קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשת האזנות הסתר: השופטת ד' דורנר: 1. בשנת 1993 פנה עופר נמרודי, ששימש אותה עת כיושב-ראש מועצת המנהלים של העיתון "מעריב" ועורכו הראשי, וכן מנכ"ל חברת הכשרת הישוב בע"מ, לחוקרים הפרטיים רפי פרידן ויעקב צור, והזמין מהם ביצוע של האזנות-סתר לשיחות טלפון ותשדורות פקסימיליה של עובדי העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". במהלך שנת 1994 נעצרו צור ופרידן כחשודים בביצוע עבירות של האזנות-סתר, ונדרשו למסור את שמות מזמיני ההאזנות. נמרודי, שביקש להניא את השניים מלגלות כי הוא שהזמין מהם שירותי האזנת-סתר, נשא בשכר-הטרחה של סניגוריהם ושילם להם סכומי כסף שונים. ואכן, פרידן נמנע מלחשוף את שמו של נמרודי, הן בחקירתו והן במשפטו, שהתנהל בפני בית-משפט השלום בתל-אביב. פרידן נמצא אשם בדינו ונדון לארבע שנות מאסר, וכן למאסר על-תנאי ולתשלום קנס. לעומתו, צור, שביקש למנוע את העמדתו לדין, הסכים למסור את שמות המזמינים, ולאחר שנכרת עימו הסכם עד-מדינה, גילה כי נמרודי היה זה שהזמין את האזנות-הסתר. או אז נפתחה חקירה כנגד נמרודי. תחילה הכחיש נמרודי את ההאשמות שיוחסו לו, אך לאחר שהוגש כתב-אישום נגדו, שבוסס על דברי צור, הגיע נמרודי להסדר-טיעון עם רשויות התביעה, והודה בתאריך 6.6.98 בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן, שכלל שמונה אישומים בהאזנות-סתר ואישום אחד בעבירה של שיבוש מהלכי משפט בגין תשלום הכספים לפרידן ולצור. על נמרודי נגזרו במסגרת הסדר-הטיעון 18 חודשי מאסר, מתוכם שמונה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, בצירוף תשלום קנס בסך 1,100,600 ש"ח. 2. בתוך כך, פרידן, שריצה עונש מאסר, מסר לרשויות מידע נוסף על נמרודי. לנוכח מידע זה נפתחה חקירה, שבעקבותיה הוגש כנגד נמרודי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב-אישום הכולל שמונה אישומים, שבו יוחסו לנמרודי עבירות של ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, ניסיון לקשירת קשר לביצוע עוון, ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בעדות, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, הטרדת עד בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, רישום כוזב במסמכי תאגיד, ומתן שוחד. כתב-האישום בוסס על עדויות עדי-מדינה, ובכללן על עדויות פרידן ואחד, יגאל תם, שהיה חברו של פרידן. כן הושתת כתב-האישום על עדויות תומכות, ובהן על דבריו של נמרודי עצמו בשיחות טלפוניות שהוקלטו. בחקירתו במשטרה נמנע נמרודי מלהציג גרסה משלו, ובחר בזכות השתיקה. אך בדיון בבקשת המדינה לעוצרו עד תום ההליכים טען בשמו בא-כוחו, עורך-הדין דן אבי-יצחק, כי נמרודי היה קורבן לסחיטה בידי פרידן ותם. לנוכח חומרתן של העבירות ואופיין, שהקימו חשש כי נמרודי ימשיך בשיבוש הליכי המשפט, החליט בית-המשפט המחוזי לעוצרו עד תום ההליכים. עררו של נמרודי לבית-משפט זה נדחה, ומאותם טעמים אף הוארך מעצרו שלוש פעמים. נמרודי שוחרר לאחר שהיה נתון במעצר 15 חודשים ו10- ימים, וזאת לאחר שבקשת המדינה להארכה נוספת נדחתה. 