סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד - 1964 קובע שפיצויי הפקעה ישאו מ- 1.4.93 ריבית צמודה בשיעור של 1.5% בלבד, ועד מועד זה היה שיעור הריבית 4% ללא כל הצמדה.   שיעורים אלה של ריבית נמוכים באופן משמעותי מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 והמגיעה כדי 4% בנוסף להפרשי הצמדה עד מתן פסק-הדין ו- 5% בהליכי הוצל"פ. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ריבית על פיצויי הפקעה: זוהי תובענה לפיצויי הפקעה.   (א)    ביום 26.9.00 פורסם צו לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 בק"ת 6507, ולפיו הופקעו בשלמות שתי חלקות בנס ציונה: האחת - חלקה 61 בגוש 3634 השייכת למבקש בשלמות, והשניה - חלקה 64 באותו גוש, ששימשה כבאר ובה היו למבקש 1718/9669 חלקים.   (ב)    ביום 12.12.01 בוצעה העברת החזקה, כשמטרת ההפקעה היתה לצורך סלילת פרוזדור תשתיות במסגרת סלילת כביש 431. ביום 17.6.02 שולם למבקש סכום שאינו שנוי במחלוקת, שהורכב מ- 75% מהשווי שאינו שנוי במחלוקת, וזאת, לאחר ניכוי 25%.   (ג)      ביום 22.5.03, בעת ישיבת ההוכחות, הצהירו ב"כ הצדדים שמוסכם שאין לנכות 25% והמשיבה התחייבה לשלם פיצוי החל מהמטר הראשון. הסכמתם זו של הצדדים קיבלה תוקף של פסק-דין חלקי (עמ' 14 לפרוטוקול) והדיון בפניי התקיים אך ורק בשאלת שווי המקרקעין וכנגזרת מכך, שווי הפיצוי המגיע.     שווי המקרקעין   המומחה מטעם המבקש, מר זאב כהן, העריך בחוות דעתו את שווי החלקה לפי 100$ למ"ר, ואילו המומחה מטעם המשיבה, מר רוני גוילי, העריך את שווי החלקה לפי 65$ למ"ר.   מר זאב כהן לקח בחשבון בקביעת השווי - את מיקום החלקות, בנס ציונה, בקרבת איזורי מגורים עם פיתוח קיים כולל דרך, מים וחשמל ואת מחירי הקרקעות הדומות בסביבה. כן לקח הוא בחשבון את קיומה של הבאר.   גם השמאי גוילי לקח בחשבון בקביעת השווי את שטח החלקות וצורתן, את מיקומן, את מחירי המקרקעין הדומים בסביבה, במועד הקובע, ואת המצב התכנוני במועד הקובע. שמאותו של מר גוילי מתייחסת אך ורק לקרקע - ולא לבנוי עליה או למחוברים.   מר כהן מפרט 5 עסקאות שבוצעו, לכאורה, באיזור הרלוונטי, ואילו מר גוילי מפרט 24 עסקאות כאלו שנערכו בין שנת 1999 לבין שנת 2001. בחקירתו הנגדית של מר גוילי הסתבר שבטבלה שערך ביחס ל-24 העסקאות האמורות לא נכללה אף עיסקה בנס-ציונה. כולן, ללא יוצא מן הכלל, מתייחסות לעסקאות בראשון-לציון, וזאת למרות שאין מחלוקת שהחלקות המופקעות מצויות בצפון שטח השיפוט של נס-ציונה, על גבול ראשון-לציון.   בטבלה שערך מר כהן יש שתי עסקאות בדרום ראשון-לציון ושתיים בנס-ציונה.   צודק ב"כ המבקש באומרו שמטבע הדברים, האינפורמציה המצויה אצל המדינה בקשר לשווי העסקאות, רבה יותר מאשר אצל המבקש, ולמרות זאת לא הוצגה אף עסקה אחת שלקוחה מנס-ציונה.       קיימים הבדלים בין נס-ציונה לבין ראשון-לציון - הן במיקום והן בתב"ע החלה. בתב"ע החלה על המקרקעין נשוא התובענה, היא תב"ע נס/1/1 - ניתן, בתנאים מסויימים, לבנות על קרקע חקלאית ודבר זה אינו אפשרי על-פי התב"ע של ראשון-לציון.   