שדרוג מעמד במשרד הפנים

בתשובתו טען משרד הפנים שיש לדחות את העתירה. תחילה נטען, שהבקשה לשדרוג מעמדה של העותרת הוגשה בשיהוי, שכן מתבססת היא על פסק-דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (לא פורסם, , 2.6.2008), תוך שהבקשה למשיב הוגשה רק ביום 31.10.2010, כלומר בחלוף קרוב לשנתיים ומחצה מפסק הדין. מעבר לכך נטען, שיש לדחות את העתירה לגופו של עניין.

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שדרוג מעמד במשרד הפנים:

1. העתירה שבכותרת – עניינה החלטת המשיב מיום 10.11.2010. בהחלטה זו, לא מצא המשיב מקום לשדרג את מעמדה של העותרת 2, וזאת משעה שלא נמצא על-ידי המשיב שבטיפולו בבקשת העותרת והעותר לאיחוד משפחות היה משום טעות או עיכוב בלתי מוצדק; כמו גם בשל כך שלא הושלמו 27 חודשים בהיתרי מת"ק קודם להחלטת הממשלה מיום 12.5.2002. משגם ועדת ההשגה בהחלטתה מיום 2.2.2012 דחתה את בקשת העותרים בנדון ולא מצאה מקום לשנות מעמדת המשיב – הוגשה העתירה שבכותרת.

רקע רלבנטי

2. העובדות שביסוד העתירה לא היו שנויות בעיקרן במחלוקת: העותר 1, והעותרת, נישאו ביום 18.12.1996. העותר הוא תושב קבע, יליד 1971. העותרת היא תושבת האזור, ילידת 1972. לבני הזוג ארבע ילדות הרשומות במרשם. בקשת העותרים לאיחוד משפחות הוגשה ביום 15.2.1998. עד ליום 4.8.1998 התקבלו הערות הגורמים לפיהן "אין הערות". ביום 26.12.1999 התבקשו העותרים להמציא מסמכים נוספים. לאחר שהומצאו המסמכים והופנו שאילתות למל"ל ולגורמים בשנית – הודע לעותרים על אישור בקשתם לאיחוד משפחות (ביום 16.4.2000). בהמשך לכך, ביום 30.4.2000, ניתנה לעותרת הפניה להיתר מת"ק לתקופה של שנה. היתר זה – מומש (נספח ה' לתשובה). בהיתר נרשם, שלצורך הארכתו יש לפנות למשרד הפנים חודשיים לפני תום התקופה האמורה בת 12 החודשים. הבקשה לארכה הוגשה באיחור מסוים – כלומר רק ביום 17.4.2001. חלף פרק זמן נוסף, במהלכו נשלחו שאילתות לגורמים והעותר השלים מסמכים. ביום 23.1.2002 נמסרה הודעה על אישור הבקשה לארכה של היתר המת"ק (נספח י' לתשובה). אין חולק, שהפנייה זו לא מומשה. במכתב של בא-כוח העותרים מיום 5.6.2002 (נספח י"א לתשובה) התבקש לחדש את הטיפול בבקשה. נרשם באותו מכתב שהעותרת קיבלה אמנם אישור והתבקשה להגיע למשרד הפנים, אולם "עם הקפאת הטיפול בא"מ לא פנו לסניף במזרח י-ם". התשובה שניתנה מטעם המשיב ביום 24.6.2002 למכתב זה (נספח י"ב לתשובה), הייתה שאמנם היו עיצומים בלשכה וכן הוקפא הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות, אולם אירועים אלו החלו בחודש מרץ 2002. לא הייתה אפוא מניעה בין החודשים ינואר למרץ 2002 לפנות לקבלת היתר. משלב זה ואילך ועד היום למעשה, מחזיקה העותרת בהיתרי מת"ק. הבקשה לשדרוג מעמד העותרת הוגשה ביום 31.10.2010. המשיב דחה כאמור בקשה זו בהחלטה מיום 10.11.2010. על כך הוגשה השגה לוועדת ההשגה לזרים.

