תשלום היטל על חיטה וקמח חיטה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום היטל על חיטה וקמח חיטה: הנשיא מ' שמגר: ו .1עניינה של עתירה זו בבחינת חלותו על העותרות של צו שעת חירום (תשלומי חובה על מלאי של טובין - חטים וקמח חיטה), תשמ"ט- 1989(להלן - הצו), אשר הותקן על-ידי המשיב הראשון בתוקף סמכותו לפי תקנות 2, 6ו- 14לתקנות-שעת-חירום (תשלומי חובה), תשי"ח- 1958(להלן - התקנות). .2העותרות הן חברות המייצרות דברי מאפה שונים ומשתמשות בקמח בתהליך הייצור של מוצריהן. ביום 1.1.89הועלו מחיריהם של סוגי הקמח השונים. באותו יום הוצא הצו, אשר קבע היטל על מלאי של חיטה וקמח חיטה, כמפורט בתוספת הראשונה. הוראת הביצוע של הצו מצוה בסעיף 2 שבו, וזו לשונה: "מחזיק טובין אשר ביום הקובע ( 1.1.89- מ' ש') בשעה 00.01החזיק טובין ישלם עליהם היטל לאוצר המדינה בשיעור הנקוב לצידם בטור ה' לתוספת הראשונה, למען המטרה של קיום מחיר אחיד, ספיגתו או מניעתו של רווח עודף; בסעיף זה, 'רווח עודף' - ההפרש בין המחיר שהשיג מחזיק טובין או שיכול היה להשיג בשוק הפתוח בעד טובין לבין המחיר שעלו לו הטובין בתוספת הוצאות ורווח סביר". הוראת סעיף 4(1) לצו פוטרת מתשלום היטל המלאי "מחזיק לגבי טובין שהחזיק ביום הקובע עבור המדינה"; והוראת סעיף 4(2) פוטרת "מחזיק אשר ביום הקובע החזיק קמח חיטה וחטים בכמות הקטנה מ- 10טון". כל אחת מן העותרות החזיקה מלאי טובין, היינו קמח חיטה, מעל לכמות המינימום (העותרת הראשונה - 356.8טון; העותרת השנייה - 26טון; העותרת השלישית - 33.6טון), ושילמה את סכום ההיטל הנדרש תחת מחאה. .3העותרות טוענות, כי אין להחיל את הצו עליהן, שכן אין הן מוכרות ת מלאי הקמח שברשותן ככזה, אלא משתמשות בו כחומר גלם לייצור מוצרי מאפה שונים, ובשל כך לא מתקיימת לגביהן אף לא אחת מן המטרות הנקובות בצו, היינו, קיום מחיר אחיד או ספיגתו או מניעתו של רווח עודף. כן הן טוענות, כי יש להוכיח קיומן של שתי המטרות האמורות בצו באופן מצטבר, ולא די בהתקיימותה של אחת מן המטרות. לחילופין נטען, כי הצו בטל, שכן הוא לוקה בחוסר סבירות קיצוני. טענה חילופית נוספת של העותרות היא, כי התקנות, שמכוחן ניתן הצו, בטלות, שכן לא הותקנו לשם המטרות המנויות בסעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-.1948 עוד נטען, כי הצו מפלה בין העותרות לבין חברות ומפעלים המחזיקים במלאי של נפט ומוצריו כחומר גלם לייצור מוצרים אחרים או כחומר בערה ואשר אינם חייבים בהיטל על מוצרי נפט. לפי הטענה, מוטל היטל על מלאי של מוצרי נפט רק על חברות הדלק ובתי הזיקוק לנפט בע"מ, אשר עוסקים במכירת הנפט ומוצריו, במובחן משימוש בהם כחומר גלם לייצור מוצרים אחרים. .4על-פי לשונה שלתקנה 4לתקנות, היסוד לשימוש בסמכות קביעת ההיטל יכול שיימצא באחת מן המטרות המנויות באותה