קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתגמולים רטרואקטיביים: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט אבי פורג) מיום 16.4.08 (ת"א 16661/06, בש"א 161791/06) בה נמחקה תביעתו של המערער כנגד המשיב מחמת העדר עילה וחסינות. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המערער, המטופל על-ידי אגף השיקום במשרד הביטחון, הוכר לראשונה, כנכה צה"ל בשנת 1974, בעקבות פציעה שארעה במהלך שירותו הצבאי ביום 21.2.74 בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים"). לאחר מספר וועדות רפואיות בעניינו של המערער, העלתה הוועדה הרפואית ביום 10.2.02, את אחוזי הנכות של המערער וקבעה אותם בשיעור של 50% בגין הפגימות בכף רגלו ובשוק שמאל על-פי תקנה 47(7)(ב) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: "תקנות הנכים"), וכן 10% נוספים בגין פגימות בברך ובירך שמאל (להלן: "החלטת הועדה הרפואית האחרונה"). בעקבות החלטת הועדה הרפואית האחרונה הנ"ל, תבע המערער מהמשיב בתביעת נזיקין קבלת תגמולים רטרואקטיביים החל מקביעת הועדה הרפואית הראשונה בענייננו, שקבעה לו 30% נכות, שכן לטענת המערער, מצבו הרפואי והממצאים האובייקטיבים לא השתנו מיום פציעתו, ואך בשל התנהלות רשלנית של הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו, לא נקבעו לו מלכתחילה 60% נכות. כן תבע המערער לחייב את המשיב להמציא לו רשימה של כל בעלי התפקידים השונים שעסקו בעניינו, וכן תביעה למתן חשבונות לגבי התגמולים, ההטבות והזכויות שהיה מקבל לו היו נקבעים לו 60% נכות מלכתחילה. מנגד טען המשיב, כי המערער אינו זכאי לתשלום רטרואקטיבי וכי דין תביעתו להידחות על הסף, שכן היה עליו להגיש ערעור על החלטות קצין התגמולים והחלטות הועדות הרפואיות בהתאם לחוק הנכים. כן טען המשיב, כי תביעתו הנזיקית של המערער מהווה למעשה "מסלול עוקף" לתביעה על-פי חוק הנכים, וכי על-פי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה"), עומדת למשיב חסינות מפני אחריות בנזיקין. החלטת בית משפט קמא בית משפט קמא דן בטענות המערער וקבע כי אין למערער עילת תביעה אלא באמצעות חוק הנכים, וכי בהתאם לסעיף 6 לחוק אחריות המדינה, עומדת למשיב חסינות כנגד תביעת רשלנות בגין חבלה שנגרמה עקב השירות הצבאי, והמערער זכאי לקבל את תגמוליו על-פי החוק הספציפי שחל בעניינו, הוא חוק הנכים בלבד. בהתאם לכך קבע בית משפט קמא, כי כנגד החלטתו של המשיב שלא לשלם תגמולים רטרואקטיבית, היה על המערער להגיש ערעור בהתאם לסעיפים 33 ו-34 לחוק הנכים, שקובעים את מסלול הערעור הייחודי והבלעדי של נכה צה"ל על החלטות של קצין התגמולים, וכי כנגד ההחלטות של הועדות הרפואיות היה על המערער להגיש ערעור בהתאם לסעיפים 12 ו- 12א לחוק הנכים, שקובעים את מסלול הערעור הייחודי והבלעדי כנגד החלטות הועדה הרפואית של אגף השיקום.הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי המערער לא מיצה את ההליכים העומדים לרשותו על-פי חוק הנכים במשך שנים רבות, שכן לאורך תקופה המערער לא הגיש ערר על החלטות הועדות הרפואיות בעניינו, ועשה כן רק בחלוף שנים רבות. עוד קבע בית משפט קמא, כי אף אם היה על המשיב להכיר באחוזי הנכות שנקבעו בועדה הרפואית האחרונה מלכתחילה, אין מקום להגיש תביעת נזיקין כנגד המשיב תוך עקיפת חוק הנכים. בית משפט קמא ביסס את קביעתו, בין היתר, על בג"ץ 6964/09 אבודרהם נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון (לא פורסם, ,7.1.07) (להלן: "פס"ד אבודרהם") שם קבע כבוד השופט ד' חשין כי דין עתירתו של נכה צה"ל ליתן צו להורות לקצין התגמולים לנמק מדוע הוא מסרב לשלם לעותר תגמולים רטרואקטיביים, להידחות, שכן היה על העותר להגיש ערעור בהתאם להוראות חוק הנכים, ואין לעקוף את דרכי ההשגה הקיימות על-פי חוק הנכים באמצעות עתירה לבג"ץ. בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער לפיה פסה"ד הנ"ל אינו רלוונטי לענייננו, וקבע כי על-אף שפסה"ד עוסק בחובותיו של קצין התגמולים, בעוד תביעתו של המערער היא בעיקרה כנגד הרופאים המועסקים בוועדות הרפואיות, הרי שאין שוני מהותי, וניתן ללמוד מפס"ד אבודרהם לענייננו. באשר לתביעתו של המערער לקבל את שמות קציני התגמולים והרופאים לצורך הוספתם כנתבעים, וכן תביעתו כנגד המדינה באחריות שילוחית, קבע בית משפט קמא כי נוכח ההוראות הספציפיות של חוק הנכים והוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק אחריות המדינה, אין להתיר הגשת תביעה כנגד המדינה, בין ישירה ובין שילוחית. עוד קבע בית משפט קמא כי חברי הועדות הרפואיות ממלאים תפקיד מעין שיפוטי, ומשכך הם זכאים לחסינות מעין שיפוטית, ובהתאם לסעיף 8 לפקודת הנזיקין, משלא פעלו בזדון, ואף לא נטען שפעלו בזדון - אין להטיל עליהם אחריות אישית. לבסוף, קבע בית משפט קמא, כי אין בידו לקבל את טענת המערער לפיה המשיב מושתק מלטעון לדחייה על הסף בשל מעשה בית-דין שקם עם מתן ההחלטה בת"א (רח') 1793/04 (בש"א 1876/04) מלכה נ' ד"ר דולפין, (לא פורסם, , 18.7.05) (להלן: "פס"ד ד"ר דולפין"), שכן הנסיבות שנדונו בפסק דין זה היו שונות, הואיל ושם נטען כי הפגיעה בתובע הייתה בכוונת מכוון. לאור האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי לא קמה למערער עילת תביעה נזיקית כנגד המשיב, ומשכך דין תביעתו להימחק על הסף. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בהחלטתו לפיה דין תביעתו להימחק על הסף.לטענתו, אין בחוק הנכים או בחוק אחריות המדינה הענקת חסינות למשיב מפני תביעה בגין הפרת חובותיו על-פי חוק הנכים, כאשר לא ניתן ללמוד על חסינות זו הפוגעת בזכויות יסוד של הפרט, בדרך של פרשנות ללא הוראת חוק חרותה וחד משמעית. מוסיף המערער וטוען, כי אף אם הייתה הוראה חוקית כאמור יש לפרשה בצמצום. לטענת המערער קיומו של הליך ערעור אינו שולל תביעה בנזיקין נגד המשיב אף בגין עוולות שיפוטיות, כפי שנקבע בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח (לא פורסם, 16.10.91). מוסיף המערער וטוען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה חברי הוועדות הרפואיות ממלאים תפקיד מעין שיפוטי המעניק להם חסינות, שכן לטענת המערער הוועדות הרפואיות הינן ועדות מקצועיות, מנהליות וחבריהם אינם משפטנים, המערער תומך את טענתו בע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102 (1991), שם נקבע כי הוצאת רישיון בנייה על-ידי ועדה מקומית אינה בבחינת הליך מעין שיפוטי המקנה לה חסינות. בהתאם לכך, טוען המערער כי לא יעלה על הדעת שגוף מנהלי, הנתון לפיקוח של יו"ר הועדות הרפואיות, יזכה לחסינות שיפוטית זהה לזו של שופט. עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה אין אחריות שילוחית של המדינה בגין אחריותם של הועדות הרפואיות וקציני התגמולים, שכן אף לגבי שופטים, נקבע כי המדינה אחראית באחריות שילוחית ומשכך, היה על בית משפט קמא לאפשר למערער לכל הפחות להוכיח רשלנות רבתי מצד המשיב בטיפול בעניינו. מוסיף המערער וטוען, כי בית משפט קמא לא דן בטענתו לעוולה חוקתית וכי היה על בית משפט קמא להעדיף את בירור התביעה לגופה על-פני מחיקתה על הסף, בהתאם להלכה הפסוקה. מנגד, טוען המשיב כי החלטתו של בית משפט קמא מוצדקת, מנומקת ומבוססת היטב בחוק ובפסיקה, ואין מקום להתערב בה. לטענת המשיב, בית המשפט העליון אמר דברו בסוגיה זו וקבע בע"א 9878/06 רבקה (אמי) עמית נ' מדינת ישראל- משרד הבטחון (לא פורסם, 30.12.08) (להלן: "פס"ד עמית") כי לא ניתן לתבוע תגמולים מכוח חוק הנכים באופן רטרואקטיבי, אלא על-פי הוראות חוק הנכים וכך גם בפס"ד אבודרהם. מוסיף המשיב וטוען כי המערער ניצל מספר פעמים את זכות הערעור שמקנה לו חוק הנכים על קביעת דרגת נכות על-ידי הועדות הרפואיות, ומשכך היה לו יומו לפני הפורומים הקבועים בחוק הנכים לענייו זה. כן טוען המשיב, כי על-אף שלמערער יש זכות ערעור על החלטת קצין תגמולים בעניין תשלום רטרואקטיבי, המערער הגיש את התביעה לבית משפט קמא בטרם קיבל את החלטת קצין התגמולים בעניינו, ולאחר שניתנה ההחלטה נשוא הערעור, הוציא המשיב החלטה הדוחה את בקשתו של המערער לקבלת תשלום רטרואקטיבי, המערער לא ערער על החלטה זו, ומשכך היא הפכה חלוטה. עוד טוען המשיב, כי על-פי ההלכה שנקבעה ברע"א 1357/06 גזית נ' קצין תגמולים, (לא פורסם, 6.10.08) (להלן: "פס"ד גזית") כל פנייה לוועדה הרפואית נחשבת לתביעה חדשה, ולכן המועד ממנו משולמים התגמולים לפי דרגת הנכות המעודכנת הוא מועד הפנייה האחרונה לוועדה הרפואית. בהתייחסו לטענות המערער טוען המשיב כי טענותיו של המערער הן, בין היתר, כנגד ועדות רפואיות שדנו בעניינו של המערער לפני כ-30 שנה, דבר המקשה על המשיב להתגונן בפני טענות המערער, שכן סביר להניח שחלק מהרופאים כבר אינם בין החיים, וכן סביר שהרופאים לא יזכרו דבר. כמו כן, טוען המשיב כי קבלת הערעור משמעותו מתן זכות ערעור על החלטות של ועדות רפואיות וקציני תגמולים בלתי מוגבלת בזמן. מוסיף המשיב וטוען לעניין זה, כי תביעתו של המערער נועדה לעקוף את המסלול החוקי שקבע המחוקק בחוק הנכים וקבלת התביעה תאיין את הוראות המחוקק בחוק הנכים. עוד טוען המשיב כי עומדת למדינה חסינות על-פי חוק אחריות המדינה, שסעיפים 6 ו-7 שבו, נועדו להסדיר את יחסי הגומלין בין חוק הנכים לפקודת הנזיקין, וקבעו למעשה כי אין למערער זכות תביעה אלא באמצעות חוק הנכים, והוא אינו רשאי לנקוט בהליכים לפי חוקים אחרים, ומשכך גם אין מקום להעביר למערער את רשימת כל בעלי התפקידים מטעם המשיב שדנו בעניינו לאורך השנים. לבסוף, טוען המשיב כי המערער כלל לא טען בבית משפט קמא כי המשיב ו/או אחרים מטעמו פעלו כלפיו בזדון, ומשכך טענתו מהווה הרחבת חזית אסורה. כן טוען המשיב, כי עתירות מסוג זה בעניין הטבות הן בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים, וכי אין למערער עילת תביעה בגין הפרת עוולה חוקתית, כפי שקבע בית משפט קמא, שכן המחוקק קבע סעד ספציפי לפגיעתו של המערער בחוק הנכים. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים, אני סבור כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. הואיל ועניין לנו בערעור על החלטה המוחקת את התביעה על הסף מחמת היעדר עילה - לצורך הדיון בלבד, וכשם שקבע בית משפט קמא, נצא מנקודת הנחה לפיה הוכחו טענותיו העובדתיות של המערער, דהיינו שאכן מאז פציעתו ועד לשנת 2002, בה התקבלה ההחלטה האחרונה של הועדה הרפואית בעניין אחוזי הנכות של המערער, לא השתנה מצבו הרפואי של המערער, וכי ניתן היה, על סמך ממצאי הוועדות הרפואיות בעניינו של המערער שקדמו לועדה האחרונה, להגיע לאותה המסקנה שהגיעה הועדה בשנת 2002, ולקבוע למערער את אחוזי הנכות שנקבעו בסופו של דבר בגין הפגימה ברגלו השמאלית, מלכתחילה. בהתבסס על הנחה זו, נבחן האם קיימת למערער עילת תביעה כנגד המשיב, וליתר דיוק, האם עומדת למערער עילת תביעה, חיצונית לחוק הנכים, כגון תביעות בעילות של רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט, כפי שמבקש המערער לטעון. סעיף 6 לחוק אחריות המדינה קובע את חסינותה של המדינה מפני תביעות נזיקין במקרה של חבלה ומחלה שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי, וזו לשון הסעיף: " 6. (א) אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי. (ב) "שירות צבאי", בסעיף זה, פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט- 1949." ההצדקה למתן הפטור מהאחריות היא בכך, שעבור חבלות או מחלות שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי, עקב שירותו הצבאי, חייבת המדינה לשלם תגמולים על-פי חוק הנכים, כפי שמצויין בדברי ההסבר להצעת חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)(תיקון מס' 2), תשל"א- 1971 (הצעות חוק 945, עמוד 240): "טעם הפטור הוא, שכל אלה זכאים לתגמולים ולשיקום לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 [נוסח משולב], וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, ואין זה מן הדין שיהיו זכאים לקבל מאוצר המדינה גם תגמולים וגם פיצויים." בהתאם לכך, נקבע בע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כט(2) 601 (1975), כי כל מקום שהניזוק חוסה תחת חוק הנכים, והוא זכאי לתגמולים והטבות על-פי חוק זה, תהיה המדינה פטורה מאחריות נזיקית, וכדברי כבוד השופט י' כהן בעמוד 605: "ההצדקה לפטור זה מאחריות היא בכך, שעבור חבלות או מחלות שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי חייבת המדינה לשלם תגמולים לפי חוק הנכים הנ"ל. אמנם הביטוי "עקב שירותו הצבאי" לא הוגדר בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), אך הן מתוך מטרת סעיף 6(א) הנ"ל והן מתוך ההפניה לחוק הנכים שבסעיף 6(ב) ברור, שכוונת המחוקק היתה ליצור תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6(א) ובין הזכות לפי חוק התגמולים, באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין." בענייננו, המערער הוכר בשל פציעתו כנכה צה"ל על-פי חוק הנכים, והוא קיבל לאורך השנים את התגמולים להם הוא היה זכאי על-פי החלטות הועדות הרפואיות בעניינו והחלטות קצין התגמולים. בתביעתו, מערער למעשה המערער על אחוזי הנכות שנקבעו לו לאורך השנים, עד להחלטה האחרונה בעניינו, והוא תובע קבלת תגמולים רטרואקטיביים בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לו בועדה הרפואית האחרונה. סעדים אלה מוסדרים בחוק הנכים, ומשכך פטורה המדינה מאחריות נזיקית כנגד תביעות אלה, על-פי סעיף 6 לחוק אחריות המדינה. זאת ועוד, חוק הנכים קובע מנגנוני ערעור באמצעותם רשאים הנכים להעלות את טענותיהם כנגד החלטות שניתנו בעניינם. כך, סעיף 12 לחוק הנכים קובע את זכותו של הנכה להגיש ערעור על החלטה של ועדה רפואית בפני ועדה רפואית עליונה, ולאחריה בפני בית המשפט המחוזי. סעיפים 33-34 לחוק הנכים קובעים את זכותו של הנכה להגיש ערעור על החלטה של קצין תגמולים בפני ועדת ערעור ולאחריה לבית המשפט המחוזי, כולל לגבי החלטה הנוגעת לתשלומים רטרואקטיביים. כבוד השופט חשין בבגץ 7895/96 שייקה נ' קצין התגמולים (לא פורסם, , 4.5.98) התייחס למנגנון זה וקבע כי: "החוק סלל דרך לפני הנכים להעלות קובלנותיהם לפני גופים שכוננו בו: קצין התגמולים, ועדת ערעורים, בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון, ובצידם של אלה: ועדה רפואית וועדה רפואית עליונה. זו הדרך שהטוענים לזכויות לפי החוק ללכת בה, ואליה נפנה את העותר... וההנחה המוטמעת בחוק היא זו, שהטוען לזכויות על-פיו אמור לבוא אל-שלו בהלכו בדרך שסלל המחוקק עבורו... משעמד-או עומד- לעותר סעד חלופי, שוב אין הצדק כי נידרש אנו לעתירה." מלבד מנגנוני הערעור הנ"ל, קבע המחוקק בסעיף 35(א) לחוק הנכים דרך נוספת לתיקון טעויות שנפלו בהחלטות של קצין התגמולים. סעיף זה מטרתו מתן אפשרות לתקן החלטות שהתברר שהיו מוטעות, והוא מהווה חריג לעקרון של "מעשה בית דין", המאפשר לקצין התגמולים, גם לאחר שנתן החלטה סופית, לתת החלטה חדשה במקרה שבו התגלו ראיות חדשות, כאשר המונח "ראיות חדשות" פורש בפסיקה בהרחבה ונקבע שאף חוות דעת חדשה שלא עמדה בפני מקבל ההחלטה המקורית, עשויה להוות ראיה חדשה לצורך סעיף זה (ראה: ע"א 2563/03 בן חור נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 4.5.06) (להלן: "פס"ד בן חור"). בד בבד הגביל המחוקק את זכאותו של הנכה לקבלת תשלום רטרואקטיבי במקרה בו אכן נפלה טעות בהחלטת קצין התגמולים, וקבע כי תשלום התגמולים יהיה מיום הגשת הראיות החדשות, ולכל המוקדם שנה אחת קודם שהוגשו הראיות החדשות. כך גם נקבע בסעיף 18(א) לחוק, כי מועד תחילת תשלום התגמולים הוא מיום הגשת התביעה, כאשר הגשת תביעה כוללת גם תביעה מחודשת שמתבססת על טענה בדבר טעות שנפלה בהחלטות הקודמות של הועדות הרפואיות, ועל זכותו של הנכה לפי סעיף 37(ב) לדרוש בדיקה מחדש בועדה הרפואית אחת לשישה חודשים. הגבלה זו נועדה לאזן בין תכליתו הסוציאלית של החוק, שמאפשרת, בין היתר, השארת "תיק פתוח" לכל נכה על-מנת שזכותו לקבל תגמולים בהתאם למצבו הבריאותי הדינאמי לא תיפגע, ואף מתן אפשרות, כמעט בלתי מוגבלת, להגיש ראיות חדשות על-בסיסן תבחן מחדש תביעתו של הניזוק, וזאת תוך כרסום בעקרון סופיות הדיון, כפי שצוין לעיל, לבין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת ארבל בפס"ד בן חור: "מודה אני כי קיימת תחושה של חוסר נחת מסוים מכך שאפשר והמערער נדרש לשאת במחיר טעות שחלה בהחלטת המשיב, אשר בגינה זכאי הוא לקבל תגמולים על הפגיעה שנגרמה לו עקב שירותו הצבאי רק החל מיום הגשת התביעה שהצביעה