ביום 8.1.80הורשע עורך דין בבית-משפט השלום באשדוד בעבירה של קבלת דבר במירמה, לפי סעיף 415לחוק העונשין, תשל"ז-1977. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת דבר במרמה ע''י עורך דין: השופט א' גולדברג: ב .1עורך הדין שלפנינו (הלן - המערער) מערער בעל"ע 8/88 בערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 19/87-20, ביושבו בערעור על פסק הדין שנתן בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, בבד"מ 67/.86 בעל"ע 5/88 מערער הוועד המחוזי על קולת העונש שנגזר על המערער בפסק הדין הנ"ל של בית הדין המשמעתי הארצי. בעל"ע 7/88 מערער המערער על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 21/87, 26, שניתן בערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 130/.85 בעל"ע 4/88 מערער הוועד המחוזי על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 21/87, 26, הן על כך שהמערער לא הורשע בכל חלקי הקובלנה והן על קולתו של העונש. שמענו כאחד את כל הערעורים. על"ע 8/88 ו-על"ע 5/88 .2 ביום 8.1.80הורשע המערער בבית-משפט השלום באשדוד בעבירה של קבלת דבר במירמה, לפי סעיף 415לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונידון לתשלום קנס בסך 000, 5ל"י למאסר-על-תנאי לתקופה של שישה חודשים למשך שנתיים. ערעורו של המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נדחה ביום .10.7.80 ביום 24.3.81דחה נשיא בית-משפט זה (הנשיא לנדוי) את בקשת המערער למתן רשות לערער לבית המשפט העליון. בהחלטה זו מובאים עיקרי העובדות הנוגעות להרשעה, ונאמר בה: "לפני בית משפט השלום הוכחו כל היסודות של העבירה לפי סעיף 415, כי המבקש נתן לבנק מסמך שהתימר להיות שיק, מבלי שהיתה לו כוונה לשלם את התמורה הנקובה באותו מסמך, וכך השיג מן הבנק אישור שבאמצעותו גרם לשחרור מטען של חפצים אישיים מן המכס מבלי לשלם את דמי ההובלה שנתבעו ממנו - לטענתו שלא בצדק". עוד נאמר בהחלטה: "בין המבקש ובין חברת ההובלה נפל כנראה סכסוך בתום לב על הסכום נשוא כתב האישום, אולם כפי שכבר העיר בית משפט השלום, זה לא הצדיק בשום אופן את התנהגות המבקש, לפתור את הבעיה בדרך שהיתה בה משום עבירה פלילית. המבקש בתור ערך-דין צריך היה לדעת שלא כך מקיימים את ההגנה על הצרכן שלדבריו היתה לנגד עיניו". .3רק ביום 1.9.86הגיש הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתלאביב-יפו בקשה לבית הדין המשמעתי המחוזי, לפי סעיף 75לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961(להלן - החוק), להטיל עונש על המערער בשל הרשעתו. זאת מן הטעם, כי "בעבירה בה הורשע ובנסיבותיה יש משום קלון רב והיא בעלת חומרה רבה". .4בפתח הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי ביקש המערער, כי אב בית הדין, עורך-דין נ' קנת, יפסול עצמו מלשבת בדין. הנימוק היחידי שהעלה המערער לבקשתו היה: "ההרשעה המיוחסת ואשר אותה אני מכחיש טיפל בעניין בשמי עו"ד שמואל צנג בהתייעצות אתך בהיותו עובד במשרדך". בתגובה לכך אמר אב בית הדין: "עו"ד צנג לא עבד במשרדי אלא היה לו חדר במשרד שבו היה משרדי ומעולם לא התיעץ אתי בנדון. הסברתי לנאשם (המערער - א' ג') כי אני משוחרר מכל דעה מוקדמת לגביו ואני