלא לעבר יש להפחית ולחשבו למשך 3 חדשים בלבד. עוד נטען כי לא הוכח שניתנה למערער עזרה בעבר, ולכן אין לפצות בגין רכיב זה. ועל כולם, הסכום שנקבע בגין כאב וסבל מוגזם. אשר לניכוי תגמולי המל"ל במלואם: כך נהוג בפסיקה מימים ימימה, ואין מקום להצעת ב"כ המערער כי ינוכו 40%, כשיעור שנותר לאחר הפחתת האשם התורם. דיון 6. לא ראינו מקום להתערב בקביעת הנכות הרפואית, שמעוגנת בחומר הראיות שהיה לפני בית משפט קמא. כך גם אין מקום להתערב בקביעה בדבר הפסד ההשתכרות לעבר למשך 6 חדשים, למרות שמבחינה רפואית אושר אי כושר למשך 3 חדשים בלבד. אף לא ראינו להתערב בקביעת בית משפט קמא בדבר הצורך בעזרה והפיצוי בגינה. כך גם בענין שכר הטרחה שפסק בית המשפט. ככלל, בית משפט שלערעור לא יתערב בקביעת גובה הנזק אם הסכום עולה בקנה אחד עם אמות המידה המקובלות (ע"א 741/10 יוסף כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פסקאות 8 ו-9 (לא פורסם, 12.10.10); ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן, פסקה 9 (לא פורסם, 12.9.2010)). קביעת הפיצוי בגין כאב וסבל מסורה בידי בית המשפט ששמע את הראיות, ומשום כך לא ראינו מקום להתערב בה (ענין איסכור, בפסקה 17). טענת המערער בדבר אי התאמה בין קביעת בית המשפט את שיעור הנכות התפקודית לבין הפחתת תגמולי המל"ל לא נטענה בבית משפט קמא, ועל כן אין מקום לדון בה, לראשונה, במסגרת זו. עם זאת סברנו כי ראוי לדון בשלושה נושאים שהועלו ע"י הצדדים: שיעור האשם התורם; אופן ניכוי תגמולי המל"ל; וטענת המשיבה בערעור שכנגד, שיש להפחית את שיעור הנכות התפקודית שנקבעה למערער. סופו של דבר, גם אם היה מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, נושאים אלו מאזנים זה את זה באופן שלא ראינו לנכון לשנות מן המסקנה שבפסק הדין. 7. אשם תורם בית משפט קמא השית על המערער אשם תורם בשיעור של 60%. אכן, ראוי היה להטיל מידה גבוהה של אשם על המערער משום שנפנה לפתיחת האריזה באופן בלתי מקובל, תוך שמוש במכשיר ובכח הידיים, בשעה שכבר היה ברור לו שקיימת תקלה ולא ניתן לשחרר את התקליטור מאריזתו בדרך רגילה ופשוטה. בנוסף, המערער העיד כי מקום עבודתו סמוך לסניף המשיבה 1, וכי נהג לבקר בו לעתים מזומנות, כך שלא היה כל קושי לפנות ולבקש את פתיחת התקליטור ללא התערבות כוחנית. אם בחלוקת אחריות בין מזיקים במשותף נדרש בית המשפט ליחסי האשם, בודאי כך כאשר עסקינן ביחסים שבין המזיק לניזוק. החלוקה שנקבעה על ידי בית משפט קמא מטילה את רוב האשם על המערער. המשיבה אמנם יצרה את הסיכון, יכולה היתה למנוע אותו, ולפי נוהליה גם אמורה היתה למנוע אותו, בכך שהאריזה תוסר מן התקליטור טרם שיוצא מן החנות. המשיבה הגדילה עשות, בכך שהאריזה המיוחדת לא זכתה לשום תשומת לב של הקופאית, שדאגה רק לכך שלא "תזמזם" ביציאה מן החנות, ולכן הדביקה מדבקה. אך המערער יכול היה למנוע את התאונה, אילו פעל בשום שכל ובסבלנות. שהרי היה מודע לכך שהאריזה אינה נפתחת בנקל. לפיכך, ראוי ונכון לקבוע רשלנות תורמת גבוהה, אם כי יתכן שבית המשפט החמיר קמעא עם המערער בענין זה. 8. שיעור הנכות התפקודית בענין איסכור סקר בית המשפט העליון את פסיקת בתי המשפט הנוגעת לנכותו התפקודית של אדם שאיבד את ראייתו בעין אחת, והגיע לכלל מסקנה שבהעדר נסיבות מיוחדות, יש להעמיד את הנכות התפקודית על 30% (פסקה 17). בענייננו, כתוצאה מנכות זו אבד המערער את מקור הכנסתו כנהג משאית, גילו בודאי מקשה עליו יחסית למחפשי עבודה אחרים, ובמומו - עוד יותר. כשהעמיד את הנכות התפקודית על 40% - הלך בית המשפט כברת דרך לקראת המערער. 9. ניכוי תגמולי המל"ל החובה לנכות את תגמולי המל"ל מן הפצויים מבוססת על שני נמוקים: שלא יפסק לניזוק פיצוי העולה על נזקו, וזכות המזיק שלא לשלם פיצוי מעבר לנזק שנגרם, שכן המוסד לביטוח לאומי זכאי לתבוע שיפוי של הגמלאות ששלם לניזוק (סעיף 328 בחוק הביטוח הלאומי; דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך ב' 1485 (מהדורה חמישית, 2003)). ב"כ המערער סבור כי כיוון שנקבעה תרומת רשלנות למערער, אין לנכות את מלוא תגמולי המל"ל מן הפיצויים החלקיים המגיעים לו, כי אם להחיל אותה אמת מידה על הניכוי, כלומר שינוכו רק 40% מתגמולי המל"ל. בכך מבקש ב"כ המערער להסתמך על ע"א 7698/06 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב (מעייני הישועה), (לא פורסם, 3.6.2008). אולם אופן החישוב באותו ענין נעשה בהתחשב בכך שמדובר במעוולים במשותף, דוקטרינה שונה ונפרדת משפטית מזו שלפנינו, של אשם תורם. אכן, על פי הדוקטרינה של מעוולים במשותף, כאמור שם, מנוכים תגמולי המל"ל מסך הפיצויים, והחלוקה בין המעוולים נעשית לגבי היתרה, כך שמחלקו של כל אחד מן המעוולים מנוכה החלק היחסי של תגמולי המל"ל. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הנמוקים שבבסיס חובת הניכוי, כאמור לעיל. והדברים מבוארים גם בפסקה 7 בפסק דין אבישג אברהם. תוצאה זו אינה מתאימה למקרה של אשם תורם, שבו מעמידים את הסכום המגיע לניזוק על שיעור מסוים מן הנזק שארע לו, ותגמולי המל"ל במלואם מהווים חלק ממנו. אדרבא, אילו נענינו לבקשת המערער היה המערער זוכה בסכום שהוא גבוה משעור הנזק שפסק לו בית המשפט. סיכום 10. בסופו של יום לא מצאנו לשנות מהוראת ניכוי תגמולי המל"ל, שיעור הנכות התפקודית או קביעת שיעור האשם התורם. על כן החלטנו לדחות את שני הערעורים, בלא צו בדבר הוצאות. הערבות והפקדון יוחזרו למפקידים באמצעות באי כחם. עיניים