לבית הדין לעבודה יש סמכות להורות על פסיקת הוצאות על ביטול פסק דין, כלומר להתנות את ביטול פסק הדין בתנאים ובכלל זה בחיובו של הנתבע להפקיד את כל הקרן של סכום התביעה בקופת בית הדין כתנאי לביטול פסק הדין. תקנה 50(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 קובעת כי: "... רשאי בית הדין או הרשם לבטל את פסק הדין או ההחלטה האחרת, לפי העניין, לשנותם או לאשרם, בתנאים שיראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים". תקנה דומה היא תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת: "ניתנה החלטה על פי צד אחד ... רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים ...". בתי המשפט פירשו את הסמכות להתנות ביטול פסק דין בתנאים "בעניינים אחרים" כרחבה ביותר (ראו ע"א 436/83 יפת לוי נ' דקו, פ"ד מ(4) 589, 605; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה ששית, 2001), 278-279). אין ספק כי בגדר התקנה נכנסת גם התניית ביטול פסק דין בהפקדת סכום כסף לצורך הבטחת הופעתו של הנתבע בבית הדין, במיוחד כאשר פסק הדין במעמד צד אחד ניתן בשל התנהגות לא אחראית של הנתבע שגרמה להעדרו מהדיון.   בפסק דין שעסק בשאלת התניית המשך דיון בתשלום הוצאות נפסק כי: "... במקרים מסויימים יש להעניק לשופט את שיקול הדעת להתנות את המשך הדיון בתשלום הוצאות משפט שנפסקו באותו הליך. מדובר במקרים שבהם המחדל של בעל הדין, נגדו נפסקו ההוצאות, מעורר ספק בענין כוונתו להמשיך ולהתדיין ו/או כאשר יש חשש שללא תשלום הוצאות עלול בעל הדין לחזור על מחדלו. שיקול הדעת שמוענק לבית הדין מיועד, אפוא, למנוע מקרים ... שבעל דין או בא כוחו יחזור על התנהגותו הבלתי אחראית ולא יופיע גם לדיון הבא" (דב"ע נג/174-3 יוספוף נ' אלום רם בע"מ, פד"ע כו 418, 421). פסיקת הוצאותביטול פסק דין