3. ביני לביני, לאחר שבמשפטו של נמרודי נשמעו 48 עדי-תביעה על-פני תקופה של כשנה וחצי, הגיעו הצדדים להסדר-טיעון, שבמסגרתו הודה נמרודי בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן בן ארבעה אישומים, המייחס לו עבירות של שיבוש מהלכי משפט, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הטרדת עד, ורישום כוזב במסמכי תאגיד. לשון כתב-האישום המתוקן, המשתרע על-פני 13 עמודים, מסורבלת, ולעיתים אף עמומה. בכתב-האישום כלולות גם עובדות העשויות לשמש נסיבות מקילות. עם זאת, העובדות המבססות את ההרשעה בעבירות שיוחסו לנמרודי נוסחו בבהירות. על-פי האישום הראשון שבכתב-האישום המתוקן, במהלך שנת 1998 שילם נמרודי לפרידן - באמצעות תם - סכום של 468,000 דולר בעבור קלטת שעל-גביה הקליט פרידן את אחת מן השיחות שניהל עם נמרודי בנושא האזנות-הסתר. קלטת זו הייתה עשויה לשמש ראיה נגד נמרודי במשפטו הראשון, ואף לפגוע במשא-ומתן שניהל עם התביעה לצורך הגעה להסדר-טיעון במשפט הראשון. הכספים שולמו בשיקים שנמשכו על-שם חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ, ונרשמו בספרי החברה כהלוואה ליגאל תם. על-פי האישום השני, השפיע נמרודי על פרידן - באמצעות תם - לחזור בו מדברים שמסר פרידן בתצהיר, שנועד לחזק את הגנת רשת שוקן בתביעת דיבה שהוגשה כנגדה על-ידי נמרודי, חברת הכשרת הישוב ואחרים. על-פי האישום השלישי, ביוני 1999, נוכח מסרים שקיבל מפרידן, החל נמרודי לחשוד, כי פרידן עומד להפלילו לאחר שיקבל מעמד של עד-מדינה. נמרודי פעל להשגת מידע על פרטי החקירה, שהתנהלה כחקירה סמויה, ולצורך כך התקשר עם סגן-ניצב (בדימוס) ציון ששון, שלאחר פרישתו עסק בחקירות פרטיות, ועם רב-פקד אריה סילברמן, ראש מפלג ביחידה הארצית לחקירות בינלאומיות. ששון, מצידו, הפעיל את רחל דוידוביץ' - עורכת-דין שבעבר שירתה במשטרה - ונמרודי קיבל מהם מידע שוטף על החקירה. על יסוד מידע זה סיכם נמרודי עם תם כיצד לשבש את החקירה ולמנוע מן המשטרה להגיע לתם בכדי לחוקרו. נמרודי שכנע את תם לנסוע לארצות-הברית לזמן-מה, מימן כרטיסי טיסה לתם ולבתו, שילם כספים לאשתו של תם, שהצטרפה לתם בארצות-הברית, ובשיחות טלפוניות דיווח לתם על התפתחות החקירה. נמרודי אף שלח לתם עותקים של ארבע קלטות שפרידן מסר למשטרה, שבהן פרידן הקליט שיחות בינו לבין תם, וזאת למען יתכונן האחרון לחקירתו במשטרה. האישום הרביעי דן בפרשה נפרדת. על-פי אישום זה החליט נמרודי לשלם לחברו, רני גלוגאו, סוכן הביטוח של קונצרן הכשרת הישוב לישראל בע"מ, הכולל גם את חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ - בונוס על-סך של 10,000 דולר. כיוון שהמנכ"ל המשותף של חברת מעריב סירב לשלם תשלום זה לגלוגאו, פעל נמרודי על-מנת שהסכום ישולם לגלוגאו ויירשם במסמכי החברה כתשלום עבור ייעוץ. בגדר העובדות המקילות צוין בכתב-האישום, כי בשעתו הזמין נמרודי האזנות-סתר לשיחות טלפון של עובדי "ידיעות אחרונות" לאחר שנודע לו כי העיתון המתחרה הזמין האזנות לשיחות עובדי עיתונו; כי נמרודי שילם לפרידן לאחר שהלה איים עליו למסור את הקלטת המפלילה למשטרה אם לא יקנה אותה מידיו; כי נמרודי האמין שהתצהיר שפרידן מסר לטובת רשת שוקן היה כוזב; וכי לאחר שנודע לנמרודי על כוונת פרידן להרשיעו, התעורר בליבו של נמרודי חשש מכך שפרידן יעליל עליו. נמרודי הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן. 4. במסגרת הסדר-הטיעון הסכימו הצדדים, לגבי העונש, כי המדינה תדרוש להטיל על נמרודי עונש של 26 חודשי מאסר ולהפעיל במצטבר 10 חודשי מאסר על-תנאי שנגזרו עליו בפרשה הקודמת, ובסך הכל 36 חודשים; וכי נמרודי יטען לעונש של 15 חודשי מאסר שיכלול גם את עונש המאסר על-תנאי אם יופעל. בגזר-דין מפורט בחן בית-המשפט המחוזי (השופטת ברכה אופיר-תום) לפרטי