אי הגשת ראיות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגשת ראיות:   הנשיא ס' אדלר 1. השאלה הניצבת בערעור שלפנינו היא, האם להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי בחיפה, אשר קבע, כי המערערת לא תהיה רשאית להגיש ראיות מטעמה בתיק שהיא הנתבעת בו משום שלא הגישה אותן במועד. הדיון התנהל על פי סיכומים בכתב.   תמצית העובדות הצריכות לעניינו: 2. ביום 31.10.1999 הגיש המשיב (להלן: "העובד") תביעה כספית כנגד המערערת (להלן: "העיריה") לשכר עבודה ותשלומים נלווים. ביום 28.9.2000 התקיים דיון מוקדם, אך בעלי הדין לא הגיעו להסכמה. ביום 15.10.2000 החליט בית הדין על קביעת התיק לדיון ועל הגשת תצהירי עדות ראשית על ידי העובד תוך 30 יום, ועל ידי העיריה תוך 30 יום לאחר מכן. העובד הגיש בקשה להארכת מועד להגשת תצהיריו ב- 45 ימים נוספים, וכשזו התקבלה, הגיש העובד את תצהיריו לבית הדין ביום 18.12.2000. העיריה צריכה היתה להגיש את תצהיריה לא יאוחר מיום 20.1.2001. אולם, בא כוחה הגיש בקשה להארכת מועד עד ליום 31.3.2001, גם בקשה זו התקבלה, אבל הסיכומים לא הוגשו במועד.   3. ביום 29.4.2001 הגיש העובד בקשה למתן פסק דין כנגד העיריה. זאת מן הטעם, שתצהירי עדות ראשית מטעמה לא הוגשו על לתאריך זה. החלטת בית הדין האזורי מיום 3.5.2001 ציינה, שאכן תצהירי עדות ראשית מטעם העיריה לא הוגשו לבית הדין, אולם "הלכה פסוקה היא, כי נתבע שלא הגיש תצהירים שונה דינו מתובע שלא הגיש תצהיריו." יחד עם זאת, קבע בית הדין האזורי, כי לאחר שחלף המועד המוארך להגשת התצהירים, הגם שלא ינתן פסק דין נגדה רק בשל אי הגשתם, לא תוכל היא להביא ראיות מטעמה במהלך המשפט. לאור החלטה זו, הגיש בא כוח העיריה ביום 9.5.01 "בקשה דחופה לביטול החלטה ולהארכת מועד להגשת תצהירים". בהחלטתו מיום 4.6.01, דחה בית הדין האזורי את בקשה זו, תוך חיוב העיריה בהוצאות בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, וציין:   "על הנתבעת [העיריה] היה להגיש מלכתחילה תצהירי עדות ראשית לא יאוחר מיום 20.1.2001, ולבקשתה הוארך לה המועד עד ליום 31.3.2001, אלא שגם במועד זה לא עמדה הנתבעת, ואף לא ביקשה הארכת מועד להגשת תצהיריה....מראשיתו של הליך זה שהוגש עוד בחודש 10/99 מפגינה הנתבעת סחבת מתמשכת. כך לגבי כתב ההגנה שהוגש באיחור, וכך לגבי הגשת תצהיריה."     טענות באי כוח הצדדים 4. טענות בא כוח העיריה היו, כי הסיבה הנעוצה בכך שלא הגיש את תצהיריו במועד, לאחר שזה הוארך לו, היתה העובדה שהמועד הקבוע לדיון בבית הדין קמא נדחה ביותר מחצי שנה, ומשנדחה - "לא היתה כל דחיפות בהגשת התצהירים, שכן גם אם הם היו מוגשים במועד והדיון מתקיים במועדו, לרשות ב"כ המשיב עמד חודש ימים להתכונן לדיון, ועם דחיית המועד עמדו לרשותו שישה חודשים." עוד קובל בא כוח העיריה על כך, שבית הדין קמא מנע מיוזמתו מן העיריה להביא ראיות להגנתה. כל זאת, בלי שניתנה לה זכות התגובה לבקשה למתן פסק דין. לטענתו, העיכוב בהגשת התצהירים לא השפיע בצורה כלשהי על מהלך הדיון בתיק, בעוד חסימת דרכו של בעל דין מלהביא ראיות מהווה פגיעה קשה בבעל הדין.   5. בא כוח העובד טוען, כי בית הדין קמא מוסמך היה להחליט מיוזמתו על אי הגשת תצהירים, לאור נסיבות הענין. מה גם שהעיריה בחרה במודע שלא להגיש תצהירים, ולכן, יש לראות בה כמי שבחרה שלא להביא ראיות.   