תקנה. תקנה 4קובעת לאמור: "לא ישתמש השר בסמכות לפי תקנה 2אלא אם היה לו יסוד סביר להניח כי הדבר דרוש לאחת ממטרות אלה: (1) הסדרת הביקוש או התצרוכת של טובין, לרבות מניעתם של עודפים או הוזלתם של טובין; (2) הגנה על תוצרת הארץ מפני התחרות של מוצרי יבוא; (3) קיום מחיר אחיד או יציב לטובין; (4) ספיגתו או מניעתו של ריווח עודף, בין אם נקבע לטובין מחיר מקסימלי או קבוע לפי כל דין ובין אם לאו, אם הריווח אינו נובע מעמלו או מיעילותו של מחזיק הטובין; (5) עידוד היצוא. בתקנה זו - 'יעילות' - פעולה שגרמה להורדת הוצאות הקשורות בקנייתם, ייצורם או הספקתם של טובין מתחת להוצאות שאלמלא פעולה כזו היה על מחזיק הטובין להוציאן, אם ההורדה הזאת היא פרי הכשרון, הידע או היזמה האישיים של מחזיק הטובין מסגרת הדין וכללי ההגינות המסחרית; 'ריווח' - ריווח מחושב במטבע ישראלי". סעיף 2לצו נוקב בשתי המטרות הקבועות בתקנה 4(3) ו-4(4) לצו באופן חילופי, זאת בניגוד ללשונו של צו-שעת-חירום (שיעור תשלום חובה על מחזיקי טובין), תשכ"ב-1962, שהיה ביסוד הדיון בבג"צ 157/63, 204, 255[1], עליו סומכות העותרות. על-פי לשונו של הצו ההוא היה צורך בהוכחת שתי המטרות באופן מצטבר, שכן נאמר שם, בסעיף 2לצו, כי ההיטל ישולם "למען קיום מחיר אחיד של אותם טובין ולמען ספיגתו או מניעתו של ריווח עודף..." (ההדגשה שלי - מ' ש'). בענייננו, כאמור, די בהוכחת אחת מן המטרות האמורות. באת הכוח המלומדת של המשיבים מסכימה, כי המטרה של "קיום מחיר אחיד" אינה חלה במקרה שלפנינו, ולכן פטורים אנו מלדון בהשגותיהן של העותרות בהקשר זה. .5אשר למטרה של ספיגתו או מניעתו של רווח עודף, טוענות העותרות, כי לא היה ולא יכול היה להיות להן רווח עודף כהגדרתו בסעיף 2 לצו, וזאת מן הטעמים הבאים: א) העותרות לא מכרו בפועל את מלאי הקמח שהיה ברשותן ביום הקובע לצד שלישי, אלא השתמשו בו לייצור מוצרים במפעליהן. ב) זאת ועוד, אין באפשרותן של העותרות למכור קמח ככזה לצדדים שלישיים, שכן כל מערך הייצור שלהן פועל כך שהקמח משמש בו כחומר גלם ולא כמוצר סופי. לטענתן, הקמח מאוחסן בממגורות המחוברות ישירות למכונות הייצור, ואין כל אפשרות למכור קמח אלא אם כן משנים את מערך הייצור מדעיקרא. ג) העותרות אינן נוהגות להחזיק במלאי גדול של קמח בשל רגישותו למזיקים, אלא מחדשות אותו מדי מספר ימים במחירו העדכני. לפיכך, יש בהטלת ההיטל משום "קנס על רווח שלא מומש", לפי הטענה. ד) גם אם תאמר, כי יש לבדוק אם הפיקו העותרות רווח עודף ממכירת המוצרים אשר יוצרו מן הקמח, שעל החזקתו הוטל ההיטל, כי אז טוענות העותרות, כי מכרו את מלאי המוצרים שהיה ברשותן ביום 1.1.89בתוספת המוצרים שיוצרו מן הקמח שעל החזקתו הוטל ההיטל במחירים ישנים, שכן מחירי המוצרים שמייצרות העותרות הועלו ק לאחר שנסתיימה מכירת המלאי הישן. באופן זה, מלאי