פיצוי על טלפון סלולרי שנרטב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על טלפון סלולרי שנרטב: תביעה זו מבוססת על כך, שנער אחד השליך את הנער התובע לבריכת שחיה בספורטן בפתח תקוה. התובע היה לבוש בגדים אותה עת ובכיסו מכשיר טלפון סלולארי, שלאחר אותה טבילה לא היה עוד אפשר להשתמש בו. הנער תבע את הנתבע בגין הטלפון האמור וכן בגין מכנסיו שנהרסו. לדברי אביו של התובע בבית המשפט ובכתב התביעה, הם ביקרו בבית הנתבע למחרת האירוע וסיפרו עליו להורי הנער. באותה הזדמנות הודה הנער הנתבע - כך טען אביו של התובע - בעובדה והתנצל על המעשה, אולם מאוחר יותר חזר בו אביו מנכונותו לפצות את הורי התובע. בכתב ההגנה טען הנתבע, באמצעות הוריו, כי באותה מסיבה בבריכה "דחפו התובע וילד נוסף את הנתבע לתוך הבריכה, ללא כל סיבה" (סעיף 3.ב. לכתב ההגנה). כתוצאה מכך, נאמר בכתב ההגנה, התפתח ויכוח והיה זה ילד אחר שדחף את התובע לבריכה. לפי גירסת הורי הנער הנתבע, חשש אבי התובע להתעמת עם הורי הנער האחר ההוא ועל כן לא תבע אותו לדין. עוד טענו הורי הנער הנתבע, שהעובדה שהנער התובע הגיע לבריכה בבגדים נועדה "להשבית את השמחה ולהציק לנתבע" (סעיף 4.א. לכתב ההגנה). כמו כן טענו הורי הנתבע, שאין להבין מדוע זה נער שטלפון סלולארי בכיסו והוא עלול להנזק מנפילה למים, מגיע עמו לבריכה. עוד פרטו הורי הנער הנתבע בכתב ההגנה טענות רבות ובהן הכחשות סתמיות וכלליות וגירסות מנוגדות לגירסת התובע. אמו של הנער הנתבע נמנעה מלהביא את בנה למשפט במועד שנקבע ואמרה לבית המשפט כי כלל אינה רוצה לבנה ידע שיש נגדו תביעה. בית המשפט הסביר לה את חובתו של הנער להתייצב. ביום הדיון בנוכחות שני הערים - שהיה בחופשת חנוכה ועל כן לא הפסידו לימודים - נתברר, כי השניים מכירים זה את זה מלפני האירוע, אך אינם לומדים יחד וההכרות היא מן הסתם מן הביקורים בספורטן. בתשובה לשאלת בית המשפט אמרו הנערים, שאין להם כל עילה לריב זה נגד זה. הנער התובע והנער הנתבע, שניהם כבני שלוש-עשרה, העידו בבית המשפט בנוכחות אחד מהוריהם, לאחר שבית המשפט הבהיר להם הבהר היטב מה פירוש המעמד שבו הם נמצאים ומה פירושה של האזהרה לומר אמת. הנער התובע הסביר, כי בא למסיבה, לא רצה להכנס למים ולבש מכנסיים וחולצה. הנער הנתבע זרק את הנער התובע לבריכה כמעשה קונדס, סיפר הנער התובע. הנער הנתבע העיד, כי אכן הנער התובע ישב בצד כשהוא לבוש בגדים. הוא עצמו היה בבגד ים והתכוון לקפוץ למים (האירוע היה בחודש מאי השנה). היה זה נער אחר שדחף את התובע למים. הנער הנתבע הסביר, כי הדוחף היה מאחורי התובע ועל כן זה לא ראה אותו. הוא הכחיש, שהוא דחף את התובע למים. אביו של התובע הודה, כי חקר את אבי הנער ההוא ואותו והנער הכחיש שהוא דחף את בנו של התובע למים. עם זאת חזר האב והדגיש, כי הנער הנתבע הודה באזני הוריו, שהוא דחף את בנו. אביו אף אמר, כי יפצה את אביו של התובע. לבית המשפט היתה הזדמנות להתרשם מבעלי הדין התרשמות בלתי אמצעית בעת מתן עדויותיהם. ככלות הכל, "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). "התרשמות, היתה מאז ומעולם אחד מ'כלי העבודה' המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף אותה, וחרף כל המגבלות והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה" (ע"פ 71216/01 + 71310/01 מדינת ישראל נ. דניאל בן מישל אזוגי וערעור שכנגד, מיום 30.9.2002; טרם פורסם). הנער התובע חובש משקפיים. מבחינה גופנית לא היה לבית המשפט ספק, כי הנער הנתבע כבד וגדול מן הנער התובע. בית המשפט סבור, כי היה על הורי הנתבע לזמן את הנער השלישי, שלדבריהם דחף את התובע לבריכה, להעיד לטובת בנם הנתבע. הם נמנעו מלעשות זאת למרות שהם העלו את הרעיון, שהיה זה הוא שדחף את התובע לבריכה. ההלכה בדבר אי העדתו של מי שיכול לסייע לגירסת בעל הדין ידועה ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. בית משפט זה בדעה, שלוּ היתה גירסתו של הנתבע נכונה, לבטח היה עושה מאמץ של ממש להביא את הנער ההוא, שלדברי הנתבע היה זה שדחף את התובע למים. בית המשפט פוסק עוד, שלא היתה כל עילה לתובע להעליל על הנער הנתבע עלילה כוזבת. עוד סבור בית המשפט, שההגנה של הורי הנער הנתבע הצטיינה בהעלאת טענות שאין בהן כל הגיון. מה פסול בנער שהוא לבוש בגדים ומשתתף במסיבה ליד בריכה, שהוא הוזמן אליה? מה פסול בכך, שלנער יש טלפון סלולארי בכיס מכנסיו, בעידן שבו כל אדם שני - מבוגר וגם צעיר - מחזיק טלפון נייד ברשותו? ככלל, דעתו של מותב זה היא, שאין מדובר בסתם מעשה קונדס הפוטר את האחראים לו מאחריות לנזקים. אין הנחה משפטית, לפיה הבאים להנות במסיבה סמוך לבריכת שחיה, חייבים להיות מוכנים לאפשרות שמישהו ישליך אותם למים, בעיקר כשהם לבושים בגדים ולא בגד ים. האם הורי הנתבע העלו על דעתם, שאולי הנער התובע כלל אינו יודע לשחות ובנם סיכן את חייו במעשהו השובב? כמאמר הפתגם: יש גבול לכל תעלול. בית משפט אינו מחנך האומה אך אם הוא יכול לתרום את חלקו הזעיר בתחום זה, מוטב. על יסוד כל האמור לעיל פוסק בית המשפט, שהוא מעדיף את גירסת הנער התובע על גירסת הנער הנתבע ללא סייג. הורי הנער הנתבע ישלמו לאביו של התובע את הסכום של 2,200 ₪ כנזק מוכח ועוד 400 ₪ הוצאות משפט. שני הסכומים ישאו ריבית כדין והצמדה מיום האירוע ב-17.5.2002 ועד לתשלום המלא בפועל. עם זאת מבקש בית המשפט להעיר, שחבל שהוריהם של שני נערים בני מצוה לא השכילו להבין, שסילוקה של קטטת נערים במסגרת בית ספר או בחוג משפחה עדיפה על הבאתם לבית משפט בגילם המתבגר. עוד מצר בית המשפט על מה שנראה בעיניו נסיון של הורים לשכנע את בנם להעלות בבית משפט גירסה שאינה אמת. פיצוייםסלולר (תביעות)טלפון