תסמונת המעי הרגיז בצבא

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תסמונת המעי הרגיז בצבא / רגישות למוצרי חלב בצבא: השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "הועדה" או "ועדת הערעורים") בראשות כב' השופטת יעקובוביץ, מיום 12.10.08 (ענ 278/06) אשר קבעה כי לא הוכח קשר בין תסמונת המעי הרגיז (IBS) ואי הסבילות למוצרי חלב מהם סובל המערער לבין תנאי שירותו הצבאי. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המערער יליד 1984 התגייס לצה"ל ביום 8.12.02 בפרופיל 82 ושובץ לחיל התותחנים. המערער עבר טירונות של כארבעה חודשים בבסיס שבטה ואחר-כך המשיך לאימון מתקדם שנמשך כחודשיים וחצי ברמת הגולן. עם סיום האימון המתקדם החל המערער קורס קשר בשבטה ובסיומו, לאחר חופשת סוף שבוע, אושפז המערער לבירור רפואי בעקבות תלונות על כאבי בטן, שלשולים, הקאות, חוסר תיאבון וירידה במשקל, ואובחן כסובל מ-IBS. בעקבות מצבו הרפואי הורד הפרופיל של המערער ל-64, והוא שובץ מחדש ביחידת "זיק" ומאוחר יותר שימש בתפקידי מש"ק הדרכה עד לשחרורו ביום 9.10.05. המערער הגיש תביעה להכרת זכות על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 (להלן: "החוק"), במסגרתה ביקש לקבוע כי לקה בתסמונת המעי הרגיז (IBS) ובאי הסבילות לחלב (להלן: "המחלה") כתוצאה ממזון שאכל (מנות קרב שפג תוקפן) ואי קבלת טיפול הולם. תביעתו של המערער נדחתה ביום 17.9.06 על-ידי המשיב (מסמך 275 בתיק הרפואי של המערער) בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר גילון, מומחה למחלות פנימיות וגסטרואנטרולוגיה (להלן: "המומחה מטעם המשיב") מיום 3.8.05 ומיום 11.9.06 (מסמכים 261, 264 בתיק הרפואי של המערער). המערער הגיש ערעור כנגד החלטה זו בפני הועדה קמא, ותמך את טענותיו בחוות דעתו של פרופ' רטן - מומחה למחלות דרכי העיכול ומחלות פנימיות, מיום 2.11.06 (להלן: "המומחה מטעם המערער") (מסמך 273 בתיק הרפואי של המערער). החלטת ועדת הערעורים תחילה, בחנה הועדה קמא את היסוד העובדתי בתביעתו של המערער כפי שפורט בתצהיר המערער מיום 30.6.05 (מסמכים 2-7 בתיק הרפואי של המערער), וקבעה כי אין בידה לקבל את טענתו של המערער לפיה הטירונות "התבצעה תחת לחץ ומתחים ועמידה בלוחות זמנים", שכן המערער לא ציין אירוע דחק כלשהו ומיקד את עדותו בתיאור הנסיבות של אכילת מנות הקרב המקולקלות, שפג תוקפן. בהמשך, דנה הועדה קמא בטענתו הנ"ל של המערער, לפיה לאחר אכילת מנות קרב שפג תוקפן החל לסבול מכאבי הבטן: "לאחר שאכלתי ממנות הקרב, החלנו לסבול - אני ומספר חיילים נוספים מכאבי-בטן, שלשולים והקאות ולאחר בדיקה הסתבר כי פג תוקפן של מנות הקרב, כבר שנה קודם לכן." וקבעה כי אין בידה לקבל גרסה זו וזאת ממספר טעמים: ראשית, במהלך עדותו המערער התקשה למקם את האירוע על ציר הזמן. שנית, טענתו היא בבחינת טענה "כבושה" ומאוחרת, שנטענה לראשונה בתצהירו של המערער ואין לה כל תיעוד במסמכים הרפואיים מזמן אמת, כאשר הועדה קמא דחתה את עדותו של המערער, לפיה ציין בפני רופאיו כי החל לסבול מכאבי הבטן לאחר הרעלת המזון הנ"ל אך הם לא ציינו זאת במסמכים, שכן אין אזכור לאירוע זה בכל הרישומים הצבאיים, והטלת דופי בהתנהלות המערכת הרפואית הצבאית היא בלתי אמינה ומעוררת תמיהה. שלישית, המערער לא הביא עדות כלשהי מטעמו התומכת באירוע הרעלת המזון, כאשר המסמך מטעם מר אורן וזה (להלן: "מר וזה") ששירת עם המערער, בו צויין כי במהלך תקופת חג הפסח המערער ומספר חיילים נוספים לקו בהרעלת קיבה, לא הוגש לאחר שמר וזה לא התייצב למתן עדות (מסמך 65 בתיקו הרפואי של המערער). כן קבעה הועדה לעניין זה, כי אין במסמך זה מטעם מר וזה, כדי לתמוך בגרסתו של המערער, הואיל ולא צויין בו כי הרעלת הקיבה נגרמה כתוצאה מאכילת מנות קרב שפג תוקפן, וכן מסמך זה סותר את עדותו של המערער לפיה הרעלת המזון לא ארעה בחג הפסח. המשיכה הועדה וקבעה, כי אין בידה לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, לפיה ישנו קשר סיבתי בין זיהום המעיים ממנו סבל המערער בעקבות אכילת מנות הקרב המקולקלות לבין מחלתו של המערער, שכן כאמור, אירוע אכילת מנות הקרב המקולקלות כלל לא הוכח. בהתאם לכך, הוסיפה הועדה קמא וקבעה כי היא מעדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, השוללת קשר סיבתי רפואי בין מחלתו של המערער ותנאי שירותו, אף מהטעם שלא נמצאה כל עדות למחלה זיהומית חדה אצל המערער במהלך שירותו הצבאי. באשר לטענת המערער לפיה הטיפול הרשלני בו, האבחון המאוחר של מחלתו והמזון הלא מותאם שהמשיך לאכול במהלך שירותו גרמו להחמרת מחלתו, קבעה הועדה קמא על-בסיס עדותו של המומחה מטעם המערער - פרופ' רטן, כי לא הונחה התשתית הרפואית להוכיח כי יש בכל אלה כדי לגרום להחמרתה הקבועה (להבדיל מזמנית) של המערער. לאור האמור, ומכל הנימוקים הנ"ל, דחתה הועדה קמא את ערעורו של המערער וקבעה כי לא הוכח קשר סיבתי כלשהו בין מחלתו של המערער לבין תנאי שירותו. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערער שגתה הועדה קמא בקביעתה לפיה לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. לטענת המערער שגתה הועדה קמא בקביעתה לפיה גרסתו של המערער הינה גרסה מאוחרת וכבושה, שכן הוכח כי המערער אושפז עקב תופעות של קלקול או הרעלת קיבה, והמומחה מטעם המשיב הסכים בעדותו כי אכילת מזון מקולקל עלולה לגרום לזיהום במעיים. לטענת המערער, לאחר שהתייצב מצבו של המערער היה לו קל לנתח את מצבו, ומשכך רק ביום 31.10.05 ציין לראשונה בפני רופא קופת החולים את אירוע מנות הקרב המקולקלות. בהמשך, חוזר המערער על גרסתו והשתלשלות הדברים כפי שפורטה בתצהיר מטעמו בפני הועדה קמא. יצויין, כי המערער לא משיג על קביעת הועדה הדוחה את טענתו לקשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי שירות תחת לחץ, וכן לא משיג על קביעת הועדה לפיה לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין החמרת מחלתו לבין הטיפול הרשלני שניתן לו לכאורה. מנגד, טוען המשיב כי פסק דינה של הועדה קמא מוצדק, מבוסס היטב בחומר הראיות וכי לא נפלה בו כל שגגה. לטענתו, הערעור כולו נסב על קביעות שבעובדה, והכרעות הנוגעות להעדפת חוות דעת אחת על-פני האחרת, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה. בהתאם לכך, טוען המשיב כי