קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אירוע מוחי כתאונת עבודה: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (בל 1772/99 ; השופט מיכאל שפיצר ונציגי ציבור אברהם אפרימי ויוסי הלפרין), בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מוחי שפקד אותו ביום 29.1.1998 כ"פגיעה בעבודה"(להלן - האירוע) כמשמעות מונח זה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. 2. הרקע העובדתי א. המערער, יליד 1937, מהנדס במקצועו, עבד כראש מחלקת ההנדסה האזרחית בחברת לודן (להלן - החברה). נסיונותיה של החברה ושל המערער לעבוד עם חברת החשמל לא עלו יפה, עד שביום 11.11998 נחתם חוזה בין החברה לחברת החשמל לביצוע עבודות בהיקף רחב. מאז, לטענת המערער, הוא נדרש לעמוד בלחץ חריג מבחינת היקף העבודה ולוחות הזמנים, ובשל כך עבד בשעות נוספות ובתנאי עבודה לא רגילים, במיוחד שבוע לפני מועד קרות האירוע.   ב. ביום 29.1.1998, משהגיע המערער לעבודה הבחינו חבריו לעבודה בהבדל בטון הדיבור שלו ובהתכווצויות בפניו. המערער עצמו חש בסחרחורת, אולם המשיך בעבודתו. למחרת, שב המערער לעבודה ובסמוך להגעתו חש כי איבד את התחושה בידו וברגל שמאל. הוא פנה לבית החולים, שם אובחן אצלו האירוע.   ג. המערער הגיש תביעה למשיב (להלן: המוסד) להכיר באירוע המוחי כ"פגיעה בעבודה". לטענתו, הפגיעה נגרמה לו כתוצאה מעבודתו.   ד. המוסד דחה את תביעת המערער, בנימוק שלא הוכח קיום אירוע חריג. כן נטען, כי האירוע המוחי התפתח כתוצאה ממחלה טבעית וכי השפעת העבודה, אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.   3. המערער לא השלים עם החלטה זו והגיש ערעור לבית הדין האזורי בחיפה. במהלך הדיון בבית הדין האזורי טען בא-כוח המערער כי מאז החל לעבוד עם חברת החשמל היה חשוף המערער ללחצים חריגים בעוצמתם וכי "הלחץ הכבד, לוח הזמנים הנוקשה, רמת ההנדסה הנדרשת, העבודה בשעות נוספות רבות...הביאו את התפרצותו של האירוע החריג". 4. המוסד טען כי גם אם נתעלם מהלחץ המתמשך שהמערער היה נתון בו בעבר, הרי שהלכה פסוקה היא כי לחץ מתמשך במקום העבודה אינו מהווה "פגיעה בעבודה". הוסיף וטען המוסד כי ביום האירוע לא היה כל אירוע חריג או מאמץ חריג בעבודתו של המערער, אשר גרם לאירוע. 5. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, תוך שהוא קובע כי לחץ ומתח מתמשכים אינם מהווים תאונה, כיוון שאין מדובר באירוע שניתן לאתרו במישור הזמן והמקום. כן נקבע כי אומנם היה לחץ בעבודתו של המערער, אולם אין המדובר בלחץ חריג שהמערער לא חווה בפרוייקטים אחרים בעבר. עוד ציין בית הדין האזורי כי הראיות שהובאו בפניו מצביעות על כך שלא היה כל אירוע חריג בסמוך להופעת האירוע. 6. בערעור שהגיש חזר המערער וטען טענות שנטענו בפני בית הדין האזורי. המערער הדגיש כי בשבוע שקדם לפרוץ האירוע ביקר בתחנת הכוח רוטנברג באשקלון שם הוברר לו היקף העבודה הנדרש ממנו. לטענתו, יש לראות לחץ מתמשך של שבעה או ששה ימים כאירוע תאונתי. 7. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו.   8. על פי הפסיקה, על מנת להכיר באירוע המוחי בו לקה המערער כתאונת עבודה, יש צורך בהוכחת אירוע חריג בחיי העבודה בסמוך לפני האירוע (דב"ע נא/133-0 צבי כץ - המוסד לביטוח לאומי עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך א(2), 445). עוד נפסק, כי עבודה בתנאי לחץ ומתח מתמשכים מעצם טבעם אינם תאונה, שהