בתקנות הבטיחות בעבודה (בטיחות במכונות חקלאיות), תשמ"ח-1988 מוגדרת גם "מכונה חקלאית" כטרקטור או מכונה המשמשת בחקלאות, לרבות התקן מיכני המשמש להנעה ולרבות גל מעביר כח, ממסרת ורצועת הנעה של התקן חשמלי, כימי או אחר. תקנה 2 לתקנות אוסרת על הפעלת מכונה חקלאית ועל החזקתה לשם הפעלה, אלא אם התקיימו בה הוראות תקנות אלה. תקנה 3(3) לתקנות המכונות מחייבת גידור לבטח של כל חלק בממסרת של מכונה חקלאית. לטענת המערערת, החלמת השבר הינה איטית ביותר, ועד היום אין היא מסוגלת לשוב לעבודתה בחקלאות, עבודה הדורשת מאמצים פיזיים והפעלת יד ימין. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה בחקלאות:## 1. המערערת, חקלאית, נפגעה בתאונה ביום 9/12/93 כשנחבלה בשורש כף ידה הימנית. התאונה הוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה והמשיב שילם למערער דמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה ועד ליום 9/6/94. 2. פוסק רפואי קבע ביום 19/7/94 כי למערערת היתה נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה שמיום 94/6/10 ועד יום 20/6/94 וכי מיום 21/6/94 נכותה הצמיתה של המערערת הינה בשיעור 0%. המערערת עררה על קביעתו של הפוסק הרפואי ועררה נידון בפני ועדה רפואית לעררים ביום .9/10/94 הועדה הרפואית לעררים דחתה את הערר וכנגד החלטתה זו הוגש הערעור שבפני. 3. לטענת המערערת, החלמת השבר הינה איטית ביותר, ועד היום אין היא מסוגלת לשוב לעבודתה בחקלאות, עבודה הדורשת מאמצים פיזיים והפעלת יד ימין. המערערת, לטענתה, עדיין מוזמנת בקביעות לבתי חולים. המערערת מסתמכת גם על מכתב מרופא מיום 3/11/94, בו נאמר שהמערערת טרם כשירה לשוב לעבודות הדורשות מאמץ של כף היד. המערערת טוענת גם שהפוסק הרפואי לא נתן לה לדבר. 4. לעומתה, טען ב"כ המשיב כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה הרפואית לעררים, הועדה הסתמכה בקביעותיה על צילום עדכני והניחה, כנראה על פי דברי המערערת עצמה שהמערערת שבה לעבודתה. המסמך הרפואי מיום 3/11/94 יכול לשמש אולי בסיס לבקשה לדיון מחדש בעניינה אך אין בו כדי להשפיע על תוצאות הערעור. הערעור נסוב, רק על הנכות הצמיתה ומקריאת הפרוטוקול ניתן להבין מדוע נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 0%. 5. סעיף 64א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן:"החוק"), מאפשר לערער על החלטות ועדה רפואית לעררים בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלות משפטיות בלבד. לפיכך, צודק ב"כ המשיב בעמדתו כי אין לקבל את טענותיה הרפואיות של המערערת, כלומר, הטענות המתייחסות לכך שהיא עדיין אינה כשירה לעבודתה. 6. גם התעודה הרפואית מיום 3/11/94 שעליה נסמכת המערערת אינה יכולה להועיל לה, באשר התעודה לא היתה בפני הועדה הרפואית לעררים )ולא יכולה היתה להיות בפניה, מאחר שניתנה לאחר הישיבה(, כך שהועדה לא טעתה כשלא התייחסה אליה ולאמור בה. 7. טענתה של המערערת על כך שלא ניתן לה לדבר, אף שיש בה פן משפטי, מופנית כנגד החלטת הפוסק הרפואי בדרג הראשון ולא כלפי הועדה הרפואית לעררים, ולפיכך יש לדחות גם טענה זו. 8. הועדה שהורכבה מרופאים מומחים בתחומי האורטופדיה, הכירורגיה והנוירוכירורגיה, היתה בהרכב מתאים לפגיעה ולתלונות המערערת ולא היה פגם כלשהו בהרכבה של הועדה. 