קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על תקיפה - תביעות קטנות: זוהי תביעה לפיצוי בגין תקיפה אשר תקף הנתבע את התובע, ביום 7.9.93, בביתו של הנתבע, אשר ברח' חבצלת 7 בקרית ביאליק. התובע צירף לכתב תביעתו עותק מכתב האישום אשר הוגש כנגד הנתבע בגין התקיפה הנ"ל, ואת פרוטוקול הדיון, בתיק הפלילי, ממנו עולה כי הנאשם הודה באשמה ונדון לשל"צ, ללא הרשעה. הנתבע טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנות, ולחילופין - בגין ניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש, בשל הגשתה באיחור כה רב. עוד טען הנתבע בכתב הגנתו, כי הוא לא תקף, כלל, את התובע, וכי הועמד לדין ונדון בשל חוסר הבנתו וחוסר יכולתו של בא כוחו. כן טען הנתבע, כי מאחר שלא הורשע, אין פסק הדין הפלילי יכול לשמש ראיה בתביעה האזרחית. לגופו של ענין - הכחיש הנתבע, כי תקף את התובע. אין ממש בטענותיו אלה של הנתבע. לענין טענת ההתיישנות, קובע סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות: "תקופה קצובה במספר חודשים או שנים לאחר אירוע פלוני תסתיים בחדשה האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע…" בעניננו - יום האירוע הינו יום 7.9.93, ולפיכך מסתיימת התקופה ביום 7.9.00 - הוא היום בו הוגשה התביעה. כיוון שכך - הוגשה התביעה ביום האחרון אשר בו ניתן היה להגישה, ואין לאמר כי התיישנה. כן אינני סבורה כי הגשת התביעה באיחור, במקרה זה, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ולא מצאתי כי הגשתה המאוחרת מנעה מהנתבע הגנה כלשהי, או פגעה בהגנתו באופן כלשהו. מה גם שהתיק הפלילי עצמו הסתיים רק ביום 12.1.98. גם לענין היות ההליך הפלילי ראיה בהליך האזרחי, על פי סעיף 42 א' לפקודת הראיות, אינני מקבלת עמדתו של הנתבע. אמנם, בעבר היו כאלה אשר גרסו כי רק הרשעה ממש יכולה להוות ראיה בהליך האזרחי, אולם מחלוקת זו הוכרעה בע"א 19/89 שלג גליל נ' כלפה מוטי תקדין על' 91 (2) 1530, כך שכיום מוסכם כי גם פס"ד אשר הסתיים "ללא הרשעה", יכול לשמש ראיה בהליך אזרחי. כן דוחה אני את טענת הנתבע כי, בשל עצה גרועה אשר ניתנה לו ע"י בא כוחו, הודה בעובדות כתב האישום. טענה זו לא תישמע, וממצאי פסק הדין, בין אם מבוססים הם על הכרעת דין שניתנה לאחר ניהול הוכחות, בין אם מבוססים על הודאת הנאשם מהווים הם ראיה בהליך האזרחי, על פי הסעיף הנ"ל. למרות האמור לעיל, ולפנים משורת הדין, שמעתי את הצדדים ולאחר ששמעתים השתכנעתי כי, גם לגופו של ענין, יש לקבל את התביעה. עדותו של התובע היתה אמינה עלי, ולצערי לא אוכל לאמר דברים אלה על עדותו של הנתבע. בכתב הגנתו טען הנתבע כי התובע התפרץ לביתו, לאחר שהוא לא נתן לו להכנס פנימה, ואיים ברצח ובפגיעה ברכוש. בביהמ"ש סיפר כי אשתו היא זו אשר פתחה לתובע את הדלת וכי התובע עמד בפתח ואיים על אשתו, גרסה שלא בא שזכרה בכתב ההגנה. שוכנעתי כי לא בשל עצה גרועה של בא כוחו הודה הנתבע, אלא בשל נכונות העובדות האמורות בכתב האישום בחר להודות ולא לנהל הוכחות במשפט הפלילי. התוצאה הינה שאני מקבלת את התביעה וקובעת כי על הנתבע לפצות את התובע בשל תקיפתו אותו, כמתואר בכתב התביעה. התובע צירף לתביעתו תעודות רפואיות, אשר עולה מהן כי, הגם שהוא הותקף, הרי לא נגרמה לו חבלה של ממש. טענותיו של התובע , בכתב התביעה, לפיהן נעדר מעבודתו, בגין התקיפה, למשך 10 ימים לא הוכחו בפני, וכך אף לא הוכחה טענתו לנזק, לצמיתות, בכתפו, נזק שלהוכחתו יש צורך בחוו"ד מומחה, וזו לא צורפה. לא למותר לציין כי אף בכתב האישום נרשם כי התובע נשרט בחזהו והנתבע הואשם בתקיפה סתם, ולא בתקיפה חבלנית. אשר על כן זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל, פיצוי אותו אני מעריכה, בסך של 2,500 ש"ח. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי כולל בסך של 2,500 ש"ח, וכן הוצאות המשפט בסך של 250 ש"ח, והכל - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות לבקש רשות ערעור בביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום. משפט פליליאלימותתביעות קטנותתקיפה