קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פינוי במסגרת אכיפת שעבודים: השופט א. ואגו : הערעור מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ע. רוזין), אשר קיבל תביעת פינוי וסילוק יד, שהגיש המשיב כנגד שתי החברות המערערות והורה להן לסלק ידן מנכס מקרקעין, אולמות מספר 26 ו 27, המצויים בקומה 6 של בניין הידוע כ"בית הפריזמה". המשיב התמנה לכונס נכסים קבוע על הבניין, ובכללו הנכס דנן, וזאת במסגרת הליכי אכיפת שיעבודים שניתנו על ידי יזמי הפרוייקט, לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ובגדר ההליכים בבית משפט המחוזי בבאר שבע, לאחר שנעתרה הבקשה לאכיפת השעבודים והמשכונות, ומונה כונס הנכסים הקבוע, גם הותר לכונס - המשיב להגיש את התביעה דנן לסילוק ידי המחזיקים בקומה השישית של הבניין. התביעה הוגשה, במקור, נגד ארבעה תאגידים, אולם כנגד שניים מהם ניתן פס"ד בשלב מוקדם, ושני הנתבעים הנותרים, אלה החברות המערערות כיום, ביקשו וקיבלו רשות להתגונן כנגד התובענה שהוגשה על דרך סדר דין מקוצר, ואולם, בסופו של יום, ביהמ"ש קיבל את התביעה, וזהו פסק הדין שעליו הוגש הערעור. בבסיס הגנת המערערות, כפי שהוצגה בבקשת הרשות להתגונן, עמדה הטענה כי המערערת 1 זכאית להחזיק בנכס בקומה 6 מכח בעלות, ואילו המערערת 2, מחזיקה בחלקים מהשטח מכח רשות שניתנה לה על ידי המערערת 1. את זכותה לבעלות, כנטען, תולה המערערת 1 במערך הסכמי שבינה לבין יזמי הפרוייקט, חברת מגדלי הקריה בע"מ, ולפיו, במסגרת עסקת "ברטר" שבין הצדדים, וכאשר המערערת 1 נתנה שירותי קבלנות לביצוע כל עבודות האלומיניום בפרוייקט, היא רכשה זכויות בשטח הנדון, חלף תשלום כספי בעין תמורת העבודות שביצעה. המערערת 1, הציגה וצירפה את מערך ההסכמי שבו, לשיטתה, הוענקו לה הזכויות בשטח, והוא כולל הסכם לביצוע עבודות האלומיניום מיום 22.1.97, והסכם נוסף מיום 23.4.97, לרכישת השטחים בקומה 6 של הבניין. יצויין, כי קיימים הסכמים נוספים בין הצדדים, שיש להם זיקה לנכס הנדון, ובהם הסכם שלפיו, לכאורה, רכשה המערערת 1 יחידות בקומה 1 דווקא, עם אופציה להחליפן ביחידות שכבר נרכשו קודם לכן בקומה השישית, הסכם מאוחר יותר לביטול העסקה שאוזכרה לעיל, ועוד הסכם מאותו יום שבו בוטלה העסקה הקודמת, ותוכנו דומה להסכם שבוטל ושעניינו יחידות בקומה 1. המשיב גרס, כי בין היזם לבין מי מהנתבעות - המשיבות, נכרתה רק עסקה אחת למכירה של קומה 1 בבניין, וזו אינה הקומה נשוא תביעת הפינוי, ואילו, המשיבות עמדו על כך כי קיימות שתי עסקאות, ונרכשו, בעצם, שתי קומות. לאחר שבית משפט השלום שמע את העדויות, וקיבל כמוצגים את המסמכים הרלוונטיים, ויודגש כי העד המרכזי מטעם שתי המשיבות היה מר דן תורג'מן, מנהל המערערת 1 (איש ממנהלי המערערת 2, טכנו אלומיניום, לא העיד בנפרד מטעמה - והחשיבות לכך רבה), דחה בית המשפט מכל וכל את גרסת המערערות וקבע כי קו ההגנה שהציגו, הופרך לחלוטין. ראשית לכל, קבע בית המשפט, כי נטל הבאת הראיות והוכחת הזכות להחזיק במקרקעין, הוא על כתפי המערערות, מעת שהמשיב, כונס הנכסים, ביסס את זכותו בקרקע, כבא בנעלי הבעלים המקורי, בהתאם לפסק הדין