9. על אף כל האמור לעיל, נראה לי שהחלטת הועדה אינה יכולה לעמוד בלא לבקש הסבר נוסף מאת הועדה. כאמור לעיל, המשיב הכיר במערערת כבלתי כשירה לעבודתה (בכך ששילם לה דמי פגיעה), לתקופה רצופה שהיא המקסימלית האפשרית לתשלום דמי פגיעה, מיום 10/12/93 ועד יום 9/6/94. הועדה הרפואית לעררים קבעה שגם עם תום תקופת אי-הכושר המזכה בדמי פגיעה, המשיכה המערערת להיות בלתי כשירה לחלוטין לעבודתה ל- 11 ימים נוספים. הועדה אמנם לא קבעה זאת במפורש, אך ניתן להבין זאת מקביעתה לגבי שיעור הנכות הזמנית, שיעור של % 100לתקופה שמיום 10/6/94 ועד יום 20/6/94. ב"כ המשיב טען אמנם כי הועדה הסתמכה על צילום עדכני, אך עיון בפרוטוקול הועדה מעלה כי הצילום האחרון שהיה בפניה הוא מיום 12/6/94, כלומר, בתקופה שלדעת הועדה היתה המערערת עדיין מתאימה לקביעת נכות זמנית בשיעור %.100 אין כל הסבר בפרוטוקול שערכה הועדה לתמיהה המתעוררת, מה ארע בין יום 20/6/94 לבין יום 21/6/94 שהביא את המערערת לשיפור כה חד במצבה, מ-% 100 נכות זמנית ל-% 0 נכות צמיתה, וכיצד הגיעה הועדה למסקנה שהשיפור האמור חל דווקא ביום זה, כאשר הצילום שהיה בידיה היה מיום 12/6/94. אני מודע לכך שעל פי סעיף 62 לחוק קביעת דרגת נכות זמנית אינה חייבת להיעשות על פי המבחנים וניתן לקבוע דרגת נכות זמנית בשיעור העולה על הקבוע במבחנים, אלא שקביעת דרגת הנכות הזמנית, אף אם היא עולה על הקבוע במבחנים, חייבת להיעשות בסבירות, ותוך יחס מובן בין סוג הפגיעה לבין דרגת הנכות הזמנית הנקבעת. חזקה על הועדה הרפואית לעררים, שכאשר קבעה שהמערערת היתה בעלת דרגת נכות זמנית בשיעור של % 100בתקופה שעד יום 20/6/94, הניחה הועדה שבאותה תקופה המערערת, אף אם לא היתה זכאית לשיעור נכות של % 100על פי המבחנים, היתה מוגבלת מאד בכשירותה לעבודה. לפיכך, מתחזקת מאד התמיהה האמורה לעיל - כיצד השתפר מצבה באופן פלאי ביום 21/6/94 ומדוע דווקא ביום זה. אין לקבל את טענת ב"כ המשיב שהערעור מופנה רק כנגד קביעת הנכות הצמיתה, מאחר שהערעור מופנה במפורש כאמור במשפט האחרון לכתב הערעור גם כלפי העובדה שאושרה למערערת נכות זמנית רק עד ליום 20/6/94. 10. בנוסף לאמור לעיל, נראה לי שיש לדרוש מן הועדה הסבר נוסף, על פי המפורט להלן. הועדה הרפואית לעררים אישרה, בסעיף 28לפרוטוקול שערכה, את החלטת "הועדה המחוזית" - הכוונה בכך לדרג הראשון של הועדה, כלומר החלטת הפוסק הרפואי מיום .19/7/94ממצאי הבדיקה שנערכה על ידי הפוסק הרפואי מפורטים יותר מאלה שנערכו על ידי הועדה הרפואית לעררים, ולאור העובדה שהועדה הרפואית לעררים אישרה את החלטתו, יש להניח שהסכימה עם ממצאיו. מקריאת הממצאים עולה שהפוסק הרפואי מצא הבדלים בין תנועות כף יד ימין לבין תנועות כף יד שמאל בכיפוף הגבי ובכיפוף הפלמרי. הועדה הרפואית לעררים עצמה מצאה שתיתכן ירידה קלה בכח הגס ומצאה גם הגבלה קלה בכיפוף כפי. עיון בפריט 41(10) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956מגלה שהגבלת תנועות שורש היד עשויה לשמש בסיס לקביעת נכות. פריט משנה 41(10)(א) קובע ששיעור נכות של 0% מתאים למי שמצבו לאחר חבלה בפרק כף היד "ללא הפרעות בתנועות". מאחר שהועדה לעררים מצאה הפרעה קלה בתנועות ואף אישרה את החלטת הדרג הראשון, אשר בה מפורטות יותר ההגבלות בתנועת פרק כף יד ימין לעומת פרק יד שמאל, יש לדרוש מהועדה הסבר נוסף לכך שקבעה למערערת נכות בשיעור המתאים למי שאין לו הגבלה בתנועות. 11. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה על השבת עניינה של המערערת לועדה הרפואית לעררים, תוך מתן ההוראות הבאות: א. הועדה הרפואית לעררים תפרט בהחלטתה כיצד אירע שמצבה של המערערת השתפר ביום 20/6/94 וכיצד הגיעה הועדה למסקנה שהשיפור חל דווקא ביום זה. ב. הועדה הרפואית לעררים תפרט בהחלטתה האם היא מאשרת את ממצאי הדרג הראשון מיום 19/7/94 או לא. בכל מקרה, תסביר הועדה הרפואית לעררים כיצד מתיישבת הקביעה לגבי שיעור הנכות הצמיתה עם הקביעה בענין קיום הגבלות מסויימות בתנועות כף היד. 12. על המשיב לשלם למערערת את הוצאות המשפט בסך - 250 ש"ח, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/6/95, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/6/95 ועד התשלום בפועל. 13. כל אחד מן הצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30יום מיום שפסק דין זה יומצא לו. חקלאותתאונת עבודה