יש לדחות את ערעורו של המערער מאחר ואינו מתייחס לנקודה משפטית כמתחייב מהוראת סעיף 34 לחוק. לגופו של עניין, טוען המשיב כי צדקה הועדה קמא בקביעתה לפיה גרסתו של המערער בדבר הרעלת מזון היא גרסה מאוחרת, "כבושה" של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט והמערער לא נתן כל הסבר המתיישב עם השכל הישר לכבישת גרסה זו מצדו. כן טוען המשיב כי צדקה הועדה בקביעתה לפיה עדותו של המערער היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין ללא כל סיוע, שכן המערער לא הביא עדים מטעמו לתמוך בגרסתו והמסמכים הרפואיים אינם תומכים בגרסתו. מוסיף המשיב וטוען כי צדקה הועדה קמא בקביעתה לפיה אין במסמך מטעם מר וזה לסייע למערער, שכן האמור במסמך זה עומד בסתירה לעדותו של המערער לפיה אירוע הרעלת המזון לא אירע בפסח, ומר וזה לא התייצב לדיון להגן על האמור במסמך זה, והמסמך נמשך מהתיק על-ידי ב"כ המערער. עוד טוען המשיב כי צדקה הועדה קמא בהעדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב- ד"ר גילון על-פני חוות הדעת של המומחה מטעם המשיב - פרופ' רטן, שקבע כי לא הוכחה מחלה זיהומית קשה בעקבות אכילת מנות הקרב, וכי בכל מקרה לא הוכח קשר סיבתי בין זיהום המעיים לבין המחלה ממנה סובל המערער. מוסיף המשיב וטוען כי צדקה הועדה קמא בקביעתה לפיה המערער לא הוכיח אף קשר סיבתי של החמרה בין מחלתו לבין שירותו הצבאי, שכן אף המומחה מטעם המערער הודה בעדותו כי האיחור לכאורה באבחון מחלתו של המערער אינו בבחינת רשלנות, וזמן האבחון היה סביר בנסיבות העניין ואף ציין בעדותו כי אין בטיפול הרפואי שקיבל כדי להחמיר את מחלתו של המערער באופן קבוע. לבסוף, טוען המשיב כי צדקה הועדה בקביעתה לפיה המערער לא הרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו ולא הוכיח את תביעתו ומשכך, בצדק נדחה ערעורו על-ידי הועדה קמא. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק הרפואי של המערער, אני סבור כי דין הערעור להידחות. החלטת הועדה קמא מנומקת היטב, ומבוססת היטב בראיות ובדין, הכל כפי שיפורט להלן. סעיף 34(א) לחוק הנכים- התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים-רפואיים עיון בטענות המערער לפנינו מעלה כי טענותיו הן כנגד ממצאיה העובדתיים של הועדה קמא, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, לא כל שכן, במקרה דנן, בו ערכאת הערעור מוגבלת להתערבות בנקודות משפטיות בלבד, כמצוות המחוקק בסעיף 34(א) לחוק: "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד" השגות המערער כנגד קביעת הועדה לפיה לא הוכח קשר סיבתי של גרימה או החמרה בין מחלתו לבין שירותו הצבאי, הינן השגות כנגד קביעה עובדתית-רפואית, הנעוצה בנסיבות הפרטניות של המקרה, והמבוססת על הראיות שהיו מונחות לפני הועדה, שלה הסמכות הבלעדית לקבוע מסקנות עובדתיות מסוג זה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט דנציגר ברע"א 7436/08 טלבי נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (לא פורסם, 20.4.09): "אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה ערעור שעניינו הכרעה בדבר קיומו