צו הריסה קיר בטון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה קיר בטון: 1. לפני ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה (כב' השופט אבי שליו) מיום 23/10/11 בעמ"ק 79/09 ולפיה התקבלה בקשת המשיבה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). הצו מתייחס לקיר בטון בגובה 1.5 מ' ומעליו גדר קלה בגובה מטר ובאורך של 30 מ' (להלן: "הבנייה") ברחוב הנשיא יצחק בן צבי 97 הרצליה. הבנייה פולשת לשטח ציבורי הסמוך לשטחם של המערערים. 2. ביום 14/9/09 הגישה המשיבה בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה. לאחר שהוגשה התנגדות המערערים לבקשה, נשמעו ראיות בבית משפט קמא, שלאחריהן ניתנה ההחלטה בגינה הוגש הערעור. 3. החלטת בית משפט קמא: מטעם המשיבה הובאו לעדות, מהנדס ומפקח בנייה, מר גרגורי גומון וכן הגב' קרן מגל העובדת במחלקת נכסים והפקעות בעיריית הרצליה. כמו כן העידו המודד מר רמי בן חיים ומר שומכר, סגן מהנדסת החברה הכלכלית הרצליה. המערער העיד בעצמו וכן הוגשה מטעמו שמאות (נ/3) ביחס לשווי השטח שנגרע והערכת הנזק למקרה שבו תבוצע ההריסה. כב' השופט קבע, כי מעדות הגב' מגל הובהר, כי השטח הגובל בחצר המערערים הוא שצ"פ ומהעדויות של מר גומון ומר בן חיים עלה כי הבנייה פולשת לשצ"פ. צוין, כי המערערים ביקשו שהות לפנות למודד מטעמם ובכל זאת לא הוגשה חוות דעת נגדית באשר לטענה כי הבנייה פולשת לשטח הציבורי ועל כן, הגיע למסקנה ולפיה מדובר בבנייה שנבנתה מחוץ לחלקת המערערים ובתוך השצ"פ ועל כן אינה בהתאם להיתר. בית המשפט בחן, אם התקיים בענייננו "עניין ציבורי חשוב" המצדיק מתן צו הריסה ללא הרשעה והגיע למסקנה, ולפיה קיים עניין ציבורי חשוב העולה על השיקולים האישיים של המערערים ולפיכך, אישר את הבקשה. 4. תמצית טענות המערערים: א) תנאי בסיסי להחלת צו על פי סעיף 212 לחוק, הוא כי כשבוצעה הבניה, אזי "נעברה עבירה". בענייננו, לא הוכיחה המשיבה כלל ועיקר כי נעברה עבירה. מדובר במערערים שהם תמי לב ומדובר בבנייה ישנה. נטל ההוכחה על המשיבה הוא נטל כבד והיא לא הצליחה להרים אותו. ב) המערערים לא חולקים על כך, שהשטח הגובל בחצרם הוא שצ"פ - שטח ציבורי (ראה סעיף 20 להודעת הערעור) אלא המחלוקת היא - האם במועד בניית הגדר, נבנתה הגדר שלא בהתאם להיתר ועל כן היה מדובר בבניית גדר תוך עבירת בנייה. בענייננו, מועד הקמת הגדר לא ידוע. מעדויות נציגי המשיבה לא ניתן היה לדעת, מתי נבנתה הגדר. ויתרה מזו, ניתן אף להגיע למסקנה כי הגדר נבנתה בהתאם להיתר שניתן ביום 13/2/97 (מ/9) ולפיכך, בית משפט לא יכל להגיע למסקנה ולפיה עמדה המשיבה בנטל ההוכחה באשר לכך שנעברה עבירת בנייה. ג) המערערים טוענים, כי שגה בית המשפט בשקילת האינטרס האישי מול הציבורי ולא נתן משקל מספיק לעובדה כי מדובר בבית שנבנה יותר מלמעלה מעשור, וכי בשנת 2005 קנו המערערים את הנכס כמו שהוא, תוך שהם נעזרים באנשי מקצוע גם מטעם העירייה, אשר ככל הנראה הטעו אותם לחשוב, כי הכל כשורה. ד) המערערים מציינים, כי הצו הוא ביחס לגדר אך שטח הפלישה של 60 מ"ר לשטח השצ"פ הוא לא חלק מהצו. מדובר בשטח שבמחלוקת אשר רק ערכאה אזרחית תכריע בעניינו. 