על הטעות, ולא ממועד קרות הטעות עצמה. אולם, יש לזכור כי זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים, המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו, ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישום מטרה זו." וכן דבריו של כבוד השופט אלון בפס"ד גזית, שעסק בפרשנותו של סעיף 18(א) לחוק הנכים: "תוצאת הדברים מעוררת אמנם מידה מסוימת של אי נחת. דרגת הנכות של 55% כפי שנקבעה בשנת 1996 מתייחסת לנכותו של המערער כפי שהיתה מלכתחילה. ניתן גם להסכים במידה מסוימת לטענה כי משמעה של החלטה זו הינה כי סיווג נכותו של המערער בהחלטות הקודמות היה מוטעה, או למצער כי עמדתה המקצועית של הועדה הרפואית בהחלטת 1996 מבטאת השקפה רפואית שונה לעניין אותו הסיווג מהשקפתן של ועדות רפואיות קודמות שדנו בעניינו של המערער. ברם - אין עניינו של המערער דנן יוצא מגדרו הכולל של ההסדר שקבע המחוקק לעניין "התיק הפתוח", מחד גיסא, ובאיזון שנחקק בין הסדר זה לבין מניעת תשלום תגמולים רטרואקטיביים מאידך גיסא." הנה כי כן, ניתן לראות כי המחוקק קבע בחוק הנכים מנגנוני ערעור, הן על החלטות הועדות הרפואיות והן על ההחלטות של קצין התגמולים, ובנוסף קבע מנגנון לתיקון טעויות, אף לאחר שמוצו כל שלבי הערעור, ואיפשר קבלת תשלום רטרואקטיבי בגין טעות של קצין התגמולים או הועדות הרפואיות, אך הגביל זכות זו לשנה אחת בלבד מיום הגשת הראיות החדשות, מהנימוקים שפורטו לעיל. לאור האמור, והואיל ותביעתו של המערער חוסה תחת חוק הנכים והסעדים הנתבעים על-ידו מוסדרים בחוק זה, היה על המערער לצעוד במסלול המיוחד והספציפי שסלל לו המחוקק - הוא חוק הנכים, ובמידה והמערער סבר כי החלטות הועדות הרפואיות בעניינו מוטעות ואינן עולות בקנה אחד עם ממצאי הועדות עצמן, היה עליו להגיש ערעור על החלטות אלה בהתאם לחוק, ולא להמתין שנים ארוכות ולהגיש תביעה נזיקית בדיעבד, שכן המערער אינו רשאי לסטות מהמסלול שקבע המחוקק ולפנות ל"מסלול עוקף" באמצעות הגשת תביעה בגין עילות שהינן חיצוניות לחוק הנכים, כנגדן חסינה המדינה, בנסיבות העניין. כך בעניין אבודרהם, שדן בתביעה לתגמולים רטרואקטיביים בגין 60% נכות שנקבעו ב-2005 וזאת החל מ-1972, עת נבדק העותר על-ידי ועדה רפואית מטעם קצין התגמולים, ונקבעו לו 20% נכות (שהועלו בהמשך ל-35%-40%), נפסק על-ידי בית המשפט העליון, כי לעותר סעד חלופי לפי חוק הנכים, הקובע כי ערעור על החלטה של קצין התגמולים יובא בפני ועדת ערעור, תוך דחיית טענת העותר שטענותיו והשגותיו מכוונות כלפי התנהלותו של קצין התגמולים, והימנעותו מלפעול כדין, להבדיל מהחלטותיו של קצין התגמולים, תוך הפנייתו למסלול של ערעור על החלטות קצין התגמולים בפני ועדת ערעור, ועל החלטה זו ניתן להגיש ערעור בנקודה משפטית בלבד לפני בית המשפט המחוזי, כאשר נאמר כי "אין לעקוף את דרכי ההשגה הקיימות על פי החוק באמצעות עתירה לבית משפט זה".