פגיעה מאחור ברכב שעמד ברמזור אדום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה מאחור ברכב שעמד ברמזור אדום: תביעת סכום כסף של 4,055 שקלים, בגין נזקי תאונת דרכים שבה היתה מעורבת מכוניתו של התובע. ביום 10.12.97 נהג התובע את מכוניתו מסוג סובארו בכביש מספר 9 בירושלים בצומת המוליכה לרחוב הרב שלמה זלמן דרוק. בשעה שמכוניתו היתה בעצירה מוחלטת בשל רמזור אדום, פגעה במכוניתו, מאחור, מכוניתו של הנתבע, פיאט 127; הנתבע ומבטחתו טוענים להגנתם, כי גם מכונית הפיאט 127 היתה בעצירה מוחלטת, אחרי מכונית הסובארו, ובמרחק של כ4- מטר הימנה. הללו שלחו מצידם הודעת צד ג' אל נהג פורד פיאסטה, ומבטחתו; נהג הפיאסטה, כך נטען בהודעה, "לפתע הגיח מאחור... ופגע בעוצמה רבה ברכב השני". הרכב השני, הוא הפיאט 127 הנזכר, נהדף אל עבר מכונית הסובארו של התובע. ואם לא די באלה, נטען בהודעה לצד ג', כי "ככל הנראה נדחף הרכב השלישי מאחוריו ע"י רכב רביעי". ואכן, צד ג' מספר 1 טוען, כי מכוניתו היתה במצב של עצירה מוחלטת, "ובמרחק הנדרש מרכבו של הנתבע מס' 1, לפתע נדחף רכבו של צד ג' מאחור בעוצמה רבה ע"י רכב של צד רביעי, ועקב הדחיפה פגע רכב צד ג' ברכב הנתבע מס' 1". הצדדים השלישיים שלחו מצידם הודעה לצדדים רביעיים. הללו נמנעו מלהגיש כתב הגנה, ולא התייצבו למשפט. התובע טוען, כי רק לאחר שמכונית הנתבע פגעה במכוניתו, רק אז "שמעתי עוד מכות שנכנסו אחד בשני", קרי, שלא היתה זו המכונית הרביעית בשיירה שגרמה לתאונת-השרשרת, אלא שלפני פגיעתה הרעה של זו-האחרונה, פגעה במכוניתו, הפיאט 127 של הנתבע, "ראיתי אותו בראי שהוא בא במהירות ונתן לי את המכה". לא כן פני הדברים לשיטתו של הנתבע (הנהג השני בשרשרת) ולשיטתו של צד ג' (הנהג השלישי בשרשרת). לדידו של הנתבע, נהג הפיאט 127, "נסעתי לאחר הסובארו במרחק של מינימום 4 מ'... ושמעתי מכה עם עוצמה כזו והרגשתי נדחף לכיוון הסובארו ונדבק בין שני הרכבים. את המכה הרצינית קיבלתי מאחורה ונפגעתי קצת מקדימה... לא הצלחתי לעבור בין הרכבים... לאחר התאונה לא יכולתי לעבור לא מקדימה ולא מאחור... קפצתי מעל מכסה המנוע של הרכב שלי." הנתבע - ראוי לומר - עקבי בגירסתו, ועדותו בפני תואמת לדברי הודעתו לחברת הביטוח, אמנם לא בסמוך לאחר התאונה, אך לא זמן רב לאחריה (לדבריו מסר את פרטי ההודעה בטלפון סמוך לאחר התאונה, ובשלב מאוחר יותר חתם על ההודעה הטלפונית, לאחר שהודפסה). אותה הודעה הומצאה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 23.4.98; שאר בעלי הדין לא מילאו אחר החלטה זו. אין בפני הודעה שמסר התובע לחברת הביטוח, אם מסר. אינני יודע, איפוא, אם גם שם התעלם משאר המכוניות באותה תאונה, זולת מכונית הנתבע, כפי שעשה בכתב התביעה. בכתב התביעה, בתיאור נסיבות התאונה, אין זכר למכונית השלישית ולמכונית הרביעית שבתאונת השרשרת. רק בהעידו בפני, ראה התובע לציין כי היתה זו, למעשה, תאונת שרשרת: "וראיתי במראה שמישהו בא ונתן לי מכה, ירדתי לראות מה קרה וראיתי מכונית פיאט 127 ועוד מכונית נכנסה בו ועוד מכונית". באיחור-מה אמנם, אך בגילוי לב, תיאר שמדובר בתאונת שרשרת, אם כי בהמשך דבריו שוב ניסה לסגת, ולא זכר עוד אם היה גם רכב רביעי. נהג רכב רביעי זה, האחרון בשיירה, הוא כנראה אחראי לקרות התאונה, אלא שהצדדים הרביעיים, מרמאללה, ומבטחתם, לא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו למשפט. היו במכונית הרביעית - לדברי הנתבע - 5 אנשים. "יש להגיד בריאים", ציין הנתבע, וכוונתו, לפי תנועות ידיו, כאותן פרות ושיבולים שבחלום פרעה "בריאות בשר". אף ניתן כנגדם, ביום 7.7.98, על ידי כבוד השופט ר' שמיע, פסק דין לטובת צד ג', במסגרת פסק דין מותנה, שבוטל לאחר מכן, בשל התנגדות הנתבעים להסדר הפשרה שעוגן באותו פסק דין. דומני שנוח היה לו, לתובע, לתבוע מאת הנתבעים דוקא, בנסיבות הנתונות, כשהאפשרות להיפרע מן הצדדים הרביעיים - מסופקת. יש טעם רב בטענתו של ב"כ הנתבעים, על אודות צירוף המקרים הנדיר, לפי גירסת התובע: שבמועד ובמקום הרלבנטי