שמינה אותו לתפקידו, ואשר הגדיר את סמכויותיו, בין היתר, לאכוף את אגרת החוב. בכך, נקבע, שהוא יצא ידי חובתו בהוכחת זכותו בנכס, והנטל עובר אל כתפי המערערות להוכיח מכח איזה זכות חוקית הן יושבות שם ותופסות חזקה בשטחים הימנו. נקבע, כי נטל זה לא הורם כלל ועיקר, וכהגדרת פסק הדין "גרסת ההגנה קרסה עוד לפני שהתחילה החקירה הנגדית". דברים אמורים בכך שבתצהיר העדות הראשית, שהוגש, כזכור, על ידי מר דן תורג'מן, בשם שתי המערערות כאחד, וברוח מה שנאמר גם בבקשת הרשות להתגונן, הוצהר, כי "כיום מחזיקה בקומה 6 הנתבעת - מכח זכותה לבעלות על קומה 6 הנ"ל, והנתבעת 2 - המחזיקה אף היא בקומה 6 האמורה, או בחלקים ממנה - מכח רשות שניתנה לה על ידי הנתבעת". והנה - במהלך חקירתו ובפתח מתן עדותו בבית המשפט, טען מר תורג'מן להיפוכו של דבר, והעיד, חד וחלק, כי לעת הזו למערערת 1 כלל לא היו זכויות בעלות, משום ששנים קודם מכרה את זכויותיה למערערת 2, וכי, היא בעצם מחזיקה בשטחים בקומה 6, מכח רשות שניתנה לה על ידי "הבעלים החדש", המערערת 2, בניגוד גמור ובהיפוך לנטען קודם. לא הוצג אותו הסכם מכירה שעליו נסמך העד, ולדבריו אף לא דווחה העסקה לשלטונות ולרשויות המס, והעד אף לא סבר שיש מקום לתמוך את הגרסה העדכנית הזו במסמוך כלשהו, וכדבריו: "הנכס שהיה של הנתבעת מספר 4, (היא חברת "אלום דן" - המערערת 1) נמכר לפני 4 שנים לחברה אחרת, חברת טכנו אלומיניום - לנתבעת מספר 2. (המערערת 2). אני לא צריך להציג את חוזה המכירה. היום טכנו אלומיניום בעלת הזכויות בנכס. אלום דן מכרה לטכנו אלומיניום על מכירת הנכס. (כך במקור). אני לא דיווחתי לרשויות על מכירת הנכס, עד שאני אבדוק מה קורה כאן. טכנו אלומיניום גם מחזיקה את הנכס, והנכס הוא גם שלה. אני מצהיר שאני לא הבעלים של טכנו אלומיניום. אין לי מניות בחברה וגם לא למי מבני משפחתי." יוטעם, כבר בשלב זה, כי מנהלה של המערערת 1, מאשר, שהוא ובני משפחתו אינם בעלים של טכנו אלומיניום, משמע, אין מדובר בחברות "בנות" או "אחיות". לטענתו מכרה המערערת 1 את השטח הנדון לחברה האחרת, ואין לה עוד זכויות בעלות שם, ואילו זיקתה כמחזיקה באה מכח הרשאה שניתנה לה על ידי הבעלים החדש. אלא, שאותו בעלים חדש לא הציג כל אסמכתא לכך, הסכם, או מסמך אחר, והטענה נשענת על אמירתו זו של מר תורג'מן, ועל כך בלבד. בפנינו, בגדר טיעונו בערעור, שב ב"כ המערערות, עו"ד לאלו ואישר, כי לאלום דן אין זכויות בטכנו אלומיניום- המערערת 2, שהיא חברה נפרדת, כהגדרתו, וציין כי מר תורג'מן העיד מטעמה של זו, מכח ידיעתו את העובדות. אין תימה, שכאשר העיד בפני בית משפט השלום, מר תורג'מן, את הדברים דלעיל, הגדיר זאת השופט דלמטה כהודעה ש"התקבלה כמובן בתדהמה", וראה בכך קריסת גרסת ההגנה של המערערת 1, שעד אז טענה לבעלות בנכס ולזכות להחזיק בו, שמכוחה נתנה למערערת האחרת חזקה בחלק מהקומה. בשלב זה, הגיע בית משפט השלום למסקנה, ששוב אין להיזקק להגנת המערערת 1, שלכאורה איבדה כל זיקה עצמאית לשטח, כאשר נמכר, ויש להתמקד, מכאן ואילך, בזכויותיה של המערערת 2 בלבד, שהרי אם לזו אין זכות בעלות, ברור, שאין היא יכולה להקנות זכות כלשהי, ולו זכות