במהלך חקירתו הנגדית של מר גוילי, הוצגו נתונים נוספים (מב/4) ומהם עולה, שבידי מר גוילי היו נתונים של 8 עסקאות נוספות ומחיר כולן 73$ ומעלה, אלא שנתונים אלה לא הוצגו על-ידיו בחוות-דעתו. בחקירתו החוזרת ניסה מר גוילי להסביר מדוע לא הביא נתונים אלה בפני בית-המשפט ואמר שמדובר בעסקאות בשטח חקלאי מאוד קטן "והיה צורך לפלח את המחירים ולהגיע לשווי. כל עסקה מייצגת מחיר ושווי הוא לא מחיר..." הסבר זה נדחה על-ידי.   אם היה מר גוילי טורח וכולל את כל 32 העסקאות ומסביר מדוע, לנוכח הנתונים, מגיע הוא למחיר של 65$ למ"ר, ניתן היה, אולי, לקבל זאת, אך העובדה שמר גוילי נמנע מלכלול עסקאות נוספות אלו בחוות דעתו ואלו התגלו רק בחקירתו הנגדית, מביאה למסקנה שלא בכדי עשה כן - וכפי הנראה חשש שיהיה בהן כדי לתמוך בחוות-דעתו של זאב כהן דווקא.   אם לסכם הנתונים עד כה - מסתבר שבאף עסקה שהוצגה על-ידי המשיבה לא היתה קרקע הקשורה לנס-ציונה ושנמכרה ב- 44$ למ"ר. לעומת זאת, הסתבר שבעסקה מסויימת, שנעשתה ללא תמורה, העריך מנהל שבח את השווי ב- 80$ למ"ר.   מכל האמור לעיל, ומתוך הנחה שגם זאב כהן הציג הנתונים על הצד הגבוה כמייצג מבקש, אני קובעת שהשווי על-פיו צריך להעריך חישוב פיצויי ההפקעה הוא 90$ למ"ר.   שווי הבאר   בין הצדדים ניטשה מחלוקת באשר להשפעת קיומה של באר על שווי הנכס.   ב"כ המבקש גורס שאין ספק שיש להתייחס לעובדת קיומה של באר שלא כמו לכל קרקע אחרת, ומקבלת אני גרסה זו, שהרי הבאר מאפשרת לבעליה יתרון כלכלי בכך שהם יכולים לספק מים לחלקות סמוכות, ובנוסף, סביב הבאר קיים מבנה (מש/1), המבנה מחובר לחשמל וניתן לעשות בו שימושים שונים. ב"כ המבקש גורס שיש לפסוק למבקש סך של 24,923$ בגין זכויותיו בבאר, לפי שווי של 140,200$ של כל חלקת הבאר, בה יש לו זכויות במושע.   ב"כ המשיבה תוקף בסיכומיו, בלשון חריפה מדיי, את עמדת ב"כ המבקש בענין זה וגורס שהבאר אינה בבעלות בעלי המקרקעין, אלא בבעלות הציבור, כשלבעלי המקרקעין והמבקש, ביניהם, יש זכות להפקת מים בלבד להשקיית פרדסים ומכך עושה הוא את אותם רווחים. ב"כ המשיבה גורס שלבאר אין כל משמעות כלכלית מעבר להפרש הזניח של העלויות, בין הפקת המים באופן פרטי לאחר קיזוז תשלומים והיטלים לבין תעריף מקורות - ועל הפסד זה פוצה המבקש בעת שפוצה עבור המחוברים.   בסוגיה זו נראה שהצדדים לא הצליחו להניח בפני תשתית מספקת, ממנה ניתן יהיה ללמוד באופן חד וברור מה שווי הבאר, אך אין כל ספק שיש לה שווי עודף שאינו כלול בשווי הקרקע שנקבע לעיל, ולכן, אני פוסקת סך בשקלים השווה ל- 10,000$ בגין הפרש שווי זה, כשאני לוקחת בחשבון את העובדה שהמבקש פוצה בגין הפרש התעריפים וההפסד הכלכלי.   ריבית   קושי גדול עומד בפני מי שחלקתו מופקעת ואינו מגיע להסכמה עם הרשות.   סע' 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק התיקון") קובע שפיצויי הפקעה ישאו מ- 1.4.93 ריבית צמודה בשיעור של 1.5% בלבד, ועד מועד זה היה שיעור הריבית 4% ללא כל הצמדה.   שיעורים אלה של ריבית נמוכים באופן משמעותי מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק הריבית") והמגיעה כדי 4% בנוסף להפרשי הצמדה עד מתן פסק-הדין ו- 5% בהליכי הוצל"פ.   ב"כ המבקש טוען שבשיעור הריבית הנמוך יש משום עשיית עושר ולא במשפט מצד המדינה, ועידוד להמנעות מתשלום, וכן טוען הוא שאין כל הגיון בהפנייתו לרעה של אזרח שרכושו הופקע לעומת אזרח המגיש תביעה אזרחית רגילה.   