קמח שנקנה במחיר החדש שימש לייצור מוצרים אשר נמכרו במחיר חדש, בעוד שהמוצרים אשר יוצרו מן המלאי הישן נמכרו במחירים ישנים. תמונת מצב זו שוללת התקיימותו של רווח עודף בשלב כלשהו. .6אשר למחירי המוצרים המיוצרים במפעלי העותרות, נבקש להעיר בשלב זה, כי המדובר בעיקרו של דבר במוצרים שמחירם אינו נמצא בפיקוח, והעותרות רשאיות להעלותו כרצונן ללא כל קשר לעליית מחיר הקמח. קמח תופח ופסטה הם המוצרים היחידים הנתונים בפיקוח, והם מהווים אך מקצת המוצרים המיוצרים על-ידי העותרת הראשונה. העותרות השנייה והשלישית מייצרות מוצרים אשר מחיריהם אינם נתונים בפיקוח כלל. מחיריהם של הקמח התופח ומוצרי הפסטה הועלו ביום 11.1.89בצו יציבות מחירים במצרכים ובשירותים (הוראת שעה) (מחירים מרביים למצרכים), תשמ"ט- .1989מחיריהם של כלל מוצרי העותרות הראשונה והשנייה שאינם בפיקוח הועלו ביום 11.1.89, ומחירם של מוצרי העותרת השלישית ביום .1.2.89שיעור עליית מחירי המוצרים החופשיים מפיקוח היה הרבה מעבר לעליית מחיר מרכיב הקמח באותם מוצרים. כך, למשל, עליית עלות מרכיב הקמח במוצרי המשיבה הראשונה הייתה בשיעור של %1.6, בעוד שמחירי מוצריה הועלו בשיעור של %5-%.6 .7העותרות סומכות טענותיהן בדבר אי-חלות הצו עליהן על ההלכה שנפסקה בבג"צ 157/63, 204, 255[1] שהוזכר לעיל. שם נקבע, כי המטרה של מניעתו או ספיגתו של רווח עודף אינה מתקיימת, מקום שמוכח כי מחזיק טובין לא השיג ולא יכול היה להשיג שום רווח עודף. "משמוציא מתקין התקנות את הריווח הנובע מעמלו או מיעילותו של מחזיק-הטובין, מכלל הריווח העודף האמור בתקנה, סימן הוא וראיה שהריווח העודף האמור בתקנה הוא ריווח של ממש, בין אם כבר הושג ובין אם עתיד הוא להיות מושג - למעט ריווח שלא היה ולא נברא ואינו אף עתיד להיברא" (שם, בעמ' 124, מפי השופט ח' כהן, כתוארו אז). .8הרקע להוצאת הצו מושא העתירה וצווים דומים מסוג זה מתואר בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבים: "(א) הצו נוא העתירה הותקן מכוח תקנות שעת חירום (תשלומי חובה), התשי"ח- 1958(להלן - התקנות), אשר לאחרונה הוארך תוקפן ביום 31.3.89לשנה נוספת עד ליום .31.3.90 (ב) על פי מדיניות משרד המסחר והתעשיה בפרט, ומדיניותה הכלכלית של הממשלה בכלל, הוטלו בתוקף הסמכויות על פי התקנות, על טובין מסויימים תשלומי חובה, ובעיקר לשם מניעתו, או ספיגתו של רווח עודף, מחמת עליית מחירם של טובין, הפחתת סובסידיות, פיחות המטבע, שינוי מדיניות כלכלית וכיו"ב. (ג) בגדר הטובין נכללו, בדרך כלל אותם חומרי גלם או מוצרים אשר הממשלה הינה היבואנית הבלעדית או הספקית הבלעדית שלהם, כאשר אלו הם בדרך כלל חומרי גלם ומוצרים חיוניים. (ד) כאמור, עניינו של הצו נשוא העתירה בקמח לסוגיו שהינו חומר גלם המיובא ומסופק בלעדית על ידי הממשלה ואשר מחירו נקבע על ידי הממשלה