פרטים כל אחד מארבעת האישומים, שקל את חומרת המעשים תוך התחשבות בנסיבות המקילות, לרבות מעצרו הממושך של נמרודי על-יסוד כתב-האישום המקורי, והגיע לכלל דעה שיש לקבל את הסדר-הטיעון גם לעניין העונש. בית-המשפט המחוזי גזר על נמרודי עונש של 15 חודשי מאסר והפעיל במצטבר את העונש של 10 חודשי מאסר על-תנאי, כך שיהיה על נמרודי לרצות 25 חודשי מאסר. בנוסף, גזר בית-המשפט המחוזי על נמרודי עונש מאסר על-תנאי של שנה, וקנס בסך 349,200 ש"ח. 5. על גזר-דין זה ערערו שני הצדדים, כאשר כל צד טוען כי בית-המשפט המחוזי שגה בהימנעו מלקבל את עמדתו המדויקת בגזירת עונשו של נמרודי. זאת הגם שהפער בין עונש המאסר בפועל שהמדינה ביקשה להטילו לבין העונש שהוטל בפועל מסתכם ב11- חודשים בלבד, והפער בין עונש המאסר בפועל שלו הסכים נמרודי לבין העונש שהוטל מסתכם אף בפחות מכך - 10 חודשים. בנוסף לכך, ערעור המדינה הוגש אף כי נמרודי - בהנחה כי יזכה לניכויים המקובלים - כבר סיים לרצות את עונשו. בנסיבות אלה, הצענו לצדדים לחזור בהם מערעוריהם. אך המדינה עמדה בתוקף על ערעורה, בהטעימה את חומרתן הרבה של העבירות שנעברו בעת שנמרודי עמד לדין במשפטו הראשון. המדינה טענה עוד, כי משקל העובדות המקילות שהוזכרו בכתב-האישום, לרבות הסחיטה, הוא אפסי, וכי העונש שדרשה על-פי הסדר-הטיעון הוא מינימלי וכל הפחתה ממנו אינה ראויה. נמרודי, מצידו, חזר בערעורו בפירוט רב על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי, טען כי חלק מן העבירות שיוחסו לו היו טכניות וכי בחלקן היה קורבן לעלילה ואף לסחיטה. עם זאת, מטיעוניו ניתן היה להבין כי אילו חזרה בה המדינה מערעורה, לא היה נמרודי עומד על ערעורו. 6. עמדת המדינה בדבר חומרתן של העבירות מקובלת עלינו. אף אנו סבורים, כי אין לייחס לדרישתו של פרידן לתשלום כספים עבור שתיקתו ועבור מסירת הקלטת המפלילה משקל רב לקולא. ראשית, ברור כי התנהגותו הפלילית של נמרודי היא זו שאפשרה לפרידן לסחוט אותו. שנית, לנוכח העוצמה הרבה שהייתה בידי נמרודי - בשל מעמדו כבעלים של עיתון חשוב, קשריו, ועושרו הרב שאיפשר לו לשכור את טובי עורכי-הדין - היו פתוחות בפניו דרכים למכביר לטפל בסחיטה. למרבה הצער, בחר נמרודי לנצל את עוצמתו, ובעיקר את עושרו, כדי לשבש את מהלכי משפטו הראשון, שבו, כאמור, גם הואשם בעבירה של שיבוש מהלכי המשפט. המעשים הפליליים שביצע נמרודי נמשכו גם לאחר שנגזר דינו במשפטו הראשון ובעוד עונש מאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו. העונש ההולם התנהגות פלילית רצידיביסטית זו הוא, ללא ספק, מאסר לתקופה ממושכת. אלא שהמדינה הגיעה להסדר-טיעון במשפטו של נמרודי, והמדינה היא שהציבה את גבולותיו, בהסכימה לטעון להטלת עונש, שהגם שהוא עצמו מתון, היה בו מבחינתה כדי לקבוע את הדרגה המקסימלית של הענישה. טווח הענישה המוסכם בין הצדדים היה 21 חודשי מאסר, ובית-המשפט המחוזי, בגוזרו את הדין, צמצם את הפער ל11- חודשים מהעונש שהתביעה ביקשה ול10- חודשים מהעונש שנמרודי הסכים לו. כאמור, הסדר-הטיעון אומץ על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולא נטען בפנינו שנפל בו פגם כלשהו. על-רקע זה, העונש שהוטל - שהוא בגדר הסדר הטיעון - אינו מצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. לא-כל-שכן, שאין עילה להתערבות כאשר מדובר בפער של פחות משנה בין עונש המאסר שהצדדים ביקשו להטיל לבין העונש שהוטל. שני הערעורים נדחים איפוא. סחר בבני אדם