5. תמצית טענות המשיבה: א) המשיבה טוענת, כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית משפט קמא המצדיקה התערבות ערכאת ערעור. ב) המשיבה לא מייחסת למערערים עבירה פלילית, ולצורך כך נועד סעיף 212 לחוק. מהעדויות עלה, כי הגדר אשר הופיע בהיתר הבנייה (מ/9) משנת 1997 אינה הגדר המצויה היום במקום. הגדר שהופיעה בהיתר הבנייה הישן לא קיימת בשטח. הגדר המצויה היום נמצאת בתחום השצ"פ כך שאין ספק בעובדה כי הגדר המצויה היום בשטח הוקמה בעבירה שכן היא לא הוקמה על פי ההיתר הישן ולא נמצא לגביה היתר קיים. ג) בית המשפט שקל כראוי את האינטרסים השונים וקבע, כי יש עדיפות לאינטרס הציבורי ולא נפל כל פגם בכך. 6. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל מהנימוקים כדלקמן: א) סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 קובע: "הריסה ללא הרשעה נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה; (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד; (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". עניינו של סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, הוא מתן סמכות בידי בית המשפט לעניינים מקומיים ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה, אם נעברה עבירה לפי הפרק העשירי לחוק ובית משפט היה רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 אילו הורשע בגינה אדם וזאת בנסיבות אשר נכללו בסעיף 212. התכלית היא לאכוף את דיני התכנון והבנייה במטרה לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי. בשים לב לעובדה, שמדובר בפגיעה קשה בזכות יסוד, שעה שאין במקרה הספציפי הרשעה בפלילים, נקבע בפסיקה כי על הרשות להוכיח לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק, כי בנסיבות המקרה מתעורר עניין ציבורי חשוב בהריסת המבנה שנבנה ללא היתר ולמתנגד לצו ניתנת הזדמנות לשטוח את השיקולים להתנגדותו. על הרשות להוכיח, כי מתקיימים התנאים המקנים סמכות להריסה וכן שהריסת המבנה מעוררת עניין ציבורי חשוב. אם האינטרס הציבורי גובר על השיקולים שהוצגו על ידי בעל המבנה, אזי ניתן צו הריסה. ראה לעניין זה גם: ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל, רע"פ 8025/09 אבו אלדבעאת נ' עיריית ירושלים תק-על 2010 (1) 1268, 1270, ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, , רע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל, עפ"א 80036/05 מחלף מרים בישראל נ' עיריית תל אביב יפו, .   ב) השאלה שיש לבחון אותה בענייננו היא - האם הוכח כי הבנייה בגינה הוצא הצו נבנתה תוך עבירת בנייה? המשיבה; שהיא מבקשת הצו היא זו שצריכה להוכיח, כי הבנייה בוצעה ללא היתר. דווקא משום שמדובר בבנייה ישנה, כאשר למערערים - המשיבים בבית משפט קמא אין ידע אישי ביחס לבנייה נשוא הצו, ובית משפט קמא קיבל עמדתם ולפיה הם תמי לב (ראה סעיף 9 להחלטה) וקנו את הבית בשנת 2005, כפי שהוא, אזי יש להקפיד ולבדוק, אם המשיבה (המבקשת בבית משפט קמא) הרימה את הנטל הכבד המוטל עליה והוכיחה כי הבנייה נעשתה תוך ביצוע עבירה. לאחר שעיינתי היטב בעדויות שנשמעו בבית משפט קמא, נותר בליבי ספק ניכר, האם כשנעשתה הבניה, היה זה תוך ביצוע עבירה ולפיכך, לא הורם הנטל הנדרש ודין הבקשה למתן צו להידחות. עצם העובדה שהגדר / הבנייה מצויה היום בשטח ציבורי היא עובדה קיימת. (ראה עדותו של מר גומון בעמוד 1 לפרוטוקול מיום 1/12/10 אשר לא נסתרה). טענת המערערים היא, כי לא היה צריך לבחון, אם כיום אין היתר לגדר / הבנייה נשוא הבקשה אלא על פי דרישת סעיף 212 לחוק, צריך היה לבדוק, אם בעת בניית הגדר, היה מדובר בבנייה שאינה בהיתר כלומר, תוך עבירת בנייה. המהנדס מר גומון אישר, כי הקיר נמצא היום בשטח שהוא שטח ציבורי. (עמ' 1 שורות 3 - 5 לפרוטוקול). בחקירתו ציין, כי הוא בדק את תיק הבניין ומצא היתר בנייה שניתן ביום 13/2/97 אך לגבי הקיר שנמצא בשטח (כלומר, הבנייה נשוא הצו - א.כ.), אין היתר. הוא הסביר, כי הקיר שהופיע בהיתר נמצא על גבול החלקה. בחקירתו הנגדית הוא נשאל, אם הגדר אשר נמצאת היום שונה מהגדר שנבנתה על פי ההיתר משנת 1997, הוא השיב: "יכול להיות שזו אותה גדר אבל מלכתחילה לא בנו אותה במקום הנכון". (עמ' 2 שורה 27 לפרוטוקול). הוא ציין בחקירתו הנגדית, כי הקיר על פי ההיתר משנת 1997 והקיר שנמצא היום במקום הוא שונה במידותיו ובמיקומו. הוא נשאל: "ש. בעדות הראשית אמרת שהקיר נבנה אז ללא היתר? ת. לא, לא הבנת נכון, אני הסברתי לביהמ"ש שהקיר שנמצא היום אין עליו היתר. ש. כאשר הקיר המקורי שאתה רואה במפה הזאת יש היתר לחומה בגבול המגרש? ת. נכון. ש. תאשר שב- 97 מדובר היה בחלקה 751 בגוש 6667? ת. כן". (מתוך עמ' 3 שורות 7 - 12 לפרוטוקול). כלומר, מר גומון מסיק שהקיר הקיים היום הוא ללא היתר, מהעובדה שהקיר נמצא בשטח ציבורי ולא יכול להיות לו היתר בנסיבות כאלה. עוד הוא מציין, כי הקיר הקיים היום לא אמור להיות הקיר אשר מופיע בהיתר (עפ"י מיקומו ומידותיו) אם כי בהגינותו מציין, כי יכול להיות שמדובר באותה גדר, אשר מלכתחילה לא נבנתה במקום הנכון . הוא לא היה מודע לתוכנית רה - פרצלציה של השטח ואישר: "אני יכול להגיד היום שהקיר נבנה בניגוד להיתר האחרון". (עמ' 3 שורות 26 - 27 לפרוטוקול) וכן לא ידוע לו מתי נבנה הקיר. הגב' קרן מגל אשר עובדת במחלקת נכסים בעירייה ועוסקת בסוגיית ההפקעות ציינה, כי בחלקה של המערערים לא בוצעה הפקעה. השטחים הציבוריים הם בחלקה 31 ובחלקה של המערערים לא היתה הפקעה. כאשר היא נשאלה, איך המשיבה הגיעה למסקנה שיש חריגה בבנייה לשטח הציבורי, היא השיבה, (ראה עדותה בעמוד 7 לפרוטוקול). האיחוד והפיצול בין שתי החלקות נעשה עפ"י תצ"א שהוכנה ע"י מומחה מטעם הבעלים וחלקה 751 (מס' החלקה הישן) נמדדה עפ"י תצ"א ולא בפועל כיוון שהיתה התנגדות למדידה. מעדותה ניתן להסיק, כי אין להוציא מכלל אפשרות סבירה את העובדה שבעת הליך האיחוד והפיצול חלה אמנם טעות תכנונית. אמנם טענות אלו של המערערים לא הוכחו "מעל לכל ספק" אך לא על המערערים מוטל נטל ההוכחה במקרה דנן, כי אם על המשיבה. מהעדויות עלה, כי אין להוציא מכלל אפשרות שאירעה טעות תכנונית בשלב שלאחר שכבר נבנתה הגדר וכך נוצר מצב שבו הפכה הגדר להיות בשטח הציבורי. מר בן חיים המודד מטעם המשיבה הסביר, כיצד גדר הבטון מצויה בפועל בשצ"פ (ראה עמודים 8 - 9 לפרוטוקול). מר בן חיים העיד, כי הגדר המצויה היום (קיר הבטון) מצויה באותו מקום בדיוק שבו היתה בשנת 2004. (כלומר - כאשר קנו המערערים את הנכס, היתה הגדר מצויה באותו מקום), וכי בשנת 2004 הוא נוכח לראשונה שיש חריגה במיקום הקיר. (ראה עמ' 10 שורות 2 - 8 לפרוטוקול). הוא לא היה מודע לנושא התצ"ר שנערך בחלקה 751 (עמ' 9 שורה 2 לפרוטוקול) ואישר כי אם יש טעות היסטורית בגבולות חלקה, והתוכניות לצרכי רישום כוללות את אותה טעות, אזי גם המדידה שלו נסמכת כבר על אותה טעות כיוון שהיא "כבר סטטוטורית כי היא נרשמה" (עמ' 11 שורות 14 - 18 לפרוטוקול) והוא עצמו לא ערך מדידה בתוך החלקה הפרטית של המערערים. מסיכום עדויות עדי המשיבה עלה, כי כיום הגדר נמצאת בשטח ציבורי, אך אין עדויות מהן עולה מעל לכל ספק, כי במועד הבניה, הגדר נבנתה ללא היתר / תוך כדי ביצוע עבירת בניה. ההיתר משנת 1997 כולל גדר, ובהחלט יתכן שמדובר באותה גדר בטון המצויה במקום גם היום (למרות שהמיקום על פי ההיתר היה אמור להיות שונה), ומר גומון לא שלל אפשרות שכזו. יתכן ומדובר בטעות שנעשתה במועד הבניה, אך באותה עת עדיין לא היה מדובר בבנייה בשטח שצ"פ ועל כל פנים, לא הוכח, כי כשנבנתה הגדר, היה זה תוך כדי עבירת בנייה. ג) בית משפט קמא הגיע למספר מסקנות: (1) השטח הגובל בחצר המערערים היא שצ"פ. (2) הבנייה פולשת לשצ"פ. (3) משלא נסתרו טענות אלו: "המסקנה המתבקשת, אם כן, היא שמדובר בבנייה שנבנתה מחוץ לחלקת המשיבים ובתוך השצ"פ ועל כן אינה בהתאם להיתר" (מתוך סעיף 11 להחלטה). המסקנה ולפיה השטח הגובל בחצר המערערים היא שצ"פ וכי הבנייה פולשת לשצ"פ היא נכונה ואף אינה שנויה במחלוקת, אך אין להסיק מכך, שכאשר נבנתה הבנייה, היה מדובר בבנייה תוך כדי עבירה. לא מצאתי התמודדות לגופו של עניין עם הספקות שהועלו ע"י המערערים בנוגע לקיומו של היתר בשנת 1997 ולאפשרות ולפיה בעת ביצוע איחוד ופיצול חלקות, נוצר רק אז מצב שבו הבנייה חרגה לשצ"פ ועל כן לא יכולה להיות כיום בהתאם להיתר. המערערים העלו ספקות שנותרו בעינם, ומשהוטל נטל כבד על המשיבה להוכחת קיום כל תנאי סעיף 212 לחוק, והספקות נותרו בעינם - יש להורות על קבלת הערעור ועל דחיית הבקשה לגופו של עניין. ד) בשולי הדברים אציין, כי בית משפט נתן משקל רב לעובדה שמדובר בהיקף לא מבוטל על פלישה (כ-60 מ"ר) לשטח הציבורי כאשר בחן את קיומו של האינטרס הציבורי במתן הצו. אותו שטח פלישה של כ- 60 מ"ר הוא לא השטח בגינו ניתן הצו. הצו התבקש רק לגבי הריסת הבניה שהיא קיר בטון ומעליו גדר קלה. שטח הפלישה הוא אינו שטח שבגינו ניתן הצו בבית המשפט לעניינים מקומיים. 7. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ומשנותרו ספקות לגבי השאלה - האם הבנייה נעשתה תוך ביצוע עבירה, יש להורות על קבלת הערעור וביטול הצו.הריסת מבנהצו הריסהקירותצווים