בצו הקובע מחירים מירביים. הקמח כחומר גלם הינו חומר גלם זמין בקניה וניתן לאגירה בקלות יחסית. (ה) המשיבים יטענו כי כאשר מדובר בחומר גלם, כגון קמח שהינו חומר גלם חיוני, ואשר מוצריו הינם חומר גלם זמין וניתן לאגירה בקלות, בעוד אשר היצרנים השונים המחזיקים בו כחומר גלם הינם על פי רוב גופים מונופוליסטיים, יש הכרח למנוע היווצרות סיטואציות של פוטנציאל להפקת רווחים עודפים ו/או של מחסור זמני בשוק כתוצאה מהערכות כלכליות בדבר העלאת מחירים צפויה, שינוי מדיניות כלכלית וכדומה. המשיבים יטענו כי נסיון העבר מלמד כי ערב העלאת מחירים, ו/או ערב ספקולציות והשערות בדבר פיחות צפוי ו/או צעדים כלכליים צפויים ניכרת מגמה של אגירת חומרי גלם חיוניים ומוצרי צריכה חיוניים אחרים. המשיבים יטענו כי על מנת למנוע היווצרותן של תופעות כאמור לעיל, ולצמצמן עד למינימום נוצר הצורך להנהיג מדיניות של הטלת היטלים ביחס לחומרי גלם חיוניים העשויים להימצא בידי מחזיקי טובין למיניהם, ואשר מיובאים ומסופקי בלעדית על ידי הממשלה. המשיבים יבקשו להדגיש לעניין זה ולהפנות לכך שצווים המותקנים מכוח התקנות מתייחסים בדרך כלל לכמויות משמעותיות של חומר הגלם, (בבשר ובעוף - מעל 3טון, ובקמח - מעל 10טון) והם מוטלים בדרך כלל רק לאחר העלאת מחירים ו/או פיחות בשיעורים ניכרים. (בצווים נשוא העתירה - שיעור העלאה של עשרה אחוזים ומעלה). (ו) המשיבים יוסיפו ויטענו כי מדיניות זו נבחנת מעת לעת מחדש, עם הנהגת שינויים בענפים ספציפיים, כגון הנהגת ליברליזציה ביבוא חומר גלם ו/או הסרת הפיקוח על המחירים בחומר גלם מסויים ו/או במוצרים מסויימים, שאז מתייתר הצורך במדיניות נשוא העתירה והפוטנציאל הכלכלי נתון בידי מחזיקי טובין, מסוג מחזיקי הטובין נשוא העתירה ומחזיקי טובין אחרים המחזיקים במלאי חומרי גלם חיוניים אחרים מאותו סוג ובעלי אותו אפיון כחומר הגלם נשוא העתירה". .9במחלוקת שלפנינו דעתי היא, כי הצו מושא העתירה חל על העותרות, וכי התקיימה לגביהן המטרה של מניעתו או ספיגתו של רווח עודף המונחת ביסוד הטלת ההיטל על החזקת מלאי קמח. מקור הסמכות לקביעת ההיטל בצו מצוי בתקנות, על פיהן "רשאי השר לקבוע, בצו, שמחזיק טובין שיפורטו בצו ישלם עליהם, למען המטרות שפורסמו בו, היטל בסכום מסויים..." (תקנה 2). "מחזיק טובין" מוגדר בתקנה 1לתקנות כ"מי שברשותו או בפיקוחו נמצאים טובין, המשמשים או נועדים לשמש לו להספקה, לייצור או למתן שירותים". "ייצור" מוגדר שם - "לרבות שינוי טובין מבחינת הצורה, הטיב, האיכות או מכל בחינה אחרת, מזיגתם או אריזתם, וכן ייצורה או גידולה של תוצרת חקלאית". בגוף התקנות ישנם, בין היתר, הסדרים שונים המניחים הטלתו של היטל על טובין אשר שימשו בייצור מוצרים (ראה, למשל, תקנה 18הדנה בהישבון). משמעות הדברים היא, כי נקודת המוצא לבחינת הצו אשר קבע את