או היעדרו של קשר סיבתי הינו ערעור ב"נקודה משפטית" כאמור בסעיף 34 הנ"ל. יש להבחין בהקשר זה בין קשר סיבתי משפטי לקשר סיבתי עובדתי. כך, הסמכות לבחון אם נתקיים קשר סיבתי עובדתי בין פרוץ המחלה נשוא התביעה לבין השירות הביטחוני, שהינו עניין עובדתי רפואי הנעוץ בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, נתונה בלעדית לוועדת הערעורים, בעוד שבחינת הקשר הסיבתי המשפטי... נתונה גם לבית המשפט המחוזי... במקרה שלפניי, החלטותיה של וועדת הערעורים התיחסו לקשר הסיבתי העובדתי בלבד, ומשנמצא כי הוא לא התקיים, כלל לא נבחן הקשר הסיבתי המשפטי. מכאן, שבצדק סבר בית המשפט המחוזי כי הערעור נסב על ממצאים עובדתיים בלבד ובדין דחה הוא את הערעור." (ראה גם: רע"א 9842/05 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 18.1.07)). בענייננו, הועדה בחנה לעומק את הראיות שהובאו לפניה, בין היתר, תיקו הרפואי של המערער, חוות הדעת הרפואיות, עדות המומחים ועדות המערער עצמו, וקבעה על בסיסן, כי המערער לא הוכיח את גרסתו, לפיה כתוצאה מאכילת מנות קרב מקולקלות, שפג תוקפן, הוא סבל מזיהום במעיים שהביא בסופו של דבר לפריצת מחלתו. קביעות אלה הינן קביעות עובדתיות המבוססות על חומר הראיות שהיה מונח לפני הוועדה קמא ועל בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניה ולא מצאנו בסיס להתערב בהן. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור. יחד עם זאת ומעבר לצורך, אוסיף כי גם לגופו של עניין אני סבור כי קביעת הועדה קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין מקום להתערב בה. לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלתו של המערער מבחן הקשר הסיבתי הקבוע בסעיף 1 לחוק דורש הוכחת קיומו הן של קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי, כאשר בבחינת הסיבתיות המשפטית ייבדקו שני יסודות- סובייקטיבי ואובייקטיבי, כפי שנקבע בדנ"א 5340/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5), 732 (2002) (ראה גם: רע"א 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 14.7.09)). בענייננו, המערער כלל לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מחלתו לבין תנאי שירותו הצבאי, שכן לא הוכיח קיומו של אירוע מיוחד שגרם להתפרצות המחלה, דהיינו, לא הוכיח את טענתו לפיה אכילת מנות הקרב שפג תוקפן גרמה לזיהום במעיים, שגרם בסופו של דבר לפריצת מחלתו, וכן לא הוכיח שאופן הטיפול בו החמיר את מחלתו, וכדבריו של כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 8725/09 פלוני נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 22.12.09): "ואולם, ברי כי הוכחת קשר של גרימה בין השירות הצבאי למחלה צריכה להיות מבוססת על אדנים של עובדות קונקרטיות, המורות כי אופי השירות או אירוע מיוחד שאירע במהלכו הביאו להתפרצות המחלה". למעשה, המערער טען בתביעתו, וחוזר וטוען לפנינו כי כתוצאה מאכילת מנות הקרב המקולקלות שפג תוקפן נגרם לו זיהום במעיים שהוביל לבסוף לפריצת מחלתו. בענייננו, וכפי שקבעה הועדה קמא, המערער כלל לא הוכיח קיומם של אירועים אלה, דהיינו