זאת כאשר הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא למעשה קביעת אחוזי נכות גבוהים מאלה שנקבעו לעותר בעבר וקבלת תגמולים באופן רטרואקטיבי, סעד שיש להפנותו לקצין התגמולים. דברים אלו, דומים ויפים לענייננו ומדברים בעד עצמם. בפס"ד עמית, דן בית המשפט העליון בתביעה נזיקית שהגישה גב' עמית כנגד משרד הביטחון, בה תבעה שני ראשי נזק. האחד, תשלום רטרואקטיבי בגין התגמולים שנמנעו ממנה לאורך השנים בהם לא הוכרה כיתומת צה"ל, והאחר, נזק כללי בלתי ממוני שנגרם לה לטענתה, לאחר שהמדינה לא הודיעה לה על דבר יתמותה, מיד לאחר מות אביה. לגבי הנזק הראשון קבע בית משפט קמא כי דין התביעה להידחות הואיל ועומדת למדינה חסינותה על-פי חוק אחריות המדינה, ובלשונו של כבוד השופט דנציגר בפס"ד עמית: "ככל שמדובר בתביעת המערערת לקבלת תגמוליה כיתומה שאינה עומדת ברשות עצמה באופן רטרואקטיבי, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, שכן אף אני סבור, כי ראש נזק זה מהווה למעשה "מסלול עוקף" לתביעת התגמולים שאותה הגישה המערערת לקצין התגמולים ושנדחתה עד לקבלת ערעורה בשנת 1987. לטעמי, קיומו של מסלול ערעורי על החלטת קצין התגמולים, מונע מן המערערת מלתבוע את המשיבה בעילה נזיקית. במצב זה עומדת למשיבה חסינותה על פי חוק אחריות המדינה בנזיקין, עליה עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, כמובהר בהחלטת בית המשפט המחוזי, לא ניתן לתבוע תגמולים באופן רטרואקטיבי, אלא על פי הוראות חוק התגמולים. תביעת המערערת בנזיקין, בגין אי הכרתה בשנים שקדמו לשנת 1987 מהווה עקיפה של הוראה ברורה בחוק התגמולים בנושא זה". (הדגשות במקור- ק.ו.). קביעה זו יפה גם לענייננו, שכן אמור, גם בענייננו מבקש המערער לתבוע למעשה תגמולים רטרואקטיבים בגין התקופה בה אחוזי הנכות שנקבעו לו היו נמוכים יותר מהאחוזים שנקבעו בועדה האחרונה בעניינו. באשר לראש הנזק השני, קבע בית המשפט בפסה"ד הנ"ל, כי הואיל ומדובר במחדל רשלני של המדינה, שאירע במנותק מאירוע המוות או הפציעה, ואין לניזוק אפשרות להיפרע באמצעות חוק הנכים או חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, לא עומדת למדינה החסינות הקבועה בחוק אחריות המדינה וכדברי כבוד השופט דנציגר בפס"ד עמית: "יש מקום לטעמי לפרש בצמצום את הוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק הנזיקים האזרחיים במצבים בהם נזקו של התובע נובע ממחדל רשלני של המדינה שאירע, במנותק מאירוע המוות או הפציעה ובנסיבות בהן אין הניזוק יכול להיפרע במסגרת חוק התגמולים בשל חסינות המדינה. זאת מאחר שהחסינות המוקנית למדינה בסעיפים 6 ו-7 לחוק הנזיקים האזרחיים, מוקנית לה דווקא על רקע קיומם של הסדרים חוקיים אחרים המבטיחים פיצוי לנפגעים או לבני משפחותיהם, ללא כל צורך בהוכחת אחריות. כאלו הם ההסדרים הקבועים בהוראות חוק הנכים ובהוראות חוק התגמולים. תביעתה של המערערת, ככל שהיא נוגעת לנזקים הנפשיים שנגרמו לה בשל אי מסירת ההודעה על נפילת אביה סמוך לאחר נפילתו, מתייחסת לאירוע נזק נפרד מאירוע המוות המצער של אביה. חוק התגמולים אינו חל על מקרה זה. משכך, אילו הייתה מוכיחה המערערת את טענותיה להתרשלותה של המשיבה בכך שלא הודיעו לה על נפילת אביה, ואת הקשר הסיבתי בין אי מתן ההודעה, או האיחור במתן ההודעה, לבין מצבה האישיותי, ואילו הייתה מגישה את תביעתה במועד, היה מקום לקבל את ערעורה ככל שהוא נוגע לנזקים הבלתי ממוניים להם טענה." (ההדגשות במקור- ק.