חזקה, לחברה האחרת. משבא כב' השופט קמא לבחון אילו זכויות הצליחה המערערת 2 להראות ולבסס, לא עמד בפניו אף בדל ראייה קביל אחד. כזכור, וכפי שמציין זאת ביהמ"ש בפסק הדין, המערערת 2 נמנעה מלהגיש כל תצהיר מטעמה, לא מסרה גרסה ולא הציגה כל מסמך, זולת עדותו של מר תורג'מן, בעל עניין במערערת 1, אך חסר זיקה של ניהול או בעלות במערערת 2. יוצא, שמערערת 2 לא הרימה את הנטל שעליה, להוכחת זכות כלשהי במקרקעין, ובהינתן שהגנת המערערת 1 התמוטטה עוד קודם לכן, נקבע שיש מקום לתת פסק דין לפינוי כפי שהתבקש. אולם, ואף מעבר לצריך, נזקק בית המשפט גם להתייחסות למעמדו של ההסכם מיום 23.4.97, ונקבע, שגם אלמלא הקביעות הקודמות, במישור אי הרמת נטל הראייה, דין התביעה היה להתקבל, משום שכשירותו של אותו הסכם, שמכוחו, לכאורה, הוענקו זכויות מטעם היזם למערערת 1, הינה, "מפוקפקת ביותר" כהגדרת פסק הדין. השופט קמא ציין לא פחות מ- 12 נקודות שהיתה בהן תמיהה רבתי ביחס לאותנטיות של ההסכם, ולנפקותו. אין צורך לחזור ולהתייחס לכל אותן נקודות, ודי לומר, שמעבר לכך - מצא ביהמ"ש קמא, שלא ליתן אמון בגרסתו ובעדותו של מר תורג'מן, שהיה, כזכור, העד הישיר היחיד מטעם שתי המערערות (עד אחר לא העיד ישירות על המערך ההסכמי הרלוונטי), והגדיר את גרסתו כמלאה בסתירות ופרכות. נקבע, כי משקל עדותו נמוך ביותר. בפסק הדין גם הדגיש בית המשפט, כי הימנעות המערערות מהעדת מנהלי היזם, שיכול ועדותם היתה שופכת אור על המערך ההסכמי המעורפל והסבוך, היא בעלת משקל ועומדת להן לרועץ. בהינתן הממצאים והמסקנות הללו, נקבע שדין התביעה להתקבל, וניתן פסק דין לפינוי וסילוק יד כלפי שתי המערערות, והן חוייבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיב. בערעור שבפנינו, תוקף עו"ד לאלו את נימוקי פסק הדין, בעיקר במישור הקביעות שנעשו ביחס להסכמים, ולנפקותם. ב"כ המערערות טוען כי לא נקבע, למעשה, שההסכם מ 23.4.97, בטל או שאינו תקף, ומשלא נקבע כך, לא היה מקום להסיק שהזכויות שעל פיו לא קמו למערערת 1 ולא הוענקו לה. הוא מדגיש, כי, בסופו של יום, עסקינן בעבודות אלומיניום שבוצעו על ידי מרשתו בסכום של קרוב למיליון דולר ושתמורתם שולמה, חלקית, באמצעות הענקת הבעלות בשטח, בעסקת "ברטר" ושבית המשפט התעלם מכך לחלוטין, ובמשתמע ששלילת החזקה ממרשותיו, תותיר אותן מקופחות וללא התמורה על העבודה שהושקעה בפרוייקט. אין בטענות הללו, ובנימוקי הערעור האחרים, בין אלה הכתובים, בהודעת הערעור ועיקרי הטיעון, ובין אלה שפורשו ופורטו בפנינו על ידי עו"ד לאלו, כדי לשכנע שפסק הדין שגוי, או שנימוקיו אינם נכוחים וראויים. אין בפי המערערות תשובה של ממש לנימוק המרכזי של פסק הדין, והוא - הסתירה החזיתית בין טענות ההגנה שהועלו במקור, לבין העדות מטעם המערערות, כפי שניתנה בבית המשפט. לא בכדי ממוקדים נימוקי הערעור והטיעונים, דווקא בהנמקה החלופית והנוספת של פסק הדין, במישור תקפות החוזה, שכן, נראה, שאין מענה בפי המערערות על האמור בליבת פסק הדין ובקביעה כי נטל ההוכחה מצידן לא הורם כלל ועיקר. צדק בית משפט קמא בקובעו כי המשיב, כונס הנכסים, יצא ידי חובתו הראשונית להוכיח זכותו, מכח הבעלים המקורי, לבוא בנעליו ולתבוע פינוי של כל מחזיק שלא כדין, משהראה שבית משפט מוסמך מינה אותו לתפקידו, והתיר לו מפורשות להגיש את התביעה, זו התביעה נשוא פסק הדין והערעור דנן, כנגד המערערות הספציפיות, וברחל בתך הקטנה. הנטל עבר אל כתפי המערערות להראות זכותן להוסיף ולהחזיק בנכס. היה עליהן להציג גרסה סדורה ומשכנעת, ולתמוך אותה "במסמוך" המתבקש והטבעי לכגון דא, ולענייננו - "שרשרת" של הסכמים, או אסמכתאות אחרות משכנעות, שיראו מי וכיצד רכש זכות בשטח, ובאיזו צורה, היקנה, מכח זכותו זו, את החזקה, לתאגיד האחר. על פי הגרסה העדכנית, וזו שניתנה על ידי מנהל המערערת 1, הרי, למערערת זו, כבר 4 שנים קודם למתן עדותו, לא היתה זכות בעלות בשטח, משזו נמכרה והועברה למערערת 2 ואילו המערערת הזו לא הציגה, מטעמה, בדל עדות או מסמך לאשר כי, ככל שהיא אכן הבעלים, נתנה רשות למערערת 1 להוסיף ולהחזיק בשטח או בחלק ממנו. בנסיבות אלה, לא היה מקום לצפות, כפי שמשתמע מביקורתו של עו"ד לאלו על פסק הדין, כי המלאכה תיעשה על ידי בית המשפט, חלף הצד שעליו מוטלת החובה להביא ראיות ולהוכיח את גרסתו. קשה להבין על מה סבורות המערערות שצריך היה ביהמ"ש להשתית קביעה עובדתית פוזיטיבית בדבר קיום זכות מהדין או מהסכם, למי מהמערערות להחזיק באותה קומה 6. המערערת 2 שנותרה המחזיק הפוטנציאלי הרלוונטי, מכח בעלות, ושכנטען הרשתה למערערת 1 להוסיף ולהחזיק בנכס, לא העידה איש מטעמה, לא הגישה שום מסמך, וכזכור, מר תורג'מן חד משמעית הצהיר, ויותר מפעם אחת, שאין לו זיקה של ניהול ובעלות במערערת 2. כמסתבר, אף לא סבר מר תורג'מן שדרושה ראייה כלשהי מטעם חברת טכנו אלומיניום,המערערת 2, וסבר שעדותו ודברתו שלו, די בהם לקיים את נטל ההוכחה והשכנוע, הן מטעם המוכר, לכאורה, בהעברה הנטענת בין שתי המערערות, והן מטעם הקונה באותה עסקה. כאשר נשאל בעניין זה, השיב, כי מנהל טכנו אלומיניום הוא אדם בשם דוד פרבר, שאף חתום על יפוי הכח לעו"ד לאלו לייצג מערערת זו בהליך, אולם, "הוא לא שייך לתביעה ולכן לא הגיש תצהיר. הוא צריך לקבל בעלות ממני. לשאלה למה לא הזכרתי את שמו של הבעלים של טכנו, אני אומר שלא דרשו - לא אמרתי". מכאן, שאם המערערת 2 קובלת על כי לא נקבע, למצער, כי היא בעלת הזכויות לחזקה, אף אם המערערת 1 כבר איננה בעלת זכויות כלשהן בנכס, אין לה להלין אלא על עצמה כאשר בחרה לא להגיש תצהיר, ולא להעיד את מנהלה, מר פרבר. עניינו של ההליך קמא לא היה כלל במישור ההתחשבנות הכספית שבין היזם לבין מי מהמערערות, והשאלה שהועמדה להכרעה לא היתה בדבר הסדר "הברטר" וישומו. כל שנדרש היה כי בית המשפט יכריע בשאלה אם למערערות יש זכות להחזיק ולהימצא באותם אולמות שבקומה 6 של הבניין, ומשלא הוצגו סימוכין לזכות כזו העומדת להן, בדין קיבל בית משפט השלום את התביעה והורה על פינוי וסילוק יד כפי שהתבקש. על כן, ומשלא נפלה כל שגגה בפסק הדין נשוא הערעור, דינו להידחות, וכך אנו מורים. על המערערות לשאת בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪ ומע"מ, והערבון המופקד מטעמן, יועבר למשיב באמצעות בא כוחו, על חשבון סכום זה. תביעת פינוישעבודפינוי