קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על טעות ברישום פלילי: זוהי תביעה לתשלום פיצוי בגין התרשלותה של הנתבעת, ברישום פלילי שגוי משנירשם מס' זהות שגוי בהליך פלילי כנגד אחר, ברישומו על שם התובע (להלן-"הרישום השגוי"). הרישום השגוי, גרר אחריו פסילת רישיון הנהיגה של התובע (להלן-"הרישיון") ומנע את חידושו למשך מספר שנים, ממועד פנייתו בנדון לנתבעת. הנתבעת, לא תיקנה את הרישום השגוי למרות פנייתו של התובע אליה והכבידה עליו בדרישתה ממנו לקיום הליכים בירוקרטיים מיותרים באופן שגרם לו נזקים כבדים, להם הוא טוען. הנתבעת, אינה מתכחשת לאירוע המצער ברישום השגוי אשר נעשה לדבריה בתום לב ובשוגג. לדידה, התובע, הפריז בנזקיו המופרכים, שאין להם אחיזה במציאות בהיעדר ראיות בתמיכה בהם. היה עליו להקטין את נזקו בהתחשב בכך שרשיונו פג כבר ביום 26.7.02 וככל הידוע לה, פנייתו למשטרה נעשתה רק בשנת 2004. חלק בלתי מבוטל מהנזק, המוכחש, יש לייחס אותו להתנהלותו של התובע שלא פעל להקטנת נזקיו. לפיכך, יש לשיטתה לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובאלי נמוך . הנתבעת טענה כי לאור חלוף זמן רב מיולי 2002 , מועד בו נודע לתובע כי רישיונו לא חודש ועד מועד הגשת התביעה ביוני 2009 (כחמישה ימים לפני חלוף תקופת ההתיישנות) נוצר קושי מהותי באיסוף מידע לבירור הנסיבות על ידה. נגרם לה לפיכך נזק ראייתי בפרט משבוער במשטרה תיק פ.א. 373/09 הרלוונטי לרישום השגוי. דיון ומסקנות: השתלשלות האירועים בטיפול של הנתבעת לתיקון הרישום השגוי ממועד פנייתו של התובע אליה כבר בשנת 2002 עקב אי חידוש הרישיון ועד ביטול הרישום השגוי, יש בה כדי ללמד על התרשלותה בקיום חובתה לאפשרהלתובע לחדש את הרישיון. מחדליה של הנתבעת, התארכו הרבה מעבר לפרק זמן סביר הדרוש לצורך ביטול הרישום עד חלוף כ-6 שנים ממועד פנייתו של התובע בנדון. התובע, לא קיבל הודעה ממשרד הרישוי לחידוש רישיון הנהיגה שלו ביולי 2002, מועד פקיעת תוקף הרישיון. לפיכך הוא פנה למשרד הרישוי, להסדרת רישיון נהיגה תקף. במענה לפנייתו נמסר לו שזכאותו לרישיון נהיגה בבדיקה וכי עליו להפקיד את רישיונו במשרד הרישוי הואיל ואינו עוד בתוקף. רק בחודש מרץ 2003 , נמסר לתובע ממשרד הרישוי כי רשיונו נשלל למשך שנה בתיק שמספרו 0-800018-29 מבלי שהיה בידי הנתבעת למסור לו פרטים על אותו הליך. בהיעדר כל ידיעה על הרשעתו בפלילים, החל התובע בחיפושיו אחר פרטי ההליך וההרשעה ופנה לבתי המשפט, בירושלים ובבאר שבע ובנוסף פנה למטה הארצי, לחולית פניות נהגים וליחידה לתלונות הציבור, אך לשווא. רק ביום 20.4.04 אותר התיק הפלילי בבית משפט השלום בירושלים ונמסר לו מהנתבעת כי נירשם בטעות רישום פלילי שגוי לגביו, בגין הליך פלילי שנוהל כנגד אחיינו, אשר הוא עצמו התייצב להעיד באותו הליך. ההרשעה של אחיינו, נירשמה לחובתו במקום שתירשם ע"ש הנאשם. למרות ידיעת המשטרה על הרישום השגוי, הוטרח התובע לפי דרישת המשטרה ממנו, לפנות לבית משפט על מנת לתקן את הטעות למרות שהמחדל ברישום, רבץ לפיתחה של הנתבעת. בנוסף לכך, הופנה התובע ללשכת התנועה המרחבית , למטה הארצי וחוזר חלילה. ביום 20.12.04 נשלח מענה לתובע מראש חולית פניות נהגים במטה הארצי (נספח א לכתב התביעה) בו הודע לו על הרישום השגוי שכלל הרשעה ופסילה ונמסר לו שהרישום עודכן ותוקן ואף הובאה התנצלות על טרחתו. למרות זאת, לא עלה בידי המשטרה ומשרד הרישוי, בתיאום ביניהם, להסדיר את ביצוע התיקון והוא נדרש לפנות לבית המשפט להסדרת העניין. בצר לו, פנה התובע לעו"ד ששלח מכתב דרישה לנתבעת לתיקון הרישום השגוי ביום 17.11.05 (נספח ד' לכתב התביעה) אך ללא הועיל. ביום 13.9.06 נתקבלה תשובת ראש מדור פניות נהגים במטה הארצי (נספח ב' לכתב התביעה) והודע לו כי מבוטל מכתבם מיום 20.12.04 (נספח א' לכתב התביעה) וכי עליו לפנות לבית משפט, להעלאת השגותיו כנגד הרשעתו בת.פ 182/98 (להלן-"התיק הפלילי"). התובע פנה ביום 3.9.06 לבית משפט השלום לתעבורה בירושלים מבלי שהיה מיוצג וביקש שיימצא פתרון ל'כשלי הביורוקרטיה עקב טעות כתיב של פקיד' (כאמור בסיפא של בקשתו, נספח ג לכתב התביעה) . למיטב ידיעתו הבקשה לא טופלה הואיל ולא הועברה לעיונו של שופט. בד בבד, קיבל התובע ביום 7.9.06 מכתב מראש היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל בו הוא התבשר כי הרישום השגוי תוקן (נספח ד לכתב התביעה) אף שהדבר לא נעשה בפועל. ביום 15.4.07 התקבלה תגובת מרכז תלונות הציבור במשרד לבטחון פנים לפיה על התובע לפנות לבית המשפט לנוער בירושלים, שם ניתן פסק הדין המרשיע. ביום 20.6.07 הגיש התובע בקשה ערוכה כדין לבית משפט לנוער לתיקון הרישום השגוי בתיק הפלילי ובחודש אוקטובר 2007, הגישה ראש ענף תביעות ירושלים במשטרה "בקשה דחופה לתיקון טעות סופר" של מספר ת.ז. של הנאשם. ביום 1.10.07 ניתנה החלטה ותוקנה הטעות בתיק הפלילי(הבקשה וההחלטה צורפו כנספח ה לכתב התביעה). למרות זאת, רק ביום 8.4.08 בוטל הרישום השגוי ע"י הנתבעת במשרד הרישוי והפסילה בוטלה (סעיפים 11-19 לכתב ההגנה וסעיפים 2-16 לסיכומי הנתבעת). לאור חלוף מעל 6 שנים ממועד הפקדת הרישיון לפי דרישת משרד הרישוי חוייב התובע לעבור מבחני נהיגה , עיוני ומעשי לצורך חידוש הרישיון. ביום 17.5.10 חודש הרישיון (סעיפים 20-21 לסיכומי הנתבעת). מהאמור לעיל עולה כי התובע פנה על אתר וללא עיכובים למשרד הרישוי בבירור הסיבה לאי חידוש רישיונו עם פקיעתו. בנוסף, הוא פנה למשטרה ופנה פעמיים לבית משפט לאור הוראות המשטרה ומשרד הרישוי ממנו, לטפל בכך בעצמו. הנתבעת מנגד, התמהמהה באיתור מקור הרישום הפלילי ולא השכילה כאמור, להביא לביטולו מוקדם יותר. לפיכך, נדחית טענתה כנגד עיכוב בפנייתו הראשונה של התובע אליה בנדון למשך שנתיים (עדותו של התובע עמ' 8 שורות 25-27 , עמ' 9 שורות 1-5 וחלופת המכתבים כמובא לעיל). הנתבעת, לא דאגה גם להגיש בקשה כדין לתיקון טעות שנפלה ברישומיה בתיק הפלילי כפי שמצופה שתנהג. חמור מכך, היא הטילה את האחריות לביטול ההרשעה על כתפי התובע למרות שהאחריות לטעות , רבצה לפתחה. רק לאחר חלוף שנים רבות ממועד היוודע לנתבעת דבר הרישום השגוי, היא טרחה לפנות לבית משפט בהגישה בקשה לתיקון טעות סופר ובקשתה, נענתה על אתר. לנתבעת אחריות, כמו כל אדם אחר על רשלנות של עובדיה בביצוע תפקיד זה או אחר המוטל עליהם במסגרת תפקידיה ( ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, ניתן ביום 17.5.94 ; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ח (2) 498, 507-508). התרשלותה של הנתבעת במשך שנים הכתימה את שמו של התובע כאזרח, ברישום פלילי כנגדו והטרחתו שוב ושוב לדאוג לתיקון מחדלה של הנתבעת . כתוצאה מכך, נמנע מהתובע לחדש את רישיונו. נזקי התובע: בחנתי את אחריותה של הנתבעת לנזקי התובע ושיעור הנזק המוכח ( לעניין הוכחת נזקים ראו : ע"א 1081/00 אבנעל חב' להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 17.1.05 ) . התובע טוען כי נגרמו לו נזקים כבדים, משנרמסו זכויותיו הבסיסיות והוערמו עליו קשיים חוזרים ונישנים לצורך תיקון הרישום השגוי. לדבריו הוא נאלץ לשאת בהוצאות גבוהות לנסיעות בהעדר רישיון , שהוערכו על ידו בסך של כ- 560 ₪ לחודש ובסה"כ לכל תקופת עיכוב חידוש הרישיון של 53,572 ₪ בצירוף ריבית והצמדה. בנוסף, טען התובע לפגיעה בהכנסותיו ואובדן הזדמנויות עבודה בקבלת מכרזים משלא היה בידו רשיון נהיגה לרכב משאית וטרקטור בסך של 1,000 ₪ בחודש ובסה"כ בשיעור של 95,664 ₪. בגין ביטול זמן יקר בפנייה לרשויות, כתיבת מכתבים, טלפונים, אובדן ימי עבודה סך כולל של 39,600 ₪ (למשך 84 יום בסך של 400 ₪ ליום );עלות חידוש הרישיונות על כל הכרוך בכך, לימוד נהיגה, מבחן תאוריה, מבחן מעשי לרכב פרטי, למשאית ולטרקטור ואובדן צפוי של ימי עבודה שהועמדו על סך של 25,000 ₪ . התובע תבע גם פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 200,000 ₪. בנוסף, בגין עלות החזקת משאית לשווא והפסד ימי שימוש במשאית העמיד התובע את נזקו בסכום גלובלי של 50,000 ₪; עלות העסקת נהג שכיר למשך 10 חודשים בסך 85,189 ₪. סה"כ הנזקים הוערך ע"י התובע ב- 549,025 ₪. משיקולי אגרה לדבריו, הועמדה התביעה על סך של 450,000 ₪. הוצאות לנסיעות: לא היו בידי התובע ראיות כלשהן להוכחת הוצאותיו לנסיעות עקב שלילת רישיונו. לדבריו הוא לא שמר קבלות הואיל ולא צפה שיהיה עליו להציגן (עמ' 10 שורות 11-19). התובע, לא הוכיח את הוצאותיו לנסיעות עובר לפקיעת הרישיון על מנת שניתן יהיה לאמוד את שיעור נזקיו מחמת הרישום השגוי. לא הוכחו תשלומיו להסעות בסיוע אחרים וכן לא הובאו ראיות בנוגע למחיר הנסיעות בתחבורה ציבורית ובמוניות והצגת יעדי נסיעה שהתובע נהג ליסוע אליהם בניהול חיי היומיום שלו על מנת לתמוך בהוצאותיו לגביהן הוא טוען. למרות זאת, השתכנעתי מעדותו של התובע כי היעדר רישיון נהיגה יצר קושי אמיתי בהגעתו למקום מגוריו. התובע, מתגורר בחוות בודדים המצוייה במרחק של כ-2 ק"מ מהישוב יתיר. לדבריו, שלא נסתרו, אין תחבורה ציבורית עד לחווה כי אם עד הישוב יתיר בלבד. לפיכך, היה עליו ליסוע במונית ולהסתייע באחרים על מנת להגיע לביתו (עמ' 10 שורות 1-14). בע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ. טירת בת שבע בע"מ , פד"י לה2) 800, בעמ' 808 נקבע: "הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כך מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר ענין אחרון זה לאומדנו של השופט... כשם שמידת הנזק אינה ענין שנקבע על פי אומדנא דדיינא כן ענין הפיצוי אינו נקבע לפי אומדנה דדיינא... על כן, באותם המקרים, בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר". בנסיבות, בהן לא היה בידי התובע לצפות שהטיפול של הנתבעת בביטול הרישום השגוי יתארך למשך כ-6 שנים ויגיע לפתחו של בית משפט בשל כך, כמו גם הקושי הרב בשמירת קבלות בגין הוצאותיו לנסיעות למשך אותו פרק זמן, אין להכשיל את תביעתו מחמת אי שמירת ראיותיו בנדון (ת.א. (ירושלים) 1334/98 מור נ' זוהר חב' לביטוח , תק-מח 200 (3) 10537). בבחינת גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין הוצאותיו לנסיעות, התחשבתי מחד בצורך בנסיעה במוניות בשל מקום מגוריו המרוחק של התובע ומאידך בהוצאות הכרוכות בשימוש ברכבו הפרטי אילו לא נשלל רישיונו ובכך שהוצאותיו לנסיעה בתחבורה ציבורית, בה נאלץ ליסוע כדבריו בנסיבות שנוצרו, נמוכות משימוש ברכב פרטי. במסגרת שיקול הדעת הנתון בידי בית המשפט לפסוק על דרך האומדנא ( ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (2010) , ; ע"א 646/85 יציקת ברנע בע"מ נ' דנה חברה לפיתוח בע"מ , פד"י מב(2) 793, 799-800) על פי נסיבותיו של התובע, שצפוי שיידרש להיעזר בהסעות באמצעות אחרים ובנסיעה במוניות ולאור פרק הזמן של שלילת רישיונו, אני מעמידה את נזק בגין הוצאות לנסיעה בסך של 10,000 ₪. העסקת נהג שכיר לצורך עסקו של התובע: התובע, לא ידע לציין מתי הוא העסיק את אחיו ואם אחיו עבד במקביל גם במקום אחר (עמ' 10 שורות 19-23). יחד עם זאת הוצגו תלושי שכר המלמדים על העסקתו למשך עשרה חודשים (נספח י"ח לתצהירו של התובע) וסבירה גרסתו לפיה הוא שכר את שירותי אחיו, על מנת להקטין את נזקו בשל הצורך בנסיעות במשאית לצורך פרנסתו. מאידך, לא הוגש חוזה בין התובע ואחיו על מנת להוכיח כי כל תכלית העסקתו היתה להובלות במשאית ולא למילוי תפקידים אחרים בעסקו של התובע, שאין דבר בינם ובין שלילת הרישיון ואף לא הוגש תצהיר של האח, גרשון טלירד. "נטל ההוכחה בדבר שיעור הנזק אינו אחיד בכל הנסיבות, והוא מותאם למידת הקושי האובייקטיבי בהבאת ראיות אמינות ומדויקות על היקף הפגיעה שספג הנפגע. על פי עיקרון זה, את שיעור הנזק - כמו את עצם גרימתו - יש להוכיח בדרגת ודאות סבירה". הנטייה להשתמש בשיקול דעת לפסיקה על דרך האומדנא היא כאשר הנפגע סבל נזק של ממש הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו פער גדול במיוחד" (ראו: ע"א 06/ 8588, שם). לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ועיינתי באישורים בנוגע להכנסותיו בתקופת העסקת הנהג השכיר ובתלושי השכר מהם למדתי שהיה רווח שנתי לתובע בתקופת העסקתו, לעומת הפסד שנתי בתקופות אחרות בהן לא הועסק נהג. לפיכך, התובע הקטין את נזקו בהעסקת נהג ועל הנתבעת לשאת בהוצאותיו. למרות זאת, לאור הערותיי משלא הוכח כי כל עבודת השכיר היתה להסעות בלבד ובשים לב לניכוי שכר הנהג כהוצאות, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ₪ . אבדן הזדמנויות בעבודה (סעיף 55 ב. לכתב התביעה): לדידו של התובע, מחדלי הנתבעת הסבו נזק לעסקו בפגיעה בהכנסותיו ומניעת רווח בזכייה אפשרית במכרזים, פגיעה במוניטין בסך כולל של 1,000 ₪ בחודש וסה"כ 95,664 ₪ (בהציגו את טופס 106 לשנת המס 2006 וכן אישורי מס הכנסה לשנים: 2002, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007 ו- 2008 נספחים כ-כא לתצהירו). התובע העיד כי לפני נטילת הרישיון הוא השתתף במכרזים של המועצה האזורית הר חברון, "אמנה", "חישתיל" (עמ' 11 שורות 1-3). לאחר הפקדת הרישיון, הוא פנה למכרז לבינוי אנטנה ותקשורת ולצורך כך הוא העסיק את גיסו (נספח יח לתצהיר ועמ' 11 שורות 5-6 לפרוטוקול). הנתבעת טענה מנגד, שהתובע לא הוכיח נזקיו ולא המציא אישורים ואסמכתאות בגין הפגיעה בעסקו ובמוניטין שלו וכן לא הגיש מסמכים בנוגע למכרזים שניטען שנמנעה השתתפותו בהם ולא למכרזים להם ניגש בעבר. התובע לא הביא ראיות בנוגע להכנסותיו עובר לשלילת הרישיון כמו גם לאחר שתוקן הרישום השגוי על מנת להוכיח כי הפגיעה בהכנסותיו, נבעה משלילת הרישיון ולא מסיבות אחרות שהנתבעת אינה אחראית להן. לא הוכח מה היקף השימוש ברכב לצורך ניהול עסקו של התובע ולא הוצגו מסמכים המעידים על התקשרויות קודמות לבצוע עבודות והיקף העבודות הטעונות שימוש במשאית או ברכב. התובע, הקטין את נזקו למשך פרק זמן קצר בהעסקת נהג שכיר ואין ליישב את התמיהה בנוגע להימנעותו מהעסקתו לתקופות נוספות בעת שלילת הרישיון. בכך, נמנע התובע מהקטנת נזקו. יחד עם זאת, לתובע היו הפסדים וירידה בשיעור ההכנסה גם בחלק מתקופת העסקת הנהג שכיר. מכאן אני למדה כי היו סיבות אחרות ונוספות שהביאו לפגיעה בעסקו של התובע והכנסותיו שהנתבעת אינה אחראית להן. אובדן רווח בגין אי זכייה במכרזים: היה על התובע להציג מסמכים בתמיכה לגרסתו בדבר זכייתו בעבר במכרזים ועל שיעור הכנסותיו מאותן התקשרויות, אך הוא לא טרח להביאם. לא הוצגו גם מסמכי המכרזים שנמנע מהתובע לפי שיטתו להשתתף בהם ולא הוכחו סיכוייו לזכות בהם, אילולי נשלל הרישיון בעמידתו בכל תנאי המכרז. במשלא הוצגו מסמכי המכרזים, לא הוכח כי אחד מתנאי המכרז הוא רישיון נהיגה לזוכה עצמו ולא רק למי מעובדיו. יתירה מכך, התובע הוכיח כי הוא נעזר בגיסו לצורך זכייה במכרז בתקופת השלילה ואילו פעל באופן דומה בהתמודדות במכרזים אחרים, ככל שהיו, היה בידו להקטין את נזקו. לפיכך, אני דוחה את התביעה בגין מניעת רווח. עלות החזקת משאית והפסד ימי שימוש (סעיף 55ו. לכתב התביעה): לא הוכח מה היה שיעור הכנסותיו של התובע בגין שימוש במשאית עובר לשלילת הרישיון על מנת להוכיח את הפסדיו עקב השבתת המשאית משלא הוצגו דו"חות כספיים מפורטים, מאזנים או כרטסות בתמיכה לכך. יתירה מכך, ככל שהכנסותיו של התובע היו גבוהות כתוצאה מהשימוש במשאית, דבר שלא הוכח, צפוי היה שהתובע יקטין את נזקו וימשיך בניהול עסקיו בהעסקת שכיר שיפעיל אותה. משלא עשה כן התובע, אין לו להלין כנגד אי שימוש במשאית לכת תקופת אי חידוש הרישיון. בנוסף, לא הובאו מסמכים להוכחת עלות הוצאות האחזקה של המשאית בתקופת השבתתה ואין לידע מה היו הוצאותיו לאחזקתה אילו לא נמנע השימוש בה בהיעדר מסמכים בנדון. לפיכך, נדחית התביעה לראש נזק זה. עגמת נפש: השתכנעתי מעדותו של התובע ומהתשלשלות הענינים כמובא ברישא לפסק הדין כי נגרמה לתובע עגמת נפש רבה בגין הרישום השגוי. אי חידוש הרישיון היה בו כדי משום הכבדה והשפעה על ניהול חיי היומיום של התובע ועל ניהול עסקו . תלותו ברכב הוכחה בפרט בשל מקום מגוריו המרוחק , שאילץ אותו להסתייע באחרים בהיעדר רישיון נהיגה תקף בידיו. בנוסף, הוכח כי נגרמה לתובע טרחה רבה בצורך לפעול ולהביא לביטול הרישום בין השאר בנסיעות מעיר לעיר לבירור מצב התיק הפלילי עד לאיתורו, טלפונים ומשלוח מכתבים למשטרה ולמשרד הרישוי במחלקות שונות שלהם, פנייה לעו"ד וכל זאת באובדן זמן יקר ותסכול רב עקב התארכות הטיפול. כל זאת בשעה שהנתבעת, בתיאום בין הרשויות השונות שלה, לא הצליחה לתקן את הטעון תיקון כי אם לאחר חלוף כ-6 שנים ולאחריהן, הוטרח התובע לעבור בהצלחה מבחני רישוי. לאחר שששקלתי את תוצאות מחדלה של הנתבעת והתארכות התקופה בה נישללה מהתובע האפשרות להינות מרכבו באופן שמנע ממנו את עצמאותו ויצר תלות שלו באחרים, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובע בגין עגמת נפש בסך של 70,000 ₪. חידוש הרישיונות: התובע הוכיח (בנספח יט לתצהירו) את הוצאותיו לבדיקת כשירות נהיגה בסך 523 ₪ וכן הציג חשבונית (נספח כ') להוצאותיו לשיעור נהיגה וטסט בסך 650 ₪. הנתבעת בסיכומיה טענה כי העלויות לאגרות הן בסך 40 ₪ למבחן מעשי + 134 ₪ בגין מבחן מעשי לנהיגת משא כבד + 107 ₪ עבור חידוש רישיון לשנתיים . לאחר שבחנתי את המסמכים אני מחייבת את הנתבעת בתשלום לתובע בגין רכיב זה בסך של 1,500 ₪. הנתבעת, תשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪. התשלומים, ישאו ריבית והפרשי הצמדה, ממועד פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. משפט פליליפיצוייםרישום פלילי