אירעו שתי תאונות, מסיבות דומות; ולא אחת. התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומו של מצב דברים נדיר זה. אין עוררין על כך שמכוניתו של התובע נפגעה שלא באשמתו, אך לא הוכחה אחריותו של הנתבע, נהג מכונית הפיאט 127. בחינת הנזקים שנגרמו למכוניות המעורבות, מחזקת את הסברה שהמכונית הרביעית פגעה בשלישית, וזו נהדפה אל השניה שנהדפה אל הראשונה. הנזק שנגרם למכוניתו של התובע, קל יחסית (חלקי מרכב שהוחלפו: מגן אחורי, פנס ימני אחורי ופנס לוחית זיהוי); כן גם הפגיעה בקדמת מכונית הפיאט 127, להבדיל מן הפגיעה בחלקה האחורי, פגיעה קשה יותר. (גם התובע מכיר בכך: "האוטו שלו היה מכוסח"). כיוצא בזה, ניזקה של מכונית הפיאסטה בחלקה האחורי, רב מזה שבחלקה הקדמי. תמונת הנזקים המצטיירת, תואמת להודעתו של הנתבע לחברת הביטוח. זאת ועוד: הנהג השני והנהג השלישי בשיירה תומכים זה בגירסתו של זה, כי עובר לתאונה היתה מכוניתו של הנתבע בעצירה מוחלטת מאחורי מכוניתו של התובע, וכי המכונית השלישית פגעה במכוניתו של הנתבע, והדפה אותה. בנסיבות אלה, לא ראיתי חשיבות מיוחדת בעובדה שהנתבע ראה לנסוע במהירות של 70 קמ"ש ("אולי", לדבריו) במכוניתו (פיאט 127) בשמאל הכביש, ביום ערפילי וגשום. בין אם התרשל בעקפו מכונית מסוג פורד טרנזיט, ובין אם לאו, שוכנעתי מדבריו בפני, ומנסיבות הענין, שעובר לתאונה, היה במצב של עצירה מוחלטת. ב"כ התובע מציין שגירסאות הנתבע והצד השלישי אינן תואמות. שאם היתה מכונית הנתבע במצב של עצירה 4 מטר ממכוניתו של התובע, כיצד זה הצד השלישי נדחף - לדבריו - שניים-שלושה מטרים ונעצר. אכן, חיבור אריתמטי של המטרז' שעברו המכוניות המעורבות בתאונת השרשרת מביא לאי-התאמה. ואולם, הערכה של הדיוטות, בחלוף זמן, יכול שלא תהיה מדוייקת. ומכל מקום, גם אם לא שמר הנתבע מרחק של 4 מטר ממכונית התובע, אלא פחות מכך, סבורני כי אין לראותו כאחראי לתאונה, כפי שיובהר בסמוך. טוען ב"כ התובע כי גם במצב של עצירה מוחלטת קיימת חובת שמירת המרחק בין המכוניות, וגם אם עצר הנתבע את מכוניתו, עודנו אחראי לפגיעה שנגרמה בשל הדיפת מכוניתו אל מכונית התובע. אינני סבור כך. תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, המדברת ב"ריווח בין רכב לרכב" קובעת לאמר: "(א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה. (ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב". במילים שהדגשתי, דומני, יש כדי ללמד, כי מדובר במכוניות בתנועה. ועל כל פנים, גם אם בכל מקום בתקנה זו שנזכרת "מהירות", נציב "0", גם אז - בנסיבות הענין - יצא הנתבע ידי חובתו. אין להטיל עליו חובה לצפות לפגיעה במכוניתו מאחור שתגרום להדיפתה מספר מטרים לפנים, עד כדי פגיעה במכונית התובע. נתתי דעתי עוד, על טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי לא בהכרח שכל המכוניות ייפגעו מאותה פגיעה של המכונית הרביעית בשיירה. אדרבא, היינו מצפים שהמאסה של כל מכונית בשיירה תספוג את המכה, ותבלום את המשך ההתנגשות. נראה שהתשובה לכך היא, כי היה יום חורפי, גשום וערפילי, וכי במקום התאונה היתה ירידה תלולה. סוף דבר: על יסוד האמור לעיל; לאחר ששקלתי כלל נסיבות הענין, ובהן, התעלמותו של התובע בכתב התביעה מן המכונית השלישית והרביעית שבשיירה; הודאתו בחקירתו כי מדובר בתאונת שרשרת, תוך כדי המשך התעלמות מן המכונית הרביעית שבשיירה; הימנעותו מהמצאת הודעתו לחברת הביטוח; עוצמת הנזקים מלפנים ומאחור אצל המכוניות המעורבות; תנאי מזג האויר והכביש התלול; ובעיקר - שהתזה בבסיס הגנתו הינה מצב שההסתברות שיארע - רחוקה, קרי, שתי תאונות באותן נסיבות, באותו מקום, ובאותו זמן; כל אלה - בהצטברם - הביאוני לבכר את גרסת הנתבע על פני גירסת התובע. החלטתי, איפוא, לדחות את התביעה. בנסיבות הענין, ובהתחשב בכך שאין עוררין על כך שהתובע אינו אשם בתאונה זו (גם הסכים להתפשר בשלבים קודמים), יישא כל צד בהוצאותיו.משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםרמזורנסיעה באור אדוםתאונה מאחורנזק לרכב