ההיטל היא, כי התקנות שמכוחן הוצא צפו את האפשרות של הטלת היטל על מלאי טובין, אשר נועד למש חומר גלם לייצורם של מוצרים, וקבעו במפורש, כי "מחזיק" יכול שיהא גם מי שמלאי הטובין משמש אצלו כחומר גלם ואין בכוונתו או ביכולתו למכור אותו המלאי ככזה. העותרות כמחזיקות מלאי של קמח לשם ייצור מוצרי מאפה באות ב-דל"ת אמות ההגדרות שהובאו לעיל. .10עתה יש לבחון את דבר התקיימותה של המטרה של מניעתו או ספיגתו של רווח עודף בעניינן של העותרות. הצו, אשר עמד לבחינה בבג"צ 157/63, 204, 255[1] הנ"ל, לא כלל הגדרה של "רווח עודף" כפי שהדבר בענייננו. לא למותר לחזור ולהביא את ההגדרה כלשונה: "רווח עודף" "ההפרש בין המחיר שהשיג מחזיק טובין או שיכול היה להשיג בשוק הפתוח בעד טובין לבין המחיר שעלו לו הטובין בתוספת הוצאות ורווח סביר". המשיבים טוענים בהקשר זה, כי אין נפקא מינה בכך, שהעותרות אינן מוכרות קמח ככזה, ובלבד שיש להן פוטנציאל למכירת קמח ולהפקת רווח עודף. העותרות טוענות, כפי שהוזכר, כי אין להן ולא יכול להיות להן רווח עודף, שכן לא מכרו קמח וין באפשרותן למכור קמח ככזה. משמעותה המעשית של עמדת העותרות היא צמצום הגדרת הדיבור "מחזיק טובין" בתקנות אך למי שמחזיק בטובין לשם הספקתם, שכן רק במקרה זה ניתן לדבר על מי שהשיג מחיר או שיכול היה להשיג מחיר בעד טובין. תוצאה זו אינה עומדת במבחן הביקורת. שומה עלינו לתת לצירוף "רווח עודף" פירוש, אשר יתיישב עם ההגדרות הנ"ל שבתקנות ולא ינגוס בהן עד כדי ריקונן מתוכן. זאת, בשים לב לתכלית החקיקתית ולמטרה המונחת ביסוד הטלת ההיטל על המלאי. .11דעתי היא, על-כן, כי בבדיקת התקיימותו של רווח עודף יש לבחון את מחיריהם של המוצרים אשר יוצרו מן הטובין שבגין החזקתם הוטל ההיטל. העותרות אינן מספקות קמח ככזה, ויהא זה מלאכותי ובלתי נכון לראותן כמספקות קמח (כמו טחנות הקמח המספקות את הקמח למאפיות ולמפעלים השונים). כך, למשל, מקום שמועלה מחיר הקמח אך מחיר המוצרים המכילים קמח מוקפא, אין הצדקה להטיל היטל על חזקת מלאי קמח על-ידי יצרני מוצרים הכוללים קמח, שכן אין לם ולא יכול להיות להם רווח עודף בגין מכירת המוצרים שיוצרו מן הקמח, בעוד שיכול היה להיות להם רווח עודף לו מכרו את הקמח ככזה. דומה, כי כך היו פני הדברים עובר לקביעת צו שעת חירום (תשלומי חובה על מלאי של טובין - פולי סויה, כוספה סויה, שמן סויה, סובין, חיטה, קמח ומרגרינה) (מס' 4), תשמ"ה- .1985סעיף 4(6) לאותו צו פטר מתשלום ההיטל יצרנים לסוגיהם. על יסוד אותו הסעיף הופטרו אותה עת העותרות מתשלום ההיטל על מלאי הקמח, ששימש לייצור מוצרים במפעליהן. על-פי האמור בתצהיר התשובה שהוגש מטעם המשיבים, ניתן הפטור לעותרות "לנוכח מדיניותה הכלכלית של הממשלה באותה עת, שהתבססה על הקפאת מחירים מוחלטת ועל פיקוח הדוק ביותר של הממשלה על מחיריהם של מרבית