לא הוכיח כי אכל מנות קרב מקולקלות שפג תוקפן, לא הוכיח כי לקה בזיהום מעיים כתוצאה מכך, ומשכך לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי - רפואי בין קיומו של זיהום לכאורה, לבין מחלתו. כך, וכפי שקבעה הועדה קמא, המערער כלל לא הוכיח שבמהלך שירותו ובסמוך להתפרצות כאבי הבטן אכן אכל מנות קרב מקולקלות, שכן בתיקו הרפואי ובדיווח שנתן לגורמים המטפלים בזמן אמת, לא ציין כי אכל מנות קרב מקולקלות ולא ציין כי הוא מקשר בין מצבו לבין אכילת מנות קרב אלה, אלא להיפך. כך למשל, ב"תדפיס מפגש רופא" מיום 1.6.03 צויין על-ידי הגורם המטפל כי: "יום טרם הופעת כאבי הבטן אכל במסעדה עם משפחתו. אף אחד לא חלה." (מסמך 8 בתיקו הרפואי של המערער). בנוסף, ב"תשובת רופא מומחה" מיום 3.6.03 צויין: "בן 19 מזה חודש ימים שלשולים וכאבים ללא בחילות, ללא הקאות, ללא חום... לא קשורים לאוכל." [הדגשות שלי ק.ו.] (מסמך 12 בתיקו הרפואי של המערער). כמו כן, בטופס "אנמנזה" מיום 15.6.03 צויין כי: "מזה כחודש וחצי - חודשיים כאבי בטן... באים והולכים לא קשורים לאוכל." [הדגשות שלי ק.ו.] (מסמך 16 בתיקו הרפואי של המערער) ובמסמך נוסף מיום 16.6.03 שכותרתו "הפניה לרופא מומחה" צויין כי המערער "שולל חום" (מסמך 17 בתיקו הרפואי של המערער). כאן המקום לציין כי אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה נמנע מלציין שאכל מנות קרב מקולקלות בשל מצבו הרפואי, שכן ניתן לראות מהמסמכים הרפואיים הנ"ל מזמן אמת, כי על-אף מצבו הרפואי הקשה, המערער שיתף פעולה עם הגורמים המטפלים, וכאשר נשאל האם הוא מקשר בין מצבו לבין מזון מסוים שאכל, מצא לנכון לציין שאכל במסעדה עם בני משפחתו יום טרם הופעת כאבי הבטן אך לא ציין את מנות הקרב, דהיינו מצבו הרפואי לא מנע ממנו לשתף פעולה עם רופאיו. כמו כן, מסכים אני עם מסקנתה של הועדה קמא לפיה הימנעותו של המערער להביא עד מטעמו, שיתמוך בטענתו לפיה חיילים נוספים שהיו איתו באימון המתקדם סבלו מתופעות דומות לשלו, לאחר שאכלו ממנות הקרב שפג תוקפן אומרת דרשני, ויש לפרש התנהלות זאת לחובתו. באשר לטענתו של המערער לפיה קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, שכן ד"ר גילון התייחס לאכילת מנות הקרב בחוות דעתו, ולמעשה האמין למערער כי סבל מקלקול קיבה או הרעלת מזון כתוצאה מאכילת מנות הקרב שפג תוקפן, הרי שאין בטענה זו ממש, הואיל ותפקידה של הועדה הוא, בין היתר, לקבוע ממצאים עובדתיים על-סמך הראיות והתרשמותה מהעדויות, כפי שאכן עשתה, ומשכך, התרשמותו של המומחה מטעם המשיב, לעניין זה, והנחתו כי אכן אכל המערער מנות קרב מקולקלות, כפי שציין בפניו, אינה רלוונטית. זאת ועוד, אף אם היה נקבע כי אכן המערער סבל מקלקול קיבה או הרעלת מזון כתוצאה מאכילת מנות קרב שפג תוקפן, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגיעה הועדה, הואיל ובכל מקרה קלקול קיבה והרעלת מזון אינם עולים כדי זיהום חמור במעיים, שהוא יכול להיות הגורם להתפרצות המחלה על-פי חוות דעת המומחה מטעם המערער, שכן בתיקו הרפואי ובאנמנזות הרפואיות לא אובחן המערער כסובל מזיהום, וכפי שציין המומחה מטעם המשיב בחוות דעתו מיום 11.9.06: "אמנם בספרות הרפואית של השנים האחרונות מופיעות הודעות שאצל חלק מהסובלים מתסמונת המעי הרגיז יש ספור קודם של מחלה זהומית בדרכי העכול, אך אלה הם מקרים שבהן היתה עדות לזהום חיידקי רציני עם תרביות צואה חיוביות לסלמונלה, קמפילובקטר ושיגלה. לא נמצאה עדות לזהום מתמשך... לא היה לו [למערער- ק.