ב"כ המבקש עותר לפסיקת 11% ריבית דולרית על סכום הפיצוי. בע"א 6826/93 הוועדה המקומית לתכנון נ' דב חייט ו24- אח' , תק-על 97(2) 911, בעמ' 924, נאמר לעניין פסיקת ריבית דולרית בפיצויי הפקעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965:   "בית המשפט המחוזי פסק למשיבים פיצויים בערכים דולריים בתוספת ריבית דולרית מצטברת בשיעור 11% לשנה. בכך הלך בית המשפט בעקבות השמאים שהעריכו את שיעור הפגיעה למועד הקובע בדולרים. המשיבים טוענים, כי בכך נתפס בית המשפט לטעות. לטענתם, היה על בית המשפט לפסוק להם פיצויים בשקלים, בסכום שווה-ערך לסכום הדולרי שהוכח בפניו, ולחייב את המערערות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום השקלי. טענה זו בדין יסודה. ענייננו אינו בחוב במטבע-חוץ, אלא בחוב שקלי.   במנגנון הצמדה דולרי ניתן להשתמש כשכך מכתיבה מערכת כללים מוסכמת המסדירה את יחסי הצדדים, בין אם המדובר בהתנייה חוזית מפורשת (ע"א 309 187, לוי נ' דויטש, פ"ד מג(3) 309, 320) ובין אם מאורחות הצדדים ומהתנהגותם ניתן להעלות כוונה לאימוץ שיטת הצמדה כזאת (ע"א 499/89 רמת -אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, שותפות רשומה, פ"ד מו (4) 586, 595). אך בהיעדר הסדר פרטי חל הדין הרגיל, שעל החיוב בשקלים מיתווספים ריבית והצמדה על-פי הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 (ע"א 2833/90 חנ-רון בע"מ נ' מחצבות חיפה בע"מ, פ"ד מו(3) 418).   מקור החוב נשוא ענייננו אינו בהסכם, לא מפורש ואף לא משתמע, אלא בהסדר סטאטוטורי המטיל על רשויות התכנון חובת פיצוי בגין פגיעה במקרקעין. חובת רשויות התכנון לפצות בגין פגיעה כזאת אינה יכולה להימדד במטבע-חוץ. בכך שהשמאים העריכו את שווי המקרקעין, לפני ואחרי התכנית הפוגעת, בערכים דולריים אין כדי לשנות את פני הדברים. השימוש בערכים דולריים, כאמת-מידה להערכת השווי של מקרקעין, הוא מקובל ורווח. אך חיוב הרשויות בתשלום פיצויים צריך וחייב להימדד ולהיקבע בשקלים. בפרשת בירנבך (ע"א 483/86 הנ "ל, בעמ' 235) אמר הנשיא שמגר:   "דעתי היא, כי את סכום הפיצויים על-פי סעיף 197 לחוק יש לחשב ולשלם בשקלים חדשים. כך עשה גם השמאי, תוך הפנייה לערכו הדולרי של הסכום, לצורכי השוואה בלבד".   כלל זה יפה גם לענייננו. בעובדה שהשמאים בפרשתנו נקבו בערכים דולריים בלבד, ולא חישבו את שווה-ערכם בשקלים, אין כדי להצדיק סטיה מן הכלל. אף כאן שימש הערך הדולרי כאמת-מידה בלבד; ומה שהחסירו השמאים ניתן להשלמה בידי בית המשפט."   דברים אלה יפים אף לענייננו. מסכימה אני עם ב"כ המבקש בטענתו שהשיעור הנמוך של הריבית מהווה תמריץ שלילי למשיבה ומעודד עיכוב בתשלומים. אולם סטיה משיעור זה של הריבית, מחייב תיקון חקיקה ואין אפשרות לחרוג משיעור זה בדרך של פסיקה.   סוף דבר   המבקש זכאי לפיצוי בגין הפקעת חלקותיו לפי שווי של 90$ למ"ר ובתוספת 10,000$ בגין הבאר, מהסכום האמור יש להפחית פיצויים ששולמו על-ידי המשיבה למבקש, וכן ריבית על-פי חוק התיקון. המבקש זכאי גם לכיסוי הוצאותיו וכן לשכ"ט עו"ד בשווי 15% מהסכום שנפסק וכן מע"מ. קרקעותפיצוייםריביתהפקעה