המוצרים במשק, וכן על הטלת נטל התוכנית הכלכלית הן על הציבור הרחב על דרך של עיקור תוספות יוקר והן על התעשיינים, על דרך של ספיגת התייקרויות בחומרי הגלם". לא כך הם פני הדברים בנתונים שלפנינו, לפיהם רשאיות העותרות להעלות את מחיר המוצרים שהן מיצרות באופן חופשי. ראינו, כי מרבית מוצרי העותרת הראשונה (להוציא קמח תופח ומוצרי פסטה) אינם מצויים במשטר של פיקוח על המחירים, והוא הדין לגבי כל מוצרי העותרות השנייה והשלישית. משמעות הדברים היא, שהעותרות יכולות היו להעלות את מחירי מוצריהן על אתר, מיד עם היוודע דבר עליית מחיר הקמח ביום 1.1.89, ובכך מתקיימת בהן המטרה של מניעתו או ספיגתו של "רווח עודף". העובדה, כי העותרות בחרו משיקוליהן להעלות את מחירי מוצריהן רק ביום 11.1.89(והעותרת 3רק ביום 1.2.89), אינה רלוואנטית. בבדיקת התקיימותו של רווח עודף הנקודה הרלוואנטית היא, כי הן יכולות היו לעשות כן בד בבד עם עליית מחיר הקמח, ובכך למכור במחיר "חדש" מוצרים שיוצרו מקמח שנרכש במחיר "ישן". קביעת מחירי המוצרים ועיתוי שינויים נתונים בידי העותרות באופן בלעדי ונעשים בהתחשב בשיקולים שונים. הא ראיה, שהעלאת מחירי המוצרים הנמכרים על-ידי העותרות במקרה שלפנינו הייתה בשיעור ניכר ביותר, הרבה מעבר לעליית מחיר מרכיב הקמח באותם מוצים. סיכומה של נקודה זו, המטרה של מניעתו או ספיגתו של רווח עודף, המונחת ביסוד הצו אשר קבע את ההיטל על מלאי הקמח שהיה ברשות העותרות ביום הקובע, מתקיימת בכל אחת מן העותרות, שכן לכל אחת מהן הייתה אפשרות להפיק רווח עודף, כהגדרתו, ממכירת המוצרים אשר יוצרו מן הקמח, שעל ההחזקה בו הוטל ההיטל. .12התוצאה אליה הגעתי מתיישבת יפה עם ההלכה העולה מבג"צ 157/63, 204, 255[1] הנ"ל, על-אף השוני בתשתית החוקית בין העניין שלפנינו לבין העניין שנדון שם. לא למותר לשוב לאותו עניין ולהביא מדברי השופט הלוי שם, בעמ' 132-133: "אין להסיק מן האמור - ורחוק אני מלומר - כי כל 'מחזיק טובין' את הישר בעיניו יעשה: רצה - מעלה את מחיר טוביו ומשלם היטל עליהם לאוצר המדינה, רצה - מוכר אותם במחירם הקודם וייפטר מתשלום ההיטל. נהפוך הוא, לדעתי: הצו מחייב את המחזיק לשלם את ההיטל, בלי להשאיר כל ברירה בידו, והמטרה הכפולה המפורטת בצו, 'למען קיום מחיר אחיד של אותם טובין' ו'למען ספיגתו או מניעתו של ריווח עודף', מיועדת, בין היתר, למנוע בעד מחזיק הטובין לעשות קנוניה עם לקוחו על חשבון אוצר המדינה או לחתור תחת מתחריו על-ידי מכירה בזול ואי-תשלום ההיטל. ברצוני להטעים כי המטרות המפורטות בצו הן 'מטרות התשלום', ולא 'תנאים' שעל שרהאוצר להוכיחם כדי לחייב 'מחזיק טובין' פלוני בתשלום. חזקה על 'מחזיק טובין', הבא בגדר הצו, כי הוא חייב בתשלום ההיטל הקבוע למען המטרות הנ"ל. לשון אחרת, חזקה על מחזיק טובין מיובאים המפורטים בצו, כי הרוויח, או עשוי הוא להרוויח, 'ריווח עודף' בשיעור ההיטל עקב הפיחות, וכי ביכולתו למכור את הטובין (או מוצריהם) במחיר המבוסס על הכללת ההיטל במחיר הקרן (בצירוף הוצאות וריווח סבירים). רק במקרים יוצאים מן הכלל, כשמוכח שמחזיק הטובין לא השיג ולא היה לאל ידו להשיג 'ריווח עודף' עקב הפיחות, וממילא לא היה לאל ידו 'לקיים מחיר אחיד של אותם טובין' המבוסס על תחשיב מחיר הקרן לפי שער הלירה החדש, יהיה פטור מן ההיטל, שאם לא תאמר כן, ייגבה ההיטל מקרן, הוצאות ו'ריווח הנובע מעמלו או מיעילותו של מחזיק הטובין', בניגוד לתקנה 4". בבג"צ 157/63, 204, 255[1] מצא בית המשפט, כי כלל לא נוצר רווח עודף (ואף לא יכול היה להיווצר), שכן בוקסבאום ופרוגרס (העותרים שם) מכרו את סחורתם במחירים הישנים - בוקסבאום, מן הטעם שהתחייב בחוזה למכור את הפקקים שיוצרו מן השעם בגינו הוטל ההיטל במחיר הישן; ופרוגרס - מן הטעם שמחיר הפלדה בשוק העולמי היה כה נמוך, שלא ניתן היה למכור את הפלדה בשוק המקומי אלא במחיר הישן; ואילו צמרון (העותרת שם) נדרשה לשלם היטל בגין מכונה אשר נועדה לשימוש במפעלה. בענייננו, הוטל ההיטל על מלאי הקמח שהיה ברשות העותרות במועד הקובע. מלאי זה שימש לייצור מוצרים, אשר נמכרו או יכולים היו להימכר במחיר "חדש", כך שנוצר "רווח עודף" כהגדרתו בצו. .13טענה נוספת של העותרות היא, כי התקנות, שמכוחן הוצא הצ, בטלות בשל כך שלא הותקנו לשם המטרות המנויות בסעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט. דא עקא, בבג"צ 243/52 [2] נפסק, כי משהאריכה הכנסת את תוקפן של תקנות שעת חירום בחוק, הן קיבלו תוקף של חוק ממש, ואין עוד כל אפשרות לשוב ולבדוק את היחס בינן לבין החוק המסמיך שמכוחו הותקנו. לא שוכנעתי כי יש מקום, בתיק זה, לסטות מן ההלכה שנקבעה בבג"צ 243/52 [2]. .14אשר לטענת ההפליה שהועלתה על-ידי העותרות, זו נסתרת לנוכח קיומם של הצווים הבאים: צו שעת חירום (שיעור תשלום חובה על מחזיק במוצרי נפט), תשמ"ט-1989; צו שעת חירום (שיעור תשלום חובה על מחזיק במוצרי נפט) (מס' 2), תשמ"ט-1989; צו שעת חירום (שיעור תשלום חובה על מחזיק במוצרי נפט) (מס' 3), תשמ"ט-1989; צו שעת חירום (תשלומי חובה על מלאי של טובין - פטמים קפואים וחלקי פטם קפוא), תשמ"ט-1989; צו שעת חירום (תשלומי חובה על מלאי של טובין - בשר קפוא), תשמ"ט-.1989 בכל אלה מוטל ההיטל, כמו בענייננו, על "מחזיק טובין". "מחזיק טובין, כפי שראינו, הוא גם המחזיק בהם כחומר גלם לשם ייצור מוצרים במפעלו. אשר-על-כן אין לטענת ההפליה על מה שתסמוך. סיכומו של דבר, דעתי היא, כי דין העתירה להידחות. העותרות יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 000, 6ש"ח ליום מתן פסק הדין. המשנה לנשיא מ' אלון: אני מסכים. השופט א' חלימה: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.חיטה