ו.] זהום קשה, הוא לא אושפז, לא היו תרביות חיוביות, לא היתה עדות להשתתפות המעי הגס באותה "הרעלת קיבה" שאין כל הוכחה שהיתה תוצאה של זהום." וכן בעדותו: "במקרה הנדון אני לא ראיתי עדויות ראיה לזיהומים ממש. אבל אפילו אם היו איזה שהן הוכחות, איזה שהן ראיות לגבי זיהום הייתי מטיל ספק בקשר לתסמונת. בספרים כותבים על כמה חיידקים, על שידלה, על סלמונלה, על גם פילובקטר. במקרים קשים של זיהומים כאלה בהחלט נצפה מהלך מחלה ממושך שאחר כך התאים להגדרה של התסמונת. כאן לא פילובקטר, לא סלמונלה לא שידלה ולא עדות לזיהום ממש." (עמוד 28-29 לפרוטוקול מיום 17.12.07). לבסוף, ולאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהעדפתה של הועדה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על-פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, הן מהטעם שההחלטה להעדיף חוות דעת רפואית אחת על-פני אחרת היא קביעה עובדתית-רפואית מובהקת, וככזו היא נתונה לסמכותה של ועדת הערעור, ואין מקום להתערבות בקביעה זו על-ידי ערכאת הערעור (ראו: רע"א 6148/04 גת נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 21.8.05)) והן מהטעם שמשנשמט הבסיס העובדתי תחת חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, דהיינו נקבע כי לא הוכח שהמערער אכל מנות קרב מקולקלות וכי הוא סבל מזיהום במעיים, הרי שלא ניתן לאמץ את מסקנתו המבוססת על עובדות אלה, שכן המומחה מטעם המערער ציין בעדותו כי חוות דעתו נסמכה על דבריו של המערער: "...כפי שאמרתי בתחילת דבריי, אני התבססתי על אמנזה שקיבלתי מפיו... אני לא ראיתי מסמך שזה כך קרה. אבל זה נמסר לי מפיו. ואני מאמין כי אדם לא אומר סתם פג תוקף..." (עמוד 20-21 לפרוטוקול מיום 17.12.07). כמו כן, לעניין סוגיית החמרת המחלה (על-אף שהמערער לא ערער על קביעה זו במפורש), מסכים אני עם קביעת הועדה כי לאור עדותו של המומחה מטעם המערער לא ניתן לקבוע שהאיחור לכאורה באבחון מחלתו של המערער ואופן הטיפול בה גרם להחמרת המחלה באופן קבוע אלא לכל היותר גרם להחמרה נקודתית של הסימפטומים בלבד (עמוד 25 לפרוטוקול מיום 17.12.07 שורות 13-14). בהתאם לכך, משלא הוכיח המערער, כי אירע איחור באבחון, כי הטיפול בו היה לקוי וכי מחלתו הוחמרה כתוצאה מכך, הרי שלא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין שירותו הצבאי להחמרת מחלתו לכאורה, ודין טענתו לעניין זה להידחות. לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת הועדה לפיה, בנסיבות העניין, המערער לא הוכיח כי תנאי שירותו הם שגרמו לפריצת מחלתו או החמרתה. סוף דבר התוצאה הינה כי דין הערעור להידחות. בהתחשב בנסיבות אין צו להוצאות. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.צבארפואההמעי הרגיזשירות צבאי