3. ועדת ההשגה לזרים בהחלטתה מיום 2.2.2012, דחתה את ההשגה. צוין בהחלטה, שדין ההשגה להידחות בשל השיהוי בעצם הגשתה. מעבר לכך, צוין בהחלטה, שהתקופה הרלבנטית לבחינת השדרוג חרף חוק הוראת השעה היא התקופה שלאחר אישור הבקשה לאיחוד משפחות, וזאת למעט מקרים חריגים. הודגש בהחלטה, שהיה מקום לבחון את התנהלות המשיב וטיפולו בבקשה (שלא הייתה נקייה מליקויים – סעיף 22 להחלטה), לו הייתה המשיגה עומדת בהוראות החוק ומממשת את ההפניה השנייה להיתרי מת"ק שקיבלה. אולם, העותרת לא מימשה את ההיתר ולא הציגה היתרים לפני ועדת ההשגה. בהמשך לכך, נדחתה ההשגה על יסוד הקביעה שהחזקה בהיתר מת"ק לאורך התקופה כולה, היא תנאי לשדרוג. נוכח העובדה שהעותרים לא מימשו את ההפניה להיתר מת"ק, הגם שיכלו לעשות כן, אין מקום להיעתר לבקשתם. מסקנת ועדת ההשגה הייתה אפוא, שאי שדרוג מעמדה של העותרת היה מחויב הדין והוא לא נבע מטעות או מעיכוב בלתי מוצדק של המשיב. מכאן העתירה שלפניי.

העתירה

4. בעתירה הודגש תחילה הקשר הממושך שבין העותרים והעובדה שנולדו להם ארבע בנות הרשומות במרשם. צוין, שהעותר הוא עובד משרד החינוך, המשמש כמנהל בית-ספר במזרח ירושלים. הודגשו החיים המשותפים והתא המשפחתי המתפקד בירושלים מזה שנים רבות, בלא כל הצדקה להותרת המצב הקיים בו כל שיש בידי העותרת הם היתרי מת"ק מתחדשים. אשר למרכיב המשפטי, צוין בעתירה שהעותרת השלימה תקופה של 25 חודשים בהיתרי מת"ק – קודם להחלטת הממשלה 1813, וחסרים לה אפוא רק חודשיים ימים לשם שדרוג מעמדה. חסר זה של חודשיים ימים – ניתן וצריך לגשר עליו על דרך של התחשבות בעיכוב הממושך בטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות; ובאופן ספציפי בעיכוב שהיה מעת קבלת עמדות הגורמים בחודש אוגוסט 1998 ועד לפנייה אל העותרים בבקשה להשלמת מסמכים שהייתה בחודש דצמבר 1999. משכך נטען, שמדובר בעיכוב בלתי מוצדק שלפי הדין יש בו כדי לאפשר שדרוג מעמדה של העותרת – חרף הוראות חוק הוראת השעה.