ו.) כך גם קבע בית המשפט המחוזי בתא (י-ם) 3092/01 קינן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.06) (להלן: "פס"ד קינן"), שם דן בית המשפט בתביעתו של מר קינן לקבלת תגמולים רטרואקטיביים בגין פגיעה נפשית חמורה, שנגרמה לו כתוצאה מהשתתפותו במלחמת יום כיפור. במקרה זה, גיוסו של מר קינן למלחמה לא נרשם ברשומות צה"ל, ומשכך לא התקבלה תביעתו לאורך השנים, ורק בשנת 2000, לאחר שהוקמה "ועדת בדיקה" בעניינו, שקבעה כי הוא אכן גויס ונלחם במלחמה, הוכרה נכותו ונקבע כי הוא זכאי לתגמולים מיום הגשת תביעתו האחרונה בלבד. בית המשפט קבע בעניין זה, כי אין מקום לדחות את התביעה על הסף, וכי לא עומדת למדינה חסינות במקרה זה הואיל ומדובר בתביעה שלא חל עליה חוק הנכים, ועילת התביעה אינה נובעת מחוק זה, שכן למעשה מר קינן לא היה בבחינת חייל על-פי הרשומות הצבאיות, ותביעתו לא הייתה כנגד קצין התגמולים והחלטותיו, אלא כנגד רשלנות הצבא בניהול רשומותיו. כך גם קבע בית המשפט המחוזי בת.א (ת"א) 1505/99 מדינת ישראל- משרד הביטחון נ' בן ברוך רפאל (לא פורסם, 17.3.03) במקרה של אירוע מנותק מהאירוע של החייל כמו פגיעה נטענת בבני משפחתו, כנזק נפרד שחוק הנכים לא חל עליו. בענייננו, כפי שפורט לעיל, הנסיבות הינן שונות. תביעתו של המערער היא למעשה לקבלת תגמולים רטרואקטיביים בתביעה ישירה הנכנסת בגדר חוק הנכים, ונובעת ישירות מהפציעה, כאשר סעד זה מוסדר באופן ספציפי בחוק הנכים, והמערער לא מיצה את זכויותיו על-פי חוק זה. בשל כך, תביעתו של המערער מהווה עקיפה של ההסדר הספציפי שנקבע בחוק הנכים. לכן, עומדת למדינה בנסיבות אלה, החסינות כנגד תביעה נזיקית על-פי סעיף 6 לחוק אחריות המדינה. אכן, כפי שנקבע בפס"ד עמית וכפי שנדון בפס"ד קינן, יש לפרש את חסינות המדינה שבסעיף 6 לחוק אחריות המדינה בצמצום, ובכל אותם מקרים בהם הנזק הוא כתוצאה ממחדל או מעשה רשלני של המדינה שאירע במנותק מאירוע הפציעה, יתכן ולא תחול החסינות, והמדינה תהיה חשופה לתביעה נזיקית, ברם לא זה המקרה שבפנינו. בענייננו כאמור, המערער יכול להיפרע במסגרת חוק הנכים וטענותיו הן כנגד החלטות של ועדות רפואיות וקצין התגמולים, עליהן ניתן לערער על-פי חוק הנכים, ומשכך בצדק קבע בית משפט קמא כי עומדת למדינה, בנסיבות אלה, החסינות וכי דין תביעתו של המערער להימחק על הסף. למעלה מן הצורך, עקב זאת שהמערער לא טען בכתב תביעתו לכוונת זדון, ולא מיצה את זכויותיו לערער על-פי חוק הנכים, אין צורך להכריע מה יהא דינו של מקרה בו ייטענו טענות חמורות כנגד קצין התגמולים, כגון כוונת זדון, והאם ניתן יהיה לטעון אז כי מדובר באירוע המנותק מאירוע הפציעה ועילה שאינה מוסדרת בחוק הנכים, שאז ייתכן שלא תעמוד למדינה החסינות שבחוק אחריות המדינה. באשר לטענתו של המערער לפיה ייחוד העילה אינו מונע תביעת נזיקין, הרי שטענה זו והפסיקה אליה הפנה המערער, אינה ממין העניין, שכן עניין לנו בהסדר מיוחד הקובע את חסינותה של המדינה מפני תביעת נזיקין מקום בו חל חוק הנכים, ואילו בפסיקה אליה הפנה המערער חוק אחריות המדינה אינו חל, ומשכך אין ללמוד מהלכות אלה לענייננו. סוף דבר התוצאה הינה כי דין הערעור להידחות. בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער, אין צו להוצאות. הפיקדון שהפקיד המערער יוחזר למערער, באמצעות בא-כוחו. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים ומצטרף לחוות דעתו המקיפה של חברי ד"ר קובי ורדי. אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.רטרואקטיביות