קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על עיקול במסגרת תביעה שנדחתה: תביעה כספית ע"ס 140,000 ₪ מיום 25.9.00 שעניינה דרישה לפיצוי עבור נזקים שנגרמו לתובעת לטענתה כתוצאה מנקיטת הליך להטלת עיקולים זמניים בתיק אחר שנוהל בין הצדדים כאשר בסופו של דבר נדחתה התביעה כנגד התובעת דנן בתיק האחר. ההליך האחר נוהל בתיק אזרחי 4940/95 בבית משפט זה כאשר הנתבעת דנן ביקשה וקיבלה עיקול זמני על כספים של התובעת דנן אצל גופים שונים ובית המשפט על ידי כב' השופט ה. חטיב נענה לבקשה להמיר את העיקול הזמני בערבות בנקאית ע"ס 40,000 ₪, צמודים למדד המחירים לצרכן והעיקול הזמני עמד בתוקפו בין 30.1.96 לבין 11.5.00 מועד שבו נדחתה התביעה כנגד התובעת דנן. סכום התביעה כאן כולל את עלות הערבות הבנקאית, ריבית חריגה המקובלת בבנק לאומי לישראל מיום הוצאת הערבות ועד למועד ביטולה ודמי נזק שנגרם "במשך אותם 5 שנים בהם נאלצה להפריש בטוחות שוות ערך לסכום הערבות, בסכום של 140,000 ₪ לפחות". במסגרת כתב התביעה הוסיפה וטענה התובעת שכתוצאה מן הצורך להפקיד בטוחות בבנק בסכום הערבות הוקטן האובליגו שהועמד לרשותה , היא נקלעה לקשיים כספיים והוכרזה כמוגבלת על פי הוראות חוק שיקים ללא כיסוי לרבות כל ההוצאות המשפטיות הנגזרות מניהול ההליכים בעניין הגבלת חשבונה בבנק. למרות החלטה שניתנה להגיש עדויות ראשיות בתצהירים עשתה כן רק התובעת והנתבעת אף לא טרחה להגיש כתב סיכומים בתיק זה. התשתית הראייתית המצויה בתיק בית המשפט מתבססת על תצהיר מנהל התובעת על נספחיו וחקירתו בבית המשפט. בתצהירו מסביר מנהל התובעת מר אברהם שמואלי כי: "הגורם הישיר להכרזת חב' שמואלי כמוגבלת על פי חוק שיקים ללא כיסוי היה הצורך בהמצאת הערבות הבנקאית ע"ס 40,000 ₪ כאשר האשראי השוטף המאושר של החברה אותה עת היה סה"כ 150,000 ₪ (כ- 25% מהאשראי)". ועוד: "בעקבות ההכרח במתן הערבות הבנקאית אשר היתה תקפה במשך כ- 4.5 שנים החל מיום 30.1.96 ועד לביטולה לאחר הינתן פסק הדין הוקטן האובליבו של שמואלי בבנק לאומי לישראל בע"מ סניף נהריה ובהמשך נפגע חוסנה הכספי והיא נקלעה לקשיים כספיים עד כדי אי יכולת לעמוד בהתחיבויותיה. מצבה הכספי של שמואלי הלך והחמיר והדברים הגיעו לכך שבנק לאומי סניף נהריה בו התנהל חשבונה של החברה החל גורם מיום 1.3.96 לסירובם של שיקים אשר נמשכו על חשבונה של החברה 628200/28. הדברים הלכו והחמירו, שיקים נוספים סורבו וביום 2.7.97 קיבלה החברה מבנק לאומי בסניפו בנהריה הודעה על סירובם של 10 שיקים מחשבונה הנ"ל וכו'. חב' שמואלי ניסתה לפעול בדרכים משפטיות לביטול ההגבלה אך ללא הועיל. בעניין הקשר הסיבתי בין הצורך בהמצאת ערבות בנקאית לתיק בית המשפט לבין הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה התובעת מפנה ב"כ התובעת את תשומת הלב במיוחד לסכום השיק הראשון שסורב ע"י הבנק ביום 1.3.96 דהיינו בסמיכות זמנים יחסית לתאריך המצאת הערבות וסכום השיק הינו במדוייק 40,000 ₪ והוא מבקש לשכנע כי: "אין כל ספק שכאשר חברה נדרשת להקפיא סכום כזה, 40,000 ₪ המהווה חלק נכבד מתזרים המזומנים שלה תיקלע לבעיות מימון קשות". בגזרת הנזק מסביר מנהל התובעת מר שמואלי כי שכר הטרחה וההוצאות אשר נאלצה התובעת לשלם בנסיונה להתמודד עם המצב הקשה אליו נקלעה מול הבנק עולה לסך נומינלי של 52,098 ₪ ויתרת התביעה מיוחסת לנזק אשר הוגדר על ידו כ"נזק תדמיתי". לתמיכה בטענת התובעת בדבר הקשר שבין הצורך בהמצאת הערבות לבין המצוקה בחשבון הבנק, צירפה התובעת לתצהיר המנהל מטעמה חלק מן המסמכים בתיקי המרצה 446/97, 2030/96 שבמסגרתם נידונה טענת התובעת בערר שהגישה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א 1981. מהודעת ההגבלה עולה כי בחשבון החברה התובעת סורבו 10 שיקים בין 1.3.96 לבין 30.1.97 כאשר שני השיקים הראשונים שסורבו נמשכו לזמן פרעון 1.3.96 , האחד ע"ס 40,00 ₪ והשני ע"ס 29,100 ₪. השיקים האחרים שסורבו נמשכו לתאריכים שבין 1.12.96 ל- 30.1.97,לאמור פרק זמן של 9 חודשים בין שני השיקים הראשונים לשיקים אשר סורבו לאחר מכן. שני תיקי ההמרצה נפתחו בעררים של חברות בשליטת אחים שמואלי ונידונו במאוחד על פי הסבר שנמסר בהחלטתי באותם תיקים מיום 7.7.97: "אין מחלוקת בין הצדדים שהמבקשות בשתי הבקשות הן חברות הנשלטות על ידי אותם בעלים וההתייחסות אליהן הינה כישות אחת לעניין מסגרות האשראי שהועמדו לרשותן". עיון בגוף ההחלטה אשר ניתנה בתיק ההמרצה הנ"ל מעלה תמיהות ופירכות כלפי גירסת התובעת כאן לפיה יש לקשור את הגבלת החשבון לערבות הבנקאית נשוא הדיון. בעניין מסגרות האשראי נרשם: "מסגרת האשראי הורכבה הן ממסגרת אובליגו כללית והן מתמהיל אשראים , דהיינו מסגרות ספציפיות לסוגי אשראים שונים. המסגרת השוטפת עמדה על סך 150,000 ₪ בלבד ומעבר לכך הקצה הבנק מסגרת נוספת של עד 500,000 ₪ וזאת כנגד פקטורות מאושרות של חוזים משועבדים וכו'. בכל מקרה לא יכלה מסגרת האשראי השוטפת (בחח"ד + פקטורות) לעלות על סך של 650,000 ₪". כאמור לעיל, סורבו מרבית השיקים אשר הביאו להגבלת החשבונות (כל השיקים שבערר המתייחס לתובעת דנן) בשלהי 96 תחילת 97. ובעניין זה נרשם בגוף ההחלטה: "הודעת ההגבלה בתיק זה מתייחסת ל- 37 שיקים שנמשכו בתאריכים שונים בין 2.5.96 לבין 3.12.96 כאשר הערעור נסוב בקשר לשיקים שסורבו בין התאריכים 1.12.96 - 3.12.96, סה"כ 30 שיקים. מדובר בשיקים שנמשכו על חשבון מס' 900/94. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שיתרת החובה הכוללת בחשבון בתיק זה ובתיק האחר עלתה ע"ס 725,000 ₪ בתאריך 1.12.96 וזאת מבלי להביא בחשבון יתרות חובה בחשבונות אחרים שגם הן מובאות בחשבון לעניין חריגה ממסגרות האשראי". הנה כי כן עולה תמונה קשה של מצב החברות של האחים שמואלי אשר צברו חובות בהיקף של מאות אלפי שקלים זמן רב לאחר המצאת הערבות הבנקאית כאשר מרכיב האשראי עליו התבססה הפעילות הכלכלית של החברות היה מרכיב האשראי כנגד פקטורות ועל כן לכאורה הסך של 40,000 ₪ שהוא סכום הערבות הבנקאית לא היה אלא חלק קטן ביחס ממסגרת האשראי הכוללת. במצב דברים זה לא זו בלבד שלא ניתן לבסס כל ממצא לטובת התובעת בהסתמך על התצהיר הסתמי והכללי של מנהלה אלא שהנתונים האובייקטיביים מפריכים גרסה זו. למצער ניתן היה לצפות כי התובעת תגיש לתיק בית המשפט תחשיב של ניתוח כלכלי או לכל הפחות תציג את נתוני החשבון בבנק לתקופה שלפני ובסמוך לינואר 96 ובמהלך שנת 96 על מנת לתמוך בטענה כי דווקא ניצול סכום הערבות הבנקאית הוא זה אשר שימש כזרז לקריסת החברה. התובעת לא הציגה את הנתונים הדרושים ומנהל התובעת אשר מטבע הדברים נדרש לכך במסגרת חקירתו לא יכול היה לתרום כל פרט מועיל אחר ותשובותיו לא הוסיפו נתונים חדשים שמכוחם ניתן לבסס את מרכיבי התביעה. מר שמואלי לא הצליח להסביר את עמדתו גם כאשר נשאל בדבר נתונים אריתמטיים פשוטים כגון עלות הערבות הבנקאית ולא ניתן היה לדלות מפיו אלא תשובות מתחמקות: "היו לנו הוצאות של ערבות בנקאית, אינני זוכר בדיוק כמה. אין לי אסמכתאות. אבל יש חישוב לכך. עשיתי חישוב אינני זוכר כמה זה בדיוק עכשיו וכו'. אני לא זוכר מה היתה היתרה בבנק עובר לינואר 96. גם לא האובליגו. ההגבלה שלנו היתה קצת אחרי הערבות אני לא זוכר בדיוק מתי וכו'. אינני זוכר אם לפני 11.96 היו החזרות בחשבון (צ"ל 1.96 א.ש.). אני לא זוכר איזה פרוייקטים עבדנו בשנת 96. אני גם לא יכול לומר לך מה היה היקף העבודה שלנו וכו'. אם היו לי את ה- 40,000 ₪ אולי לא הייתי נופל. לא היה חוזר השיק הראשון. אינני יודע מה היה היקף העבודות, גם לא בערך". סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 מורה כי הכרעה בהליך אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין נוגע בדבר מצריכה הנמקה מיוחדת. במקרה דנן לא ניתן לקבל את העמדה הסתמית והכללית והבלתי מבוססת של התובעת הנסתרת על ידי מעט הנתונים אשר טרחה להציג. לכן אני דוחה התביעה בתיק זה. בהתחשב במחדלי הנתבעת כמפורט לעיל, אין צו להוצאות. פיצוייםעיקול