קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי על הצתה: 1. בפניי תביעה שהוגשה כנגד הנתבעת למתן פיצויים בגין הצתת רכוש ביתו של התובע ביום 16/10/88. התביעה הוגשה ביום 07/06/1998. התובע, שהנו בן מיעוטים, שרת כשוטר במשטרת ישראל, דבר שעורר זעם רב כלפיו בכפר ג'לג'וליה בו התגורר. לטענת התובע ניסו שכניו לחסל אותו ואת משפחתו בתאריך 15/10/88. התובע ירה, וכתוצאה מהירי נפצעה שכנתו ונהרגו שני בניה. אנשי הימ"מ הצליחו לפנות את התובע ומשפחתו מביתם לאחר חצות לתחנת משטרת פתח-תקוה, והתובע ביקש מהם לפנות גם את הרכוש שבביתו. בתגובה לבקשה זו אמר איש הימ"מ לטענת התובע "קודם אתם ואחר כך הרכוש". התובע טוען כי במהלך מעצרו הוא ניסה לברר מה עלה בגורלו של הרכוש ורק כעבור חודשיים לערך גילה שהרכוש שהיה בביתו הוצת למחרת יום האירוע ע"י תושבי ג'לג'וליה. 2. במסגרת כתב ההגנה טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, וזאת לאור הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, הקובע כי תקופת ההתיישנות, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. לטענת הנתבעת התובע לא הצביע על עילה כלשהי שיש בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות הקבוע בחוק, ולכן כיוון שחלפו כעשר שנים מיום שבו נולדה העילה ועד להגשת התביעה, התביעה התיישנה. העובדה שהתובע היה במאסר תקופה ממושכת אינה מהווה לטענת הנתבעת עילה להפסקת מירוץ ההתיישנות, שכן התובע היה במאסר בישראל ולא במדינת אויב (שאז חל החריג שבחוק ההתיישנות). הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע השתחרר מבית הסוהר ביום 31/12/96, דהיינו כשנה וחצי לפני מועד הגשת התביעה. 3. התובע, שמודע לכך שנראה על פניו כאילו התביעה התיישנה, טוען כי התביעה טרם התיישנה וזאת מהסיבות הבאות: א. מאז מעצרו ולכל אורך תקופת מאסרו לא הפסיק התובע לבקש בצורה ישירה ועקיפה את הפיצוי עבור רכוש ביתו שהוצת לטענתו, כתוצאה ממחדלה של המשטרה בשמירה על הרכוש. ב. למרות פניות מצד התובע בכתב ובעל פה אל המשטרה, שב"ס, העובדים הסוציאליים, סיוע משפטי, בתי משפט ומס רכוש, פניות שנמשכו עד לשחרורו ממאסר ביום 31/12/96, לא קיבל התובע תשובה ברורה בעניין התביעה מהגורמים הנ"ל. ג. לאחר שחרורו של התובע ממאסר פנה התובע לעורך דין בכדי שזה יטפל בעניינו. לטענת התובע עוה"ד לא טיפל בתיק כראוי, ולאחר שעברה שנה ולא נעשה דבר בעניין - משך התובע את התיק מעוה"ד. ד. התובע הגיש תביעה במס רכוש בתאריך 19/9/95 אך תשובה סופית בעניין נתקבלה רק בתאריך 5/5/98. 4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הצדדים בפניי, החלטתי לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. אין מחלוקת בין הצדדים שעילת התביעה שבגינה הוגשה תביעה זו, דהיינו הצתת הרכוש שבביתו של התובע, נולדה ביום 16/10/88 או לכל המאוחר חודשיים לאחר מכן, כאשר נודע לתובע שהרכוש בביתו הוצת. ס' 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות כשאינו מקרקעין הינה שבע שנים, ולכן כיוון שהתביעה הוגשה ביום 7/6/98, כלומר כעבור עשר שנים מיום לידת עילת התביעה, וכיוון שהתובע לא הצביע על עילה כלשהי שיש בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות הקבוע בחוק, התביעה התיישנה. עובדת היותו של התובע אסיר במשך תקופה ארוכה אינה מהווה עפ"י חוק ההתיישנות עילה להפסקת מירוץ ההתיישנות, מה גם שהתובע בעצמו ידע לפנות במהלך תקופת מאסרו לגורמים שונים: משטרה, מס רכוש ואף לביהמ"ש המחוזי בת"א במכתבים ובפניות בעניין זה. בנוסף, התובע בחר במסלול נוסף של פניה למס רכוש, שנראה גם המסלול המתאים יותר. ובהמלצתי, ולמרות טענת ההתיישנות, איפשרה לו המדינה להגיש ערר לועדת הערר לפי חוק מס רכוש וכך שישנו פורום הולם שבו יבוררו טענות התובע לפיצוי, כשלא ניתן להתעלם מכך שבתביעה דנן יקשה מאוד על התובע להוכיח בנסיבות שתוארו ובהתחשב בכך שמדובר באירוע מלפני יותר מ10- שנים בעקבות אירועי אלימות קשים, אחריות של הנתבעת לנזק שנגרם לתובע. לפיכך, אני דוחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. עקב התחשבות בתובע אין צו להוצאות. שריפהפיצוייםהצתה