קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת תשלום ארנונה בחזרה: התובע מבקש באמצעות תביעתו זו לקבל חזרה דמי ארנונה ששולמו על ידו בעבור נכס המצוי ברחוב הרצל 36 אשקלון והידוע כמשרד מס' 96 בבית גור [להלן:"הנכס"]. התובע טוען כי חוייב ע"י הנתבעת לשלם ארנונה עבור הנכס הנזכר, וכי בפועל פרע דמי ארנונה לכל שנת 1997, הגם שמחודש 4/97 אין הוא עוד בעליו של הנכס ואף לא החזיק בו מאותו מועד ואילך. התובע אף טוען כי סמוך לאחר מועד חדילתו להחזיק בנכס, הוא הודיע על כך לנתבעת ואף הציג בפניה חוזה מיום 11/4/97 המעיד על כך כי הנכס נמכר על ידו לצביקה ש. בע"מ. לכתב תביעתו צרף התובע העתק מהסכם המכר וכן קבלה המעידה על תשלום ארנונה עבור החודשים 97/ 4-1 ו- 97 /12- 5. עפ"י קבלה זו התשלום שנגבה מהתובע עבור התקופה שבין 17/4/97 ועד סוף אותה שנה מסתכם ב- 2,741 ₪. הנתבעת הגישה כתב הגנה כאשר בפתחו היא עוררה טענה מקדמית לפיה יש למחוק התובענה על הסף, שכן תביעת התובע כמוה כהשגה וזו דינה להתברר בפני מנהל הארנונה, שלו הסמכות היחודית לדון בחיובי, ארנונה, הכל בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). באשר לתובענה, טוענת הנתבעת כי רק ביום 27/7/99 הודיע התובע לנתבעת על מכירת הנכס ועל כן, רק ממועד זה החלה הנתבעת לדרוש מאת הרוכש את את חיובי הארנונה בגין הנכס. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי טענת התובע כי כבר בחודש אפריל 97' הוא הודיע לעיריה על דבר מכירת הנכס, אינה עולה בקנה אחד ואינה מתיישבת עם העובדה כי ביום 17/4/97 הגיש התובע בקשה להנחה מארנונה בגין נכס סגור ובפועל ניתנה לו הנחה כאמור לתקופה שבין 2/97 עד 8/97ובסה"כ זוכה חשבונו של התובע בגין כך בסך של 2,117 ₪. בטרם אדון בתובענה לגופה מן הראוי לבחון טענתה המקדמית של הנתבעת. אמנם חוק הרשויות המקומיות [ערר על קביעת ארנונה] קבע פרוצדורה להגשת השגה על דרישה לתשלום ארנונה, לפני מנהל הארנונה, כאשר בס' 3 לאותו חוק נקבעו העילות בגינן ניתן להשיג על קביעת הארנונה. אין ספק כי המקרה דנן נופל בגדר העילה המצוייה בס' 3 (א') (3) אלא שס' 3 (ג') קובע הוראה לפיה, הוענקה סמכות שיורית לביהמ"ש בכל הליך משפטי, להתיר העלאת טענות גם אם אלו יסודן בעילות הקבועות בס' 3 הנזכר. הוראת ס' 3 (ג') חלה אף על ההליך שבפני ועל כן יש לראות בתביעת התובע גם בקשה להרשות לו לעורר השגה שלא בפני מנהל הארנונה, אלא בפני ביהמ"ש. למעלה מן הצורך אציין, כי ביהמ"ש סבור כי לא יהיה זה ראוי לנעול שערי ביהמ"ש בפני בעל דין ובכך לשלול ממנו את זכות הגישה לביהמ"ש, שכיום הועלתה לרמה של זכות יסוד. יש להדגיש שהשגה עפ"י החוק האמור צריכה להיות מוגשת תוך 90 יום מיום קבלת הדרישה, כך שבמקרה שלפנינו אף האפשרות של הגשת השגה איננה עוד קיימת בעבור התובע. לפיכך ועל פי סמכותי לפי ס' 3 (ג') לחוק הנזכר, מצאתי לנכון להתיר לתובע להשמע בתביעתו. ולגופה של תביעה - התובע בכתב