התשובה

5. בתשובתו טען המשיב שיש לדחות את העתירה. תחילה נטען, שהבקשה לשדרוג מעמדה של העותרת הוגשה בשיהוי, שכן מתבססת היא על פסק-דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (לא פורסם, , 2.6.2008), תוך שהבקשה למשיב הוגשה רק ביום 31.10.2010, כלומר בחלוף קרוב לשנתיים ומחצה מפסק הדין. מעבר לכך נטען, שיש לדחות את העתירה לגופו של עניין. החלטת המשיב – סבירה. העותרת לא צברה 27 חודשים בהיתר מת"ק, מעת אישור בקשת איחוד המשפחות ועד להחלטת הממשלה 1813 מיום 12.5.2002. לא זו אף זו: העותרת מימשה רק את ההפניה להיתר מת"ק לתקופה של 12 חודשים. היא הגישה את בקשתה להארכת היתר זה באיחור. חלפו אמנם עוד 8 חודשים עד שהיא קיבלה הפניה נוספת למימוש היתר המת"ק שניתן לה בחודש ינואר 2002; אולם היא לא מימשה היתר זה והסיבה שניתנה על-ידה בזמן אמת לכך – היא העיצומים במשרדי המשיב והקפאת הטיפול בבקשות איחוד המשפחות – לא התקבלה על-ידי ועדת ההשגה. בצדק לא התקבלה, משעה שעיצומים אלה והקפאה זו של הטיפול, החלו רק בחודש מרץ 2002. לא הייתה אפוא מניעה לחידוש היתר המת"ק בחודש ינואר 2002. אשר לתקופה שקדמה לאישור הבקשה, הרי שככלל – כך נטען – אין מקום להתחשב בתקופה זו. כך או כך, גם אם היה עיכוב מסוים בין מועד קבלת הערות הגורמים בחודש אוגוסט 1998 לבין הפניה לעותרים להשלמת מסמכים בחודש דצמבר 1999 – הרי שאין מדובר בעיכוב בלתי מוצדק, כמשמעו בפסק הדין בעניין דופש. כך בכלל וכך בפרט, משעה שבמשך תקופה זו העותרים כלל לא פנו אל המשיב ואין אפוא לפקוד את מחדל העותרים על המשיב. מטעמים אלה, התבקש לדחות את העתירה.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ובטענות בא-כוח הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל. קודם שאעבור אל נימוקי החלטתי, אציין שלא מצאתי מקום לקבל את טענת המשיב, לפיה יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי. תקופת הזמן אליה התייחס המשיב בעניין זה – של שיהוי – התייחסה כאמור לפרק הזמן שחלף מאז פסיקת בית המשפט העליון בפרשת דופש ועד לפנייה אל המשיב. אולם, כפי שכבר צוין בהקשרים אחרים, מדובר בטענת שיהוי המתבססת על מועד הפנייה למשיב ולא על מועד הפנייה לבית המשפט. אין מדובר אפוא באמת המידה של השיהוי הקבועה בדין ואין לראות בחלוף פרק זמן זה כעילת סף לדחיית עתירה מעין זה – בשונה מן השאלה אם יש בחלוף הזמן כדי לפטור את המשיב בנסיבות מסוימות מן החובה לספק הסבר לדברים שאירעו לפני שנים כה רבות (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 27661-11-11 אהראם נ' משרד הפנים (2.2.2012); עת"מ (י-ם) 402-03-11 פיקייא ואח' נ' משרד הפנים (24.6.2012); עת"מ (י-ם) 43308-06-11 חלבייה נ' משרד הפנים (2.10.2011)).

7. המסגרת המשפטית לבחינת טענות העותרים בעתירה שלפניי, נובעת מן הכלל המונע שדרוג כפי שהוא קבוע בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, וכן מפסיקת בית המשפט העליון שבה נקבעו חריגים מסוימים ומצומצמים המאפשרים שדרוג המעמד, חרף חוק הוראת השעה (פרשת דופש, שלעיל; עע"ם 8849/03 עע"ם 5534/09 רג'וב נ' שר הפנים (לא פורסם, , 16.7.2008); כן ראו, בג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (לא פורסם, , 4.12.2007)). מן הנתונים העובדתיים שצוינו לעיל עולה, שבין מועד אישור הבקשה של העותרים לאיחוד משפחות (16.4.2000) לבין החלטת הממשלה 1813 (מיום 12.5.2002), חלפו 25 חודשים לערך. משמעות הדבר היא אפוא, כי העותרת לא החזיקה היתרי מת"ק במשך 27 חודשים עובר להחלטת הממשלה, ולכל היותר יכולה הייתה להחזיק בהיתרי מת"ק לתקופה של 25 חודשים.

8. לבד מן הקושי הנזכר לעיל, שעניינו פרק הזמן שבין מועד אישור הבקשה לאיחוד משפחות לבין החלטת הממשלה, קיים במקרה דנן קושי נוסף. מדובר בקושי שעיקרו העובדה שהעותרת החזיקה בהיתר מת"ק רק לתקופה של 12 חודשים מתוך אותם 25 חודשים. לאחר שתם תוקפו של היתר המת"ק הראשון שקיבלה (בסוף חודש אפריל 2001), היא הגישה את הבקשה לחידוש ההיתר. ההפניה להיתר החדש ניתנה לאחר בירורים שנערכו ביום 23.1.2002, כאמור לעיל. אולם, העותרת לא מימשה הפניה זו, ועל כך אין חולק. העולה מן המקובץ הוא אפוא, כי נסיבות המקרה הן כאלו בהן לא רק שהעותרת לא יכולה הייתה לאחוז מלכתחילה אלא ב-25 חודשים בהיתר מת"ק; אלא שמתוך תקופה זו חסרה היא 13 חודשים בהם לא היה בידה בפועל היתר מת"ק.

9. בא-כוח העותרים טען לפניי, שבנסיבות המקרה אין לראות קושי באי מימוש היתר המת"ק השני שכן העותרים ניסו לממש אותו ולא הצליחו. לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. בזמן אמת, על יסוד פניית בא-כוח העותרים מיום 5.6.2002 למשיב (נספח י"א – כנזכר לעיל), צוין בפנייה ש"עם הקפאת הטיפול בא"מ לא פנו לסניף במזרח י-ם" (ההדגשה שלי, י.מ.). יו"ר ועדת ההשגה התייחסה בהקשר זה לאי המימוש ועמדה על כך שהמשיב הודיע גם כן בזמן אמת שהעיצומים החלו בחודש מרץ 2002 וההקפאה של הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות החלה רק בחודש אפריל 2002. מטעם זה, בין היתר, נדחתה ההשגה בנסיבות המקרה לפני ועדת ההשגה לזרים. אין מדובר גם בנסיבות המקרה, בקיומה של מניעה אובייקטיבית חיצונית למימוש ההפניה למת"ק או במחדל של המשיבים (השוו, עת"מ (י-ם) 53325-06-11 סביח נ' משרד הפנים (9.10.2011); עת"מ (י-ם) 27661-11-11 אהראם נ' משרד הפנים (2.2.2012)). הכל – משעה שעמד לרשות העותרת פרק זמן למימוש ההפניה והיא לא עשתה כן.

10. בדיון שהתקיים לפניי, התבקש בא-כוח העותרים להתייחס לעניין זה כאמור באופן ספציפי. נטען לפניי, שלאחר שהתקבלה ההפניה למימוש היתר המת"ק, ועוד קודם לעיצומים ולהקפאה הנזכרים, נעשתה פנייה בעל-פה אל המשיב – הגם שבכתב לא הייתה פנייה. מדובר למעשה במספר פניות בעל-פה (עמ' 1, שורה 15 לפרוטוקול; שורות 17-19). אלא שבטיעון זה קיים קושי, משעה שהדבר לא מצא כל ביטוי בעתירה או בתצהיר שצורף לה, ובא-כוח העותרים אף אישר זאת בדיון (עמ' 1, שורות 20-21). גם לפני ועדת ההשגה לא נטענה – כעולה מן החומר שלפניי – הטענה בדבר פניות בעל-פה שנעשו, לרבות תיעוד ותצהיר בנדון. הטענה גם אינה עולה בקנה אחד עם מכתב בא-כוח העותרים הנזכר לעיל (נספח י"א לעתירה), והיא לא מצאה בו ביטוי.

11. העולה מן המקובץ עד כה הוא אפוא, שבנסיבות המקרה שלפניי העותרת לא השלימה תקופה של 27 חודשים בהיתרי מת"ק ולמעשה לא יכולה הייתה להשלים תקופה זו נוכח אישור בקשתה רק ביום 16.4.2000. כמו כן, מקובלת עליי בנסיבות המקרה ומן הנימוקים שצוינו לעיל, עמדת המשיב בוועדת ההשגה – ולפיה העותרת מימשה רק את היתר המת"ק הראשון שניתן לה כדי 12 חודשים; והיא לא מימשה – בלא הסבר מספק – את היתר המת"ק השני שניתן לה בחודש ינואר 2002. המשמעות היא אפוא, כי מתוך 25 החודשים שיכולה הייתה עקרונית העותרת לאחוז בהיתר מת"ק – היא אחזה רק ב-12 חודשים בהיתר כאמור. חרף מצב דברים זה – וחרף העיקרון שלא היה שנוי לפניי במחלוקת ולפיו אחיזה בהיתר מת"ק לאורך מלוא התקופה הרלבנטית הוא תנאי לשדרוג (וראו לאחרונה, עת"מ (י-ם) 402-03-11 פיקייא נ' משרד הפנים (24.6.2012)) – מסקנתי היא כאמור כי דין העתירה להתקבל. ומדוע? הטעם המרכזי לכך הוא העיכוב הממושך בטיפול בעניינם של העותרים בתקופה שקדמה לאישור הבקשה. אפרט:
12. פסק הדין בעניין דופש קבע, כי ניתן לשדרג מעמד – חרף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), "אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב". באופן עקרוני, פרק הזמן הרלבנטי לעניין בחינה זו הוא פרק הזמן שחלף למן אישור הבקשה ולא פרק הזמן שקדם לכך (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 2064-11-10 פרעון נ' משרד הפנים (28.2.2011); עת"מ (י-ם) 15434-09-10 שויסה נ' משרד הפנים (7.4.2011)). יחד עם זאת, בנסיבות חריגות ויוצאות דופן שהן למעשה "חריג לחריג", ניתן לבחון גם נתונים שקדמו לאישור הבקשה כמקימים בסיס אפשרי לשדרוג מעמד בשל עיכוב בלתי מוצדק (ראו בג"צ חתו, הנזכר לעיל; כן ראו ודוקו, עע"ם 5534/07 רג'וב נ' שר הפנים (לא פורסם, , 16.7.2008); ראו עוד, עת"מ (י-ם) 1953-05-11 נתשה נ' משרד הפנים (28.7.2011); עת"מ (י-ם) 4469-04-11 באדר נ' משרד הפנים (27.2.2012); עת"מ (י-ם) 22056-07-11 אבו הליל נ' משרד הפנים (3.10.2011)).
13. במקרה שלפניי, התקיימו אותן נסיבות חריגות המאפשרות גם את בחינת התקופה שקדמה לאישור הבקשה. לא היה לפניי חולק על כך, שחלף פרק זמן משמעותי במסגרת הטיפול בבקשת העותרים, בלא שבקשתם טופלה. מדובר בפרק הזמן שמיום השלמת קבלת הערות הגורמים (4.8.1998) ועד לפנייה אל העותרים בבקשה להמציא מסמכים נוספים (מיום 26.12.1999). מדובר בפרק זמן של 16 חודשים, שהוא כאמור פרק זמן משמעותי. לא בא לפניי הסבר לעיכוב ממושך זה. בא-כוח המשיב טען לפניי אמנם, שבמהלך תקופה זו של עיכוב – העותרים עצמם לא פעלו בנדון ולא פנו למשרדי המשיב בבקשה לברר מה עלה בגורל בקשתם. אכן, גם אם קיימות נסיבות בהן מחדל של העותרים יכול להשליך על השאלה אם מדובר בעיכוב בלתי מוצדק של המשיב (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 55720-11-10 דג'אני נ' משרד הפנים (2.8.2011)), הרי שלא זה המקרה שלפניי. מדובר בעיכוב "פנימי" של המשיב הנוגע לטיפול המשיב בבקשה. לא מדובר בפעולה שנדרשה מן העותרים במהלך תקופה זו. משנעשתה פנייה אל העותרים בבקשה להשלים מסמכים (ביום 26.12.1999) התקבלו המסמכים שנתבקשו. אין מדובר אפוא בנסיבות בהן מחדל של העותרים עמד ביסוד העיכוב בטיפול בידי המשיב.
14. מעבר לכך, יש לזכור שענייננו הוא בבחינה בדיעבד הנעשית לאחר הוראותיו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), על כל המשתמע מכך לעניין זקיפת תוצאה משפטית של "ויתור" או "זניחה" של בקשה לאיחוד משפחות (ראו והשוו, עע"ם 1883/05 מדינת ישראל נ' רגבי (לא פורסם, , 9.4.2006)). כך הדבר, במיוחד אם הטענה למחדל של העותרים נטענת בשעה שקיים מחדל – ואף משמעותי יותר – בטיפול בבקשה מטעם המשיב (ראו והשוו, עת"מ (י-ם) 43801-06-11 שוויקי נ' שר הפנים (25.12.2011); כן ראו, עע"ם 1883/05 הנזכר לעיל, פיסקה 7 לפסק הדין)). יפים גם לעניין זה דבריה של כב' השופטת נ' בן-אור בפרשת אהראם שלעיל, ולפיהם, "העותרים לא צפו מלכתחילה את החלטת הממשלה ממאי 2002 ולא צפו את הלכת דופש שתתקבל שנים לאחר מכן, ותיצור את החריג לאותה החלטה (ולחקיקה שבאה בעקבותיה)" (שם, פיסקה 7 לפסק הדין). אכן, חלוף הזמן מאז המסכת העובדתית שביסוד עתירה זו ושכמותה – מציבה קשיים. חלקם קשיים שיש בהם כדי להקל במידת-מה עם המשיב ועם בחינת סבירות ההחלטה המינהלית שהתקבלה בשעתו והתנהלות המשיב (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 10563-02-11 מוחמד נ' שר הפנים (8.5.2011); אולם, חלקם גם קשיים שיש בהם – כאמור – להקל במידת-מה עם העותרים ועם טענה למחדלים מטעמם.
15. ניתן אפוא לקבוע בנסיבות המקרה שלפניי, כי אותו עיכוב של 16 חודשים – שהוא עיכוב בלתי מוסבר ושלא במחדל של העותרים – בטיפול בבקשתם קודם לאישורה – עולה כדי "עיכוב בלתי מוצדק", בהתאם לפסק הדין בעניין דופש. הגם שמדובר ב"חריג לחריג", יש בנסיבות העניין מקום להתחשב בו, בייחוד משעה שהבקשה לאיחוד משפחות אושרה לבסוף; העותרת קיבלה היתר מת"ק שמומש לתקופה של 12 חודשים והיא גם קיבלה הפנייה להיתר מת"ק נוסף, שאכן לא מומש. בבחינה כוללת של הבקשה והטיפול בה – ונוכח הלכת חתו הנזכרת לעיל – יש מקום לשדרוג מעמדם של העותרים.
16. ודוקו: מסקנה זו בעניין קבלת העתירה ושדרוג המעמד – בכפוף לעמידה ביתר נהליו של המשיב לנדון - עומדת על כנה בנסיבות המקרה, חרף העובדה שהעותרת לא השלימה כאמור 27 חודשים בהיתרי מת"ק. היא לא יכולה הייתה להשלים תקופה זו בשל פרק הזמן שעבר מעת אישור הבקשה ועד למועד החלטת הממשלה; והיא גם אחזה בהיתר מת"ק כאמור לתקופה של 12 חודשים בלבד. דומה שגם יו"ר ועדת ההשגה לזרים ראתה בנתון זה כנתון מרכזי המשמיט את היסוד תחת בקשת השדרוג של העותרים, כאשר קבעה ש"לו הייתה המשיגה מממשת את ההפניה השנייה, הייתי שוקלת לבחון את התנהלות המשיב קודם לאישור הבקשה, אך בהיעדר חבל לא ניתן למשוך את הדלי מן הבאר" (פיסקה 25 להחלטה). מסקנתי בנסיבות המקרה, שונה היא כאמור. ומדוע?
17. התשובה לעניין זה צוינה על-ידי במקרה אחר, שנסיבותיו דומות עד מאד (עת"מ (י-ם) 35406-01-11 סעאדה נ' משרד הפנים (22.3.2012)), ואחזור על עיקרי הנימוקים: ראשית, גם אם אניח, כפי הנטען על-ידי בא-כוח המשיב, כי נדרשת לא רק הפנייה להיתר מת"ק אלא מימושו בפועל (וראו למשל, עת"מ (י-ם) 884/07 סוואן נ' מנהל מינהל האוכלוסין (2.1.2008); עת"מ (י-ם)45539-05-11 אלהאדי נ' משרד הפנים (22.12.20119)), הרי שמלכתחילה קבלת טענה לפיה היה עיכוב בלתי מוצדק בפרק הזמן שקדם לאישור הבקשה, מניחה גם מניה וביה את חוסר היכולת במקרים רבים להשלים 27 חודשים בהיתרי מת"ק, לאחר אישור הבקשה. קביעה לפיה מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן, בהן היה עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה, מביאה לא פעם למסקנה לפיה יש למעשה לראות את הבקשה כאילו אושרה במועד מוקדם יותר – והכל לצרכי שדרוג מעמד, תוך אי השלמה ממילא של 27 חודשים בהיתרי מת"ק (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 353-03-11 מאני נ' משרד הפנים (7.11.2011)). שנית, יתכנו נסיבות בהן עיכוב בלתי מוצדק במשך הטיפול בבקשה קודם לאישורה, היה מוביל בזמן אמת לקיצור התקופה שנדרשה לאחיזה בהיתרי מת"ק כתנאי לשדרוג (ראו עת"מ (חי') 24780-05-10 ד. ש. ואח' נ' יחידת עוז – רשות האוכלוסין (19.2.2012). שלישית, אוסיף ואציין גם, כי גם כאשר השאלה שעמדה למבחן בבית-משפט זה הייתה אי מימוש היתר מת"ק כאשר הייתה הפניה למת"ק, נפסק לא פעם בנסיבות ספציפיות כי חרף אי המימוש האמור – אין לזקוף את אי המימוש לחובת הטוען לשדרוג (ראו למשל פרשת אהראם שלעיל; פרשת סביח שלעיל).
18. לבסוף, יש לדייק בנסיבות המקרה שלפניי בעניין התקופה בה לא אחזה העותרת בהיתר מת"ק ממומש. כפי שצוין כבר לעיל, היתר המת"ק שניתן לעותרת ומומש – לתקופה של 12 חודשים – אמור היה להתחדש על-פי בקשה שתוגש חודשיים לפני תום המועד. הבקשה לארכה הוגשה אמנם באיחור, אולם למן הגשתה (ביום 17.4.2001) חלפו 9 חודשים עד שאושרה בקשה זו. בתקופת הביניים שבין הגשת הבקשה לבין אישורה, נשלחו שאילתות לגורמים אשר השיבו "אין הערות", וכן נשלחה שאילתא למל"ל והעותרים התבקשו להמציא מסמכים נוספים. אכן, במהלך תקופה זו העותרת שהתה בישראל ללא היתר מת"ק. אולם, כפי שצוין בדיון על-ידי בא-כוח המשיב, לו העותרים היו מממשים את ההפניה השנייה – תקופה זו לא הייתה נזקפת לחובתם אלא הייתה נחשבת חלק מהתקופה בה אחזו בהיתרי מת"ק (עמ' 3, שורות 9-7 לפרוטוקול). גם נתון זה יש לקחת בחשבון במסגרת השקילה של משמעות העובדה שניתנה הפנייה להארכת היתר המת"ק – הגם שלא מומשה, ולו במובן זה שהמשיב נכון היה כעיקרון לראות את העותרת כמחזיקה בהיתר מת"ק גם בתקופה שהיא לא אחזה בו (ובלבד שההיתר היה מוארך). ההיתר אמנם לא הוארך כאמור לעיל, אולם לדידי יש ליתן משמעות מהותית לעמדת המשיב.
התוצאה
19. התוצאה היא אפוא, כי בנסיבות המקרה שלפניי יש לקבל את העתירה ולהורות על שדרוג מעמדה של העותרת – בכפוף להתקיימות יתר התנאים הקבועים בנהלי המשיב. בנסיבות העניין הכוללות, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון