קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לשחרור מוקדם מהכלא:   העותר, יליד שנת 1973, הורשע על פי הודאתו בעבירה של מעשה סדום בקטין לפי סעיף 347 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העבירה בוצעה ביום 3.4.02 כאשר הקרבן, קטין יליד 1986, היה נתון בהשפעת כדור סם שניתן לו על ידי שותפו לעבירה של העותר. העותר הגיע לדירתו של שותפו, אחז בחוזקה בקטין והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של הקטין ולפיו. בהכרעת הדין נקבע כי התנהגותו של העותר חמורה לאור הפרש הגילים בינו לבין הקטין וזאת בנוסף לניצול מצבו הנפשי והגופני אחרי ששותפו לעבירה סימם אותו באמצעות נטילת כדורי אקסטזי. עוד צויין בתסקיר שהוגש לבית המשפט כי העותר איננו מבין כלל את חומרת התנהגותו וסבור כי המעשה נעשה בהסכמת הקטין רק משום שלא הופעלה נגדו אלימות. הוא נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ביום 27.11.02 לשנת מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי, שלא ירצה אלא אם יעבור תוך שלוש שנים עבירת מין מסוג פשע, על פי סימן ה' פרק י' לחוק העונשין [נוסח חדש] התשל"ז - 1977 ופיצוי בסך 4,500 ש"ח שישולמו לקטין. שותפו לעבירה, הנאשם מס' 2 נדון לעונש זהה. ביצוע העונש נדחה למשך כחודש ימים. ביום מתן גזר הדין היה העותר משוחרר בערובה.   ועדת השחרורים, הפועלת לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001, [להלן - החוק] בפניה הובא העותר במלאת שני שליש למאסרו, החליטה ביום 28.04.03 לדחות את הבקשה לשחרור על תנאי בקבעה כי אכן קיימת מסוכנות ממשית אם ישוחרר העותר שחרור על תנאי וזה בהסתמך על חוות הדעת של מב"ן ומיתר החומר בתיק. על כך העתירה שבפנינו.   ב"כ העותר טוען כי ועדת השחרורים טעתה כאשר קבעה כי העותר מסוכן לציבור וזה מהטעם שמדובר במאסר ראשון וכי מעצם חומרת העבירה אין כדי ללמד על מסוכנות לעתיד. ב"כ העותר עוד טוען כי טעתה וועדת השחרורים כאשר קבעה שהעותר אינו מביע חרטה על מעשיו וזה בהסתמך על חוות דעת מב"ן.   נטען עוד בפנינו כי בתאריך 22.05.03 שוחרר העותר לחופשה כדי להשתתף באירוע משפחתי רב משתתפים. נסיבה זו לא נלקחה בחשבון. עוד טוען ב"כ העותר כי היה על ועדת השחרורים להשתמש בסמכותה לפי סעיף 12(ב) לחוק ולאפשר לעותר להגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו. ב"כ העותר מפנה להלכה הפסוקה לפיה גם בהעדר חוות דעת חיובית של מב"ן רשאית הוועדה להחליט על שחרור על תנאי וכי חוות דעת מב"ן אינה תחליף לשיקול דעתה של הוועדה. עוד קובל ב"כ העותר על כך שהועדה קבעה שחרטתו של העותר אינה כנה.   מאחר שהעותר מרצה עונש מאסר בגין עבירת מין, על ועדת השחרורים לקבל תחילה את עמדתו של מב"ן, החטיבה לפסיכיאטרית משפטית של משרד הבריאות. בחוות דעת מיום 28.4.03 קובעים מומחי מב"ן כי העותר מתנער מאחריות ומייחס לקורבן הסכמה ורצון בקיום היחסים. הוא ממעיט בחומרת המעשים ואינו מגלה כל התייחסות רגשית לקורבן. בהמשך נאמר כי העותר בבדיקה הראשונה הכחיש את ביצוע מעשה הסדום בקטין, דיווח על קיום יחסי מין אוראליים הדדיים עם הקטין ביוזמתו ומרצונו החופשי וטען שהודה בבית המשפט רק לצורך עסקת טיעון.   סיכום חוות דעתו של מב"ן הוא שמדובר באדם עם "קודים של הפרעת אישיות, אימפולסיבית וסופר אגו לקוי" עוד נקבע כי "עסוק רגשית בדחפים עצמיים, ללא כל התייחסות רגשית לקורבן, עושה רושם של אדם לא אמין המתקשה לקבל אחריות על המעשים שביצע... הוא מגלה עיוותי מחשבה אופייניים לעברייני מין [השלכת אחריות על הקרבן, מינימליזציה לחומרת מעשיו ורציונליזציה]. כל אלה מעידים על קיומו של פוטנציאל למסוכנות מינית לטווח הארוך".   לא מצאנו כל פגם בכך שועדת השחרורים הסתמכה על חוות דעת זו ולאורה דחתה את הבקשה לשחרור על תנאי. הנסיבות האחרות, ובהן יציאה לחופשה, התנהגות טובה, חוות דעת גורמי טיפול וכו' אינן באות בגדר טעמים מיוחדים הדרושים, לפי סעיף 12[ב] לחוק אם מבקשת הועדה להורות על שחרור על תנאי חרף העדר המלצה חיובית של מב"ן.   ברע"ב 10059/02 אסלאן נגד מדינת ישראל פ"ד נז[2] עמ' 603 נקבע כי סעיף קטן (ב) לסעיף 12 לחוק הינו סייג לסעיף קטן (א) ויש לנהוג בו בזהירות:   "הוועדה מהווה גוף מעין שיפוטי שבראשו שופט מקצועי, ומסור לה שיקול דעת בדבר שחרור האסיר, וזאת אף בניגוד לעמדת מב"ן. עם זאת, יש לזכור כי סמכותה של הוועדה להחליט על שחרור של אסיר, שאין בעניינו חוות דעת חיובית, מותנית בתנאים לא קלים: במקרה כזה הוועדה נדרשת לנמק את החלטתה לשחרר את האסיר בנימוקים מיוחדים שיירשמו. עליה להגיע למסקנה פוזיטיבית בדבר העדר מסוכנות לציבור אם ישוחרר האסיר. עליה לקבוע כך בהחלטתה ולנמקה. נוסף לכך, ישנו מנגנון בקרה אחר על החלטתה של הוועדה: היא מחוייבת לקבוע תנאים לשחרור שיבטיחו העדר סיכון מן האסיר..." [שם בעמ' 609].   לא מצאנו עילה לקבוע כי העותר הצליח להפריך את המסוכנות העולה מחוות דעת מב"ן.   הועדה התחשבה גם בנסיבות העבירה עצמן, ולאור סעיף 9 לחוק היא היתה רשאית לעשות כן. חומרת העבירה ונסיבותיה הן בין השיקולים שועדת השחרורים רשאית לקחת בחשבון בבואה להחליט על שחרור על תנאי. העותר הורשע בעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שהיא עבירה חמורה ונסיבותיה כפי שפורטו לעיל, אף הן חמורות.   בנוסף לכך, תלוי ועומד נגד העותר כתב אישום בגין עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 שבוצעה ביום 16.9.99.   לדעתנו שקלה הועדה את מירב הנסיבות ואיזנה ביניהן כראוי. נטען מפי ב"כ העותר כי וועדת השחרורים נהגה באפלייה כלפי העותר, לאור מה שהחליטה בנוגע לשותפו לעבירה. השותף, שנדון לאותו עונש [מאסר בן שנה בפועל] שוחרר שחרור על תנאי, למרות שגם לגביו הוגשה בתחילה חוות דעת שלילית מטעם מב"ן. ועדת השחרורים שדנה בעניינו של השותף [בהרכב אחר] נענתה לבקשתו ואפשרה לו להגיש תוכנית טיפול נפשית מפורטת שתוגש לעיון מב"ן. תוכנית כזו הוגשה ולאחר שעיין בה הביע מב"ן את הסכמתו לשחרור על תנאי. איננו רואים לגזור גזירה שווה מענינו של השותף. מלכתחילה נתוני הפתיחה הנפשיים והטיפוליים היו שונים ולגבי השותף אמר מב"ן מראש כי ישקול לשנות את דעתו אם תוגש לו תוכנית טיפולית. אין מקום לפרט כאן את פרטי חוות הדעת שניתנה בעניינו של השותף, ודי אם נאמר כי הוא הביע הבנה פורמלית ביחס לנזק שגרם לקרבן ולעובדה שנהג שלא כשורה וכן הביע נכונות לקבל טיפול פסיכיאטרי פרטני. כל אלה מצדיקים יחס שונה כך שאין לדבר כלל על אפלייה.     אנו דוחים את העתירה. בית סוהר / כלאמאסרשחרור מוקדם מהכלא