מרגיש עמו חופשי לשמוע הדיון ללא משוא פנים". נוכח דברים אלה נדחתה בקשתו של המערער. בערעורו לפני בית הדין המשמעתי הארצי העלה המערער עובדות נוספות, עליהן חזר גם בערעור שלפנינו, שחייבו, לדעתו, את אב בית הדין המשמעתי המחוזי שלא לשבת בדינו. דא עקא, כי שעת הצגתן של העובדות המועלות על-ידי המערער הייתה בערכאה הראשונה. שהרי מחייבות עובדות אלה התייחסות של מי שהן נטענות כנגדו, והחלטה בבקשת הפסילה בהקשר אליהן. משנמנע המערער מלשטוח את מלוא טענותיו לפסילה במועדן, הרי שהחמיץ את השעה, ואין בידינו להידרש להן. .5עוד אנו עוסקים בטענות סף שהעלה המערער, נזכיר כאן את טענתו, שנדחתה, כי ועד מחוז תל-אביב-יפו לא היה מוסמך להגיש את הבקשה לבית הדין. זאת מן הטעם, כי "אין סמכות מקבילה לכל ועדי המחוז בינם לבין עצמם" להגיש קובלנה, והסמכות, במקרה דנן, הייתה נתונה לוועד מחוז ירושלים, שכן בעת ביצוע העבירה בה הורשע, היה חבר בוועד מחוז ירושלים, ואל מחוז תל-אביב-יפו עבר רק בשנת .198 בטענה זו אין כל ממש. סעיף 75לחוק קובע: "עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד הענשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון". "קובל" הינו, על-פי סעיף 63לחוק, "הועד המרכזי, ועד מחוזי וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה". מכאן, כי לכל ועד מחוזי הסמכות להגיש בקשה על-פי סעיף 75לחוק. כשם ש"מנוסחו של החוק עולה, כי סמכויותיהם של הקובלים לסוגיהם הן מקבילות, וכי האחת אינה מייתרת או מבטלת את רעותה" (בג"צ 248/81 [1], בעמ' 539), כן עולה מנוסחו, כי סמכותם של הוועדים המחוזיים אף היא מקבילה. שאלה אחרת נוגעת למקום השיפוט ולתחולת ההוראה שבסעיף 64לחוק (שעניינה שיפוט מקומי בעבירת משמעת) על הדיון על-פי סעיף 75לחוק. אולם לכך אין אנו נדרשים בערעורים אלה, שכן במקרה דנן הוגשה הבקשה לפני בית הדין המשמעתי המחוזי של המחו, שבתחומו נמצא מקום עבודתו הראשי של עורך הדין. .6משהחל הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי, נתבקש בית הדין לקבל כראיה צילומים מפסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ומההחלטה של בית-משפט זה, שדחתה את בקשת המערער למתן רשות ערעור. לכך התנגד המערער, והתנגדותו נדחתה. טענה אחת להתנגדות הייתה, כי צילומים אלה אינם הראיה הטובה ביותר. טענה זו בדין נדחתה; שהרי לא רק ש"בית דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית משפט", כאמור בסעיף 67לחוק, אלא שבמקרה דנן דין אחד למקור ולצילומים, עליהם מצוי אישור, כי הם מתאימים למקור. טענה נוספת שהעלה המערער היא, כי הדרך היחידה להוכחת הרשעתו הייתה בהגשת המרשם הפלילי, לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א 1981(להלן - חוק המרשם); ולפי חוק המרשם נתיישנה העבירה בה הורשע ולא ניתן עוד, על-כן, להפעיל את סעיף 75לחוק. אין כל יסוד לטענה זו. לא זו בלבד שבית-דין משמעתי של לשכת ורכי הדין אינו נמנה בין הגורמים הזכאים לפי חוק המרשם לקבל מידע מן המרשם, אלא שחוק המרשם גם אינו מונע הוכחת הרשעה שלא בדרך של הגשת המרשם הפלילי. בענייננו גם לא היה די בהגשת מרשם פלילי, שיש בו כדי להעיד רק על ההרשעה בעבירה והעונש שנגזר בגינה, כשבכך בלבד אין כדי לקבוע אם "בנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון" (סעיף 75לחוק; ההדגשה שלי - א' ג'). טענת המערער גם לוקה בערבוב מונחים שבחוק המרשם, כשאין היא מבחינה בין הרשעה שהתיישנה ותוצאותיה של ההתיישנות לבין מחיקת הרשעה ותוצאותיה של המחיקה. התיישנות הרשעה (לפי סעיף 14(א) לחוק המרשם) אינה גוררת אחריה אלא זאת, כי לא יימסר מידע לפי סעיפים 6עד 9(מסירת מידע לשם פעולה המנויה בסעיף 6, לשם כהונה, לשם מכרז, ולרשויות זרות). תוצאת ההתיישנות היא, בין היתר, כי "מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות" (סעיף 19(א)). ואילו מי שנמחקה הרשעתו, לאחר עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות (לפיסעיף 16לחוק המרשם), הוא ש"ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע" (סעיף 20(א)), ו"ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה" (סעיף 20(ב)). על כך אוסיף, כי הרשעתו של המערער גם לא נתיישנה לפי חוק המרשם בעת הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי, כשטרם חלפה מיום פסק הדין "התקופה שהוטלה (דהיינו, מאסר-על-תנאי של שישה חודשים - א' ג') ועוד שבע שנים" (ראה סעיפים 14(א)(1) ו-14(ה) לחוק המרשם). .7 בית הדין המשמעתי המחוזי קבע, כי העבירה בה הורשע המערער הינה עבירת קלון, וברוב דעות הטיל עליו עונש של נזיפה, כשלדעת שופט המיעוט מן הראוי היה להטיל עונש השעיה לשישה חודשים. בית הדין המשמעתי הארצי אישר את קביעתו של בית הדין המשמעתי המחוזי ואימץ את דעת הרוב באשר לעונש. לדעתי, צדקו בתי הדין, כשמצאו כי בנסיבות העניין, כפי שהן עולות מפסק הדין ומההחלטה של בית המשפט הליון, יש בעבירה משום קלון. כבר נאמר בבג"צ 251/88 [2], בעמ' 839: "הדיבור 'עבירה שיש עמה קלון' הוא דיבור עמום, שכן המלה 'קלון' יוצרת חוסר ודאות באשר לתחולתה על פרטים. פשיטא, שלא כל 'עבירה' יש בה קלון; יש עבירות שאין בהן קלון. נקודת החיתוך בין העבירות השונות נעשית על-פי אמת מידה שהיא במהותה מוסרית... מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמאליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה... נסיבות אלה הן המצביעות על אותה חומרה מוסרית, אשר הדיבור 'קלון' מגבש אותה... אכן, 'עבירה שיש עמה קלון' הינה עבירה, אשר נסיבות ביצועה מעידות, כי בעבריין נפל פגם מוסרי חמור. על מהותו של פגם זה יש לעמוד על-פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עמה קלון". סבורני, כי במרכז ההוראה שבסעיף 75לחוק עומדת התפיסה, כי מקצוע עריכת-דין אינו עולה בקנה אחד עם הפרת דין. מי שנמנה על שורותיה של לשכת עורכי הדין, והוא ממרה את פי החוק, ובמיוחד כשהוא עובר עבירה פלילית, הריהו פוגע גם בכבוד המקצוע ועקרונותיו. ואין נפקא מינה, אם עבר את העבירה תוך שהוא ממלא את תפקידיו המקצועיים או מחוצה למסגרת זו. מכאן שעל עורך-דין, שדבק בו רבב מוסרי חמור עקב עבירה פלילית שביצע, לא רק לשאת את עוונו בהליך הפלילי, ככל עובר עבירה, אלא שבהיות התנהגות ברמה מוסרית כזאת פוגעת גם בערכי המקצוע, על בית הדין למשמעת להידרש להתנהגות כזאת בדרך שהותוותה בסעיף 75לחוק. .8כאמור, מצאו בתי הדין למשמעת על שתי ערכאותיהם, כי בנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון, ודעתם מקובלת עלי. גם העונש שנגזר על המערער אינו מצדיק את התערבותנו בנסיבותיו של המקרה. זאת לא מן הטעם כי העבירה "הינה טכנית גרידא ונעשתה על ידו בתום לב", כפי שהשתכנע בית הדין המשמעתי הארצי. שאם בנסיבות שכאלה נעברה העבירה, מה קלון יש בה? תום-לבו של המערער, שהוזכר בהחלטה לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, לא התייחס כל עיקר לביצועה של העבירה,אלא לסכסוך הכספי שנפל בין המערער לסוכנות האניות בקשר לשחרור מטענו. ואם מצאנו שלא להחמיר בעונש, כעתירת הוועד המחוזי בערעורו, אין זאת מחמת כך שאנו מקלים ראש בנסיבות העבירה. הטעם לדבר הוא, כי על-אף השנים הרבות שחלפו מאז ההרשעה לא ננקט כנגד המערער ההליך על-פי סעיף 75לחוק. ולא רק ש"יש לתמוה כיצד דבר זה נעלם מעיני הקובל", כפי שכתב אחד מחברי בית הדין המשמעתי המחוזי בהחלטתו, אלא שלדברי המערער בבית הדין המשמעתי המחוזי (עמ' 2לפרוטוקול), שלא נסתרו, הובא דבר ההרשעה "לידיעת מחוז ירושלים במסגרת בקשה לאמן מתמחה וזה הועבר לועד מרכזי ושם הוחלט לא להגיש קובלנה אלא רק לאסור לאמן עד תום תקופת ההתיישנות". השהיה כה ארוכה לא חסמה אמנם את הדרך לפני הקובל להגיש את בקשתו להטיל עונש על המערער, אולם בוודאי יש בה כדי להצדיק את מידת העונש. על"ע 7/88 ו-על"ע 4/88 .9בבד"מ 130/85 הורשע המערער על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי בעבירות על כלל 1לכללי לשכת עורכי הדן (אתיקה מקצועית), תשכ"ו- 1966, וסעיפים 61(2) ו- 53לחוק. זאת בהקשר לפריטים 2(א), 2(ד)(2) ו- 3לקובלנה, ואילו מיתר הפריטים המנויים בקובלנה - זוכה. העובדות הנוגעות לפריטים בהם הורשע המערער הן: "בבקשה שהגיש הנאשם לתיק הוצאה לפועל... התבטא הנאשם כלפי המתלונן (אף הוא עורך-דין - א' ג'): 'התנהגות בזויה שעוברת כחוט השני בדרך התדיינות של המבקש עם המשיב'". "בדיון שהתקיים בפני בית משפט השלום בתל-אביב... עשה הנאשם את המעשים שלהלן: .1הנאשם התנהג והתבטא באופן הפוגע בבית המשפט והמפריע לעשיית משפט, כפי שהדבר מוצא את בטויו בפרוטוקול והחלטה בעמודים 7, 8לפרוטוקול. התנהגותו זו פוגעת בכבוד המקצוע עריכת דין ואיננה הולמת את המקצוע. .2התבטאות והתנהגות הנאשם העולות מהעמודים 16-13, 25-23, 38-34, 63- 59ופרוטוקול בתיק הינן פוגעות בבית המשפט, בחבריו למקצוע, בשופט בדימוס, פוגעות בכבוד מקצוע עריכת דין ואינן הולמות את המקצוע". "הנאשם אינו משיב לפניות הקובל". בית הדין המשמעתי המחוזי הטיל על המערער עונש של השעיה לתקופה של שבועיים ימים. .10המערער ערער לפני בית הדין המשמעתי הארצי על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו, ואילו הוועד המחוזי ערער על זיכויו של המערער מיתר הפרטים שבקובלנה וכן על קולת העונש. התוצאה, אליה הגיע בית הדין המשמעתי הארצי, הייתה, כי יש להמיר את ההשעיה בפועל להשעיה על-תנאי לתקופה של חודש ימים, למשך שלוש שנים. .11אף בעניין זה פנה המערער בפתח הדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי אל עורך-דין קנת, שהיה חבר בית הדין. כל שאמר, כנימוק לכך, כי בקשתו "שיפסול עצמו, כיוון שיש לו דעה קדומה כלפי". בהחלטה שניתנה על-ידי עורך-דין קנת נאמר: "אין לי כל דעה מוקדמת כלפי הנאשם ואני רואה עצמי חופשי לדון בענין למיטב הכרתי ומצפוני. מעולם לא היתה לי כל התנגשות עם הנאשם, פרט לכך ששבתי כבורר שנתמנה על ידי בית המשפט בענין שבו הנאשם ייצג צד ולא הווה צד. בוררות זו נסתיימה לפני זמן רב למדי, עוד לפני הישיבה הקודמת. הרכב זה נקבע לפי בקשת הנאשם בישיבה המקדמית מיום 31.1.86(להוציא החבר גינת שהחליף את החבר סלונים שנמנע ממנו להופיע מסיבה אישית). הטענות כנגדי היו ידועות לנאשם כבר אז ואם כבש אותן - סימן שלא היו כה מכריעות. מכל מקום מצפוני שקט". איני רואה מקום להידרש לגופן של הטענות שהעלה המערער לפנינו בעניין הנדון, שכן על המערער היה להעלות את מלוא טענותיו לפסלות לפני בית הדין (וכבר עמדתי על כך בסעיף 4לעיל), וזאת בישיבה הראשונה של בית הדין. והעיקר - "לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לענין זה, אלא השאלה היא, אם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט..." (ע"פ 5/82 [3], בעמ' 250), ותשתית עובדתית לאפשרות כזאת לא הונחה על-ידי המערער. .12עוד טוען המערער כנגד תוקף השינוי בהרכבו של בית הדין המשמעתי המחוזי. לדבריו, ביטול מינויו של אחד מחברי ההרכב והחלפתו בחבר אחר, לא היו בהתאם לכלל 14(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, משלא ניתנה הסכמה של הנאשם ושל הקובל לכך. דא עקא, כי המערער לא העלה טענה זו לפני בית הדין המשמעתי המחוזי, לא בפתיחת הדיון (ראה סעיף 15לכללים הנ"ל), ולא לאחריה, ואת שתיקתו רשאי היה בית הדין לראות כהסכמה לחילופי הגברי בהרכב. בנסיבות אלה גם לא מתעוררת השאלה, אם החילופין נעשו בהתאם לכלל 14(ג), שהרי לא על-פי העילה הזאת בוטל מינויו של חבר בית הדין. .13לגופם של דברים, איני רואה מקום לקבל את ערעורו של המערער, כשם שאין אני מוצא להיעתר לערעורו של הוועד המחוזי. בבואנו לשקול, אם הייתה עבירת משמעת בהתנהגות ובהתבטאויות של המערער, אין עלינו להכריע בשאלה, אם העובדות שמאחוריהן נכונות הן אם לאו. כל שעלינו לברר הוא אם ההתנהגות וההתבטאות חוגות ממיתחם המותר לעורך-דין (ראה על"ע 16/83 [4], בעמ' 664). ודוק, "אין עורך-הדין רשאי לחוס על חברו למקצוע, אך ורק בשל הזיקה המקצועית האמורה בין השניים, אלא עליו להביע דברים כהווייתם" (על"ע 6/77 [5], בעמ' 222). אולם ההבדל בין הצגת דברים כהווייתם והחובה להגן על הלקוח ללא מורא ומשוא פנים, לבין התבטאות שלוחת רסן או פוגענית - הוא רב. וכבר נאמר בעל"ע 6/77 [5] הנ"ל, בעמ' 223, כי "רשאי הפרקליט להביע דברי בקורת על חברו למקצוע, אך בכך כמובן אין כדי לשחררו מאחריות משמעתית לדיבורו ולכתיבתו, אם יסתבר לאחר מכן כי עבר על המידה ההולמת...". לדעתי, עבר המערער את המידה ההולמת בנסיבותיהם של שני המקרים בהם הורשע, דהיינו זו של "פרקליט שהוכשר ושאומן במקצועו..." (שם, בעמ' 222, וכן ראה על"ע 9/82 [6], בעמ' 612). ואילו לגבי יתר הפרטים לא הייתי מתערב בהחלטתם של בתי הדין לזכות את המערער מהם, כשם שאיני רואה מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. .14הייתי, על-כן, מציע לדחות את כל ארבעת הערעורים. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. עורך דיןמשפט פליליקבלת דבר במרמהמרמה