הכרעה   6. ככלל, כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד, נוהג בית הדין בגישה סלחנית וגמישה. אולם, אין בגישה סלחנית זו כדי לקבל כל בקשה להארכת מועד. בית הדין צריך להשתכנע, כי האיחור נובע מסיבות מוצדקות ובתום לב. מועדים להגשת מסמכים וקיום דיונים נקבעים על ידי בית הדין, כדי להבטיח ניהול מסודר ותקין של הדיונים, במטרה לסיימם תוך זמן סביר וביעילות. בעל הדין חייב לבצע את החלטות בית הדין ואין הוא יכול לעשות דין לעצמו ולשנות את המועד להגשת תצהירים.   7. במקרה שלפנינו, העיריה זכתה ליחס סלחני של בית הדין, אשר קיבל את בקשתה להארכת מועד להגשת תצהירים. אולם, בא כוחה לא ניצל את הזמן שניתן לו להגיש תצהירים, ואף לא הגיש בקשה נוספת להארכת מועד. בא כוחה של העיריה לא הוכיח, כי נסיבות חיצוניות מחוץ לשליטתו הן שגרמו לו להתעכב בהגשת התצהירים, ובטיעוניו לא מצאנו טעם מיוחד להצדיק את אי-הגשת התצהירים . אשר לטענתו של בא כוח העיריה, כי לאור דחית מועד הדיון בבית הדין לא היתה דחיפות בהגשת התצהירים, היה עליו להגיש בקשה נוספת להארכת מועד ולא לעשות דין לעצמו.   8. אמנם, מן האמור לעיל עולים נימוקים כבדי משקל התומכים בהחלטתו של בית הדין האזורי, שלא להתיר לעיריה להביא ראיות מטעמה במשפט. כל זאת, גם אם אין הדבר מצדיק מתן פסק דין כנגד העיריה בשל מחדלה באי הגשת תצהירים. אולם, הערכה של מספר שיקולים המשולבים זה בזה מביאה אותנו למסקנה, כי יש לאפשר לעיריה להגיש תצהירים ולהביא ראיות, תוך פסיקת הוצאות לטובת העובד, על מנת לפצותו על העיכובים בדיון. מצאנו לנכון גם לפסוק הוצאות לטובת אוצר המדינה, בשל הפגיעה בניהול ההליכים על ידי בית הדין.   במקרה דנן ראוי לאמץ את ההלכה, לפיה במקרים מתאימים ניתן לתקן את הפגם שבאי קיום סדרי דין בפיצוי כספי בלבד, באופן שלא תיפגע זכותו המהותית של מי שחרג מן הכללים הפורמליים. הטעם לכך הוא, הרצון לתת לבעלי הדין את יומם בבית הדין, היינו את האפשרות להציג את טענותיהם ולהוכיחן כראוי בפני בית הדין. שלילת זכותה של העיריה להביא ראיותיה עלולה לגרום לעיוות דין ולפגוע בזכותה הבסיסית כמתדיין.   9. הגם שמטיעוני העיריה בסיכומיה לא מצאנו טעם להצדיק אי הגשת תצהירים במועד, קיים טעם נוסף לקבלת ערעורה. במקום בו צד עלול להיפגע מהחלטת בית הדין, חייב בית הדין לבקש את תגובתו, ובמקרה דנן לא נתקבלה תגובתה של המערערת לבקשה למתן פסק דין . סוף דבר 10. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת בית הדין האזורי, שלא לאפשר לעיריה להגיש את ראיותיה במשפט.   עם זאת, אנו מחייבים את העיריה לשלם לעובד הוצאות ערעור זה בסך 3,500 ₪ וכן לשלם לאוצר המדינה הוצאות ערעור זה בסך 3,000 ₪. המערערת תגיש את תצהירי העדות לבית הדין האזורי עד ליום 30.9.2002 ובית הדין מתבקש לקבוע דיון בהקדם האפשרי. הגשת ראיותראיות