שחרור מוקדם של אסיר שהיה מעורב בפיגוע טרור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור מוקדם של אסיר שהיה מעורב בפיגוע טרור: בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הועדה"), מיום 30.01.2012 שדחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם. כללי 1. העותר מרצה עונש מאסר שני למשך 10 שנים בגין מעורבותו בפיגוע טרור שביצע מחבל מתאבד בקניון השרון בנתניה ביום 12.07.05 בו נרצחו 5 בני אדם, נפצעו 90, מתוכם 30 נפצעו קשה. העותר הסיע את המחבל המתאבד מטייבה עד למקום הפיגוע והורשע בת.פ. 40204/05 (בימ"ש מחוזי ת"א) בהריגה, גרימת חבלה חמורה והחזקת נשק שלא כדין והושתו עליו 13 שנות מאסר בפועל (ראה נספח ב' לתגובת היועמ"ש). הערעור שהגיש לביהמ"ש העליון התקבל, הוא זוכה מעבירות ההריגה וחבלה חמורה והורשע בחמש עבירות של גרם מוות ברשלנות, 30 עבירות של גרם חבלה ברשלנות ובעבירה של החזקת נשק שלא כדין. בגין עבירות אלה הושתו עליו 10 שנות מאסר בפועל אותם הוא מרצה כעת (ראה נספח ג' לתגובת היועמ"ש). 2. לעותר הרשעה קודמת בעבירת פריצה לרכב בכוונה לגנוב בגינה ריצה חודשיים מאסר בעבודות שירות בשנת 2003. 3. לאחר דיון בוועדה מיום 21.11.11, בה נטען ע"י ב"כ העותר כי יש שגיאה בחוו"ד השב"כ שהוגשה לוועדה, אשר התייחסה להרשעת העותר בבית המשפט המחוזי בעבירות חמורות מהן זוכה בביהמ"ש העליון, ולכך שמדובר באסיר בטחוני, הועדה ביקשה הבהרה מהשב"כ. ביום 09.01.2012 הוגשה לוועדה הבהרה ונשמעו טיעונים ובהחלטה מיום 30.01.12 נדחתה בקשת העותר לשחרור מוקדם. החלטת הועדה מיום 30.01.2012 : 1. הועדה ציינה כי מדובר במאסרו הראשון של העותר, לאחר שנגזרו עליו 10 שנות מאסר בפועל. בפתח ההחלטה היא סקרה את העובדות והאירועים מושא האישומים וההרשעות, כאשר לאור פסק הדין של בית המשפט העליון הומר מעמדו של העותר מאסיר בטחוני לאסיר רגיל שכן ביהמ"ש העליון קבע, מחמת הספק, כי העותר לא חשד שנוסעיו מתכננים לבצע פיגוע חבלני, וכי החשדות שהתעוררו בליבו במהלך הנסיעה היו מכוונים לפעילות פלילית של שני הנוסעים בגין עסקת סמים. 2. הועדה הביאה את עמדת גורמי הטיפול לפיה התנהגות העותר בכלא חיובית ואת האמור בדו"ח רש"א, שממליץ על תוכנית טיפולית עם שחרורו, אולם המשטרה מתנגדת לשחרורו נוכח מידע שלילי בעניינו, וגם השב"כ מתנגד לשחרורו נוכח סכנה לביטחון הציבור שצפויה ממנו. חוו"ד שב"כ הראשונה ניתחה את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי והתעלמה מפסה"ד בערעור, כנראה מחוסר ידיעה, אך בחווה"ד הנוספת מיום 20.12.11 פירט השב"כ את ממצאי פסה"ד הסופי בהדגישו כי העותר זוכה מחמת הספק בלבד, ועדיין הגיע למסקנה בדבר מסוכנותו. הועדה קבעה כי היא מחוייבת לפסה"ד של ביהמ"ש העליון, אולם גם העבירות בהן הורשע הינן חמורות ביותר הן בנסיבותיהן והן בתוצאות החמורות שנלוו להן. 3. הועדה התייחסה להתבטאות לאומנית של העותר, כפי שעולה ממידע חסוי של שב"ס שהוצג גם בפנינו, קבעה כי המידע סווג כמהימן ולאור מידת ההוכחה הנדרשת בפני ועדת השחרורים היא ראתה אותו כנתון שניתן להסתמך עליו במסגרת שיקוליה. הועדה לא קיבלה את טענות ב"כ העותר כי ההתבטאות הלאומנית נאמרה ע"י אסיר אחר, שנתמכה במכתבו, שבו הוא מודה באמירת הדברים. המידע, המתייחס לאירוע מחודש ינואר 2009, המכונה "התבטאות לאומנית", הינו