תביעתו ואף בדיון שבפני טען כי מיד לאחר חתימתו על הסכם המכר הוא פנה לעיריה וביקש אישור העברת זכויות לטאבו. עוד הוא טוען כי באותו מעמד הוא נדרש לשלם מלוא החוב עבור 1997 ואכן כך עשה. באשר לקבלת הנחה עבור נכס סגור טוען התובע כי לא ביקש הנחה בעבור התקופה שהנכס כבר לא היה בחזקתו ואם ניתנה לו הנחה בפועל בעבור התקופה שלאחר 4/97, כי אז הוא מוכן שסכום הנחה זה יקוזז מהסכום שהוא דורש את החזרו. כבר בכתב הגנתה אישרה הנתבעת כי התובע פנה בתחילת 1997 לקבלת אשור לטאבו, אלא שלטענתה באותו מעמד לא הציג התובע את הסכם המכר אלא זה הוצג על ידו רק כעבור כשנתיים ויותר, עת פנה בכתב לנתבעת. אין בידי לקבל טענתה זו של הנתבעת וביהמ"ש רואה בהצהרת הנתבעת כי אכן בתחילת 97' פנה התובע כדי לקבל אישור לטאבו בבחינת חיזוק וסיוע לגרסת התובע. כמו כן ביהמ"ש סבור כי בקשת התובע לקבל אישור לטאבו, היתה קשורה להודעתו כי מכר את הנכס ולא סביר בעיני כי בעל נכס יפנה בדרישה לקבל אישור לטאבו שלא במסגרת הודעה על העברת זכויות בנכס. לפיכך, הנני קובעת כממצא כי בסמוך לאחר חתימת חוזה המכר מיום 11/4/97, מסר התובע הודעה לנתבעת על מכירת הנכס. באשר לבקשת התובע לקבל הנחה, מעיון בבקשה לקביעת הסדר חוב מיום 17/4/97 שצורפה כנספח ב' לכתב ההגנה, עולה כי התובע ביקש הנחה מ- 2/97 - 30/4/97, כך שאין בעצם בקשתו לקבלת הנחה בגין נכס סגור, כפי שהוגשה על ידו, כדי לשלול טענת התובע כי נתן הודעה על מכירת הנכס, מיד ובסמוך לאחר חתימת חוזה המכר. הגיונם של דברים הוא כי הבקשה למתן הנחה, הוגשה בד בבד עם מתן ההודעה על מכירת הנכס, שאם לא כן מדוע שהתובע יצמצם זכותו לקבלת הנחה לחודשים 4/97 - 2/97, בשעה שההנחה ניתנת לתקופה של 6 חודשים ?! לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי משהודיע התובע לנתבעת על מכירת הנכס ,כי אז לא רשאית היתה הנתבעת לדרוש ולקבל תשלום בגין ארנונה לתקופה שלאחר אפריל 97'. יחד עם זאת, העובדה כי לתובע ניתנה הנחה לחודשים שלאחר המועד שבו הוא חדל להחזיק בנכס, מחייבת הפחתה של סכומים אלו מהסכום שהתובע זכאי לקבלו חזרה מהנתבעת . עפ"י האישורים שהציג התובע ועפ"י הודעת הנתבעת בעבור התקופה מ- 17/4/97 ועד לסוף השנה הנזכרת, הסתכם החיוב בארנונה בסכום של 2,741 ₪ וזהו סכום הקרן שהתובע זכאי לקבלו. מנגד, סכומי ההנחות שניתנו לתובע לחודשים 8/00 - 5/00, ניתנו לו מעבר לזכותו ועל כן, יש להפחיתן מהסכום לו הוא זכאי. סכום ההנחה לחודשים הנזכרים מסתכם בסך של 1,059 ₪ נומינלית. הפחתת סכום זה מסכום ההחזר המגיע לתובע, מביאה לתוצאה של קרן חוב בסכום של 1,682 ₪. הנני מורה אפוא כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,682 ₪ בצרוף ריבית והצמדה עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980 מיום 17/4/97 ועד לתשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע, הוצאות משפט ופיצוי בגין טרדה בסך כולל של 300 ₪. ארנונה