משמעותי ביותר לאור אופיין של הנסיבות מושא הרשעתו של העותר, בהן מדובר בפיגוע חבלני רב נפגעים. מדובר במידע חסוי המתייחס לאירוע שהתרחש מספר חודשים לאחר תחילת ריצוי המאסר ויש בהתבטאות כדי להביא למסקנה על מסוכנותו של העותר לביטחון הציבור. לאור תוכן ההתבטאות אין רלבנטיות לזמן אמירתה, והיא מדברת בעד עצמה לעניין הלך רוחו של העותר בהיותו במחיצת אסירים אחרים, שלא כהתבטאויותיו בפני גורמי הטיפול. מסקנת הועדה זהה עם מסקנת שב"כ אולם הנימוקים אינם זהים שכן השב"כ הסיק מסוכנות על סמך נסיבות ביצוע העבירות ואילו מסקנת הועדה מתייחסת למידע מהימן המעלה התייחסות שלילית לאומנית כנגד המדינה, שיש בה חומרה יתרה. המידע החמור המיוחס לעותר באירוע מיום 3.1.09, יחד עם הרשלנות החמורה המיוחסת לו שגבתה קורבנות, מביאה למסקנה כי הוא לא זכאי לשחרור על תנאי בגין מסוכנות לציבור כעולה מהגורמים המצטברים לעיל. 4. הועדה קבעה כי יציאת העותר לחופשות לא משנה את עמדתה שכן אין לראות ביציאה לחופשה כמבחן וכאישור להעדר מסוכנות וכהצדקה לשחרור מוקדם ואין דומה שחרור לתקופת חופשה קצרה לשחרור על תנאי המתייחס לתקופה ארוכה וממושכת. 5. הועדה לא התעלמה בהחלטתה מדו"ח רש"א שהמליץ על שחרור העותר במסגרת תוכנית שיקום וגם לא מהדו"ח הסוציאלי לפיו העותר מבטא צער וחרטה על עבירותיו אולם לאור המידע המוזכר לעיל, לא מדובר בצער וחרטה כנים. המידע, המתייחס להתבטאות ספונטאנית של העותר נגד המדינה, נתפס כמידע רלבנטי לשיקול הדעת לעניין שחרורו על תנאי. 6. הועדה קבעה כי במסגרת שיקול דעתה יש לתת משקל מכריע לעניין מסוכנותו של העותר, שהינה שיקול ראשון בהחלטת ועדת השחרורים לשחרר אסיר. אמנם יש גם לתת את הדעת לשיקולי שיקום ולטובתו של העותר אולם שיקול המסוכנות הוא שיקול עיקרי. מסוכנות העותר לביטחון הציבור והמדינה גוברת בחשיבותה על שיקולי שיקומו, קל וחומר כשיש ספק בכנות וטוהר כוונותיו לאור המידע בעניינו. 7. הועדה ציינה כי בנוסף לאמור לעיל, מדובר בתקופת תנאי ארוכה ביותר של מספר שנים ונתון זה מתווסף לנימוקים לפיהם שיקולי מסוכנות לתקופה ארוכה גוברים על שיקולי השיקום. הועדה החליטה לדחות את בקשת העותר לשחרור על תנאי בגין מסוכנותו לציבור ולביטחון המדינה ומכאן העתירה שבפנינו. נימוקי העתירה: 1. חוות דעת שב"כ שהוגשה בישיבה הראשונה של הועדה ביום 21.11.11 היתה שגויה וגדושת טעויות ומסקנות שליליות שהוסקו בעקבות הנתונים השליליים. לא היה מקום לקבלת חוו"ד שב"כ בעניינו של העותר מאחר ואינו מוגדר כאסיר בטחוני. בחוות הדעת המעודכנת של השב"כ הוא ציין דרך אגב את העובדות הנכונות אולם חזר על אותה המלצה שלילית מילה במילה. השב"כ קבע כי תופעת הסעת שוהים בלתי חוקיים, בוודאי שקיים חשד לקיומה של פעילות אסורה, היא תופעה מסוכנת, וזאת חרף קביעת ביהמ"ש העליון כי העותר לא חשד . 2. החלטת הועדה עושה עוול לעותר שכן הועדה אימצה חוו"ד של השב"כ שלא הייתה אמורה להימצא בתיק מלכתחילה. חרף ידיעת הועדה כי חווה"ד השתרבבה לתיק של אסיר פלילי ולא בטחוני היא חיפשה דרך לשמר את מסקנות השב"כ מבלי לדחותן על הסף כמצופה. 3. הועדה שגתה כאשר הסתמכה אך ורק על נתון אחד ויחיד ממכלול הנתונים שנאספו במהלך 7 שנות מאסר ובכך נעשה עוול ממשי לעותר. היא הסתמכה על מידע אחד ויחיד על אירוע שהיה שנתיים קודם לכן, מיום 3.1.2009, לפיו העותר "התבטא התבטאות לאומית". ב"כ העותר הציגה בפני הועדה בדיון מיום 21.11.11 מכתב מאסיר אחר כי הוא זה שהתבטא בהתבטאויות ולא העותר, הנהלת הכלא השתכנעה והעותר לא נענש ואף יצא לחופשה והמשיך להיות אסיר עבודה. חרף הכחשת העותר, ובהעדר כל סימוכין נוספים לעניין ההתבטאות, קבעה הועדה כי התבטאות זו גוברת על התנהגותו לאורך שנות המאסר ובכך ביטלה את כל התבטאויותיו החיוביות.וגם את קביעת הדו"ח הסוציאלי לפיו הוא מבטא צער וחרטה. 4. חרף מסקנותיהם של גורמי השיקום בכלא, ועל אף המלצות חיוביות של השב"ס, החליטה הועדה כי המידע לגבי ההתבטאות מלמד כי חרטתו וצערו אינם כנים. מדובר במסקנה מרחיקת לכת שאינה הולמת את מכלול הנתונים של העותר. הועדה לא התייחסה להכחשתו של העותר, להסבר שנתן, ולהודאתו של המקלל והמתבטא האמיתי. 5. הועדה לא התחשבה במכלול הנתונים של העותר: זיכויו מעבירת הריגה לאחר שלא הוכח שידע על כוונת הנוסע; התנהגות מעולה בכלא; יציאתו של העותר לחופשות תכופות גם במהלך דיוני הועדה; התבטאויותיו החיוביות של העותר בכל הזדמנות ; חוו"ד של גורמי הטיפול ותכנית רש"א שהמליצה על שחרורו והתוותה את דרכי שיקומו. הדו"ח הסוציאלי קבע כי העותר עובד במסגרת חוליית אגף, מאורס, ומרצה מאסר ראשון. הוא מביע חרטה כנה ונמצא באגף טיפולי במשך שנה, שולב בתעסוקה כחשמלאי, לקח חלק בקבוצות טיפוליות וטיפול פרטני, כיום הוא שוהה בכלא מעשיהו באגף אסירי עבודה , יוצא לחופשות סדירות, התנהגותו ללא חריג, והוא הופנה לבניית תכנית רש"א בקהילה. עפ"י חוו"ד שב"ס העותר לוקח אחריות על מעשיו, ואומר כי לא ידע שמדובר במחבל מתאבד והיה צריך לבדוק יותר את הנוסע. הוא מבטא חרטה וצער, הופנה לתוכנית פיקוח בקהילה, שוהה באגף אסירי עבודה, יוצא לחופשות סדירות, והתנהגותו תקינה. הוגשה לועדה תוכנית רש"א מלאה ומושלמת למשך שנתיים שכוללת שיחה טיפולית פרטנית אחת לשבועיים, עבודה במרכז הרהיטים וכל הפרה תדווח לועדת השחרורים. אם ועדת השחרורים תחליט על פיקוח אלקטרוני תבדק ע"י רש"א התאמתו המעשית. לתוכנית צורפו מכתבים של עו"ס מחלקת הרווחה בבאקה אלגרבייה, חוזה טיפולי, ואישור העסקה. תגובת היועמ"ש לעתירה: 1. הועדה דחתה את הבקשה לאחר ששקלה את מכלול השיקולים הרלוונטים, וביניהם את פסה"ד של בית המשפט העליון וחוו"ד שב"כ ואת המידעים בעניינו של העותר הנוגעים להתבטאות לאומנית המיוחסת לו, שיש לה משקל כבד לאור אופי העבירות המיוחסות לו. הועדה ראתה במידע זה כמהימן ונותן אינדיקציה לעניין הלך רוחו של העותר. 2. הועדה התייחסה לדו"חות גורמי הטיפול ודו"ח רש"א, והגיעה למסקנה כי אין לשחרר את העותר שחרור מוקדם. אמנם יש לתת את הדעת גם לשיקול שיקום האסיר אולם שיקול המסוכנות הוא שיקול עיקרי בהחלטת ועדת שחרורים. 3. הועדה לא התעלמה מדו"ח רש"א שהמליץ על שחרור העותר ומהדו"ח הסוציאלי אולם לאור המידעים קבעה כי אין מדובר בצער וחרטה כנים וכי מסוכנות העותר לביטחון הציבור והמדינה גוברת על שיקולי שיקומו. 4. בעניין טענת העותר כי אין ליתן לחוו"ד שב"כ משקל כיוון שהוא איננו אסיר ביטחוני וכי הועדה נתנה משקל רב מדי למידע שב"ס, המוכחש ממילא , הרי לפי סעיף 9(7) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"). הועדה רשאית לשקול במכלול שיקוליה חוו"ד על אסיר שניתנה ע"י רשויות הביטחון ואין נפקא מינה אם מדובר באסיר המסווג כבטחוני אם לאו. רשות מנהלית שאמורה לקבל תשתית עובדתית רשאית לעשות שימוש בסעיף 9(7) לחוק גם במקרים בהם אסירים אינם מסווגים כביטחוניים. 5. הועדה שקלה היטב את כל השיקולים והגיעה לידי מסקנה, על בסיס הנתונים שהוצגו בפניה, כי מסוכנות העותר לביטחון הציבור והמדינה גוברת בחשיבותה על שיקולי שיקומו, קל וחומר כשיש ספק בכנות וטוהר כוונותיו. 6. סעיף 9 לחוק מונה שיקולים אותם תביא הועדה בחשבון וביניהם העבירה שבגללה מרצה האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, ותקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט. אין מחלוקת כי מדובר בעבירות חמורות ביותר הן בנסיבותיהן והן בתוצאות החמורות שלהן. 7. מדו"ח גורמי הטיפול עולה כי תפקודו של העותר כחונך הופסק עקב עיסוק יתר של העותר בצרכיו בלבד. הדגש בדו"ח הוא כי העותר אינו בשל לטיפול וכי המניע לפנייתו לטיפול הוא הצורך בהפקת רווחים משניים. דיון והכרעה 1. עיון בהחלטת הועדה נושא העתירה מעלה שהיא התייחסה בהחלטתה לפסק הדין של ביהמ"ש העליון, אשר זיכה את העותר מהעבירות החמורות בביצוען הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי והקל בעונשו, אך קבעה, ובצדק, בעקבות פסיקתו של ביהמ"ש העליון, כי מדובר במעשים שנסיבותיהם ותוצאותיהם חמורות (ראה סעיף 48 לפסק דינו של כב' שופט רובינשטיין). כך גם לא התייחסה הועדה לחוות הדעת הראשונה של שב"כ אלא לחוות הדעת השניה שהתבססה על פסה"ד של ביהמ"ש העליון, גם אם חוות דעת זו, כמו קודמתה, קבעה את מסוכנותו של העותר לבטחון המדינה והציבור אם ישוחרר על תנאי מהנימוקים המפורטים בסעיף 6 לחוות הדעת שצורפה כנספח לתגובת ב"כ היועמ"ש. 2. איננו מקבלים טענת ב"כ העותר שהוועדה שגתה כשקיבלה חוות דעת שב"כ והסתמכה עליה שכן גם אם העותר איננו עוד אסיר בטחוני הרי לפי סעיף 9(7) לחוק רשאית הוועדה לקבל חוות דעת של גורמי הבטחון, והשב"כ ביניהם, במיוחד כשמעשיו של העותר היו קשורים לפיגוע שבוצע ע"י מחבל מתאבד. 3. אף אנו, כמו הוועדה, רואים בחומרה את התבטאותו של העותר שמצדיקה את ההחלטה שלא לשחררו על תנאי. גם אם מדובר בדברים שהשמיע העותר בתחילת שנת 2009 הרי תוכן ההתבטאות והנסיבות בה נאמרה היו חמורות ומלמדים על מסוכנות העותר אם ישוחרר על תנאי. התבטאות זו, שמקור המידע שהביא אותה לידיעת שב"ס זכה לסיווג גבוה של מהימנות, עומדת בסתירה בולטת להתנהגותו החיובית של העותר במהלך מאסרו וללקיחת האחריות על מעשיו. מהמידעים שהוצגו בפנינו עולה שלא מדובר בהתבטאות חד פעמית אלא היתה התבטאות קודמת, אמנם פחות חמורה, מספר חודשים לפני ההתבטאות עליה התבססה הועדה (ראה ידיעה 2008040191). 4. אף אנו, כמו הוועדה, לא מתעלמים מחוות הדעת של גורמי הטיפול וגורמי שב"ס ומתוכנית רש"א שהוצגו בפני הוועדה ובפנינו. עם זאת, יש לציין שתוקפה של תוכנית רש"א היא שנתיים בעוד שתקופת הרישיון של העותר היא 3 שנים. 5. לאור כל האמור לעיל, צדקה הוועדה כשדחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם, גם בתוכנית רש"א שאיננה חזות הכל, ההחלטה איננה חורגת ממתחם הסבירות ולקחה בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים, תוך העדפה מוצדקת של ההגנה על בטחון הציבור והמדינה על פני שיקולים אישיים של העותר. 6. אנו דוחים את העתירה. טרורבית סוהר / כלאאסיריםשחרור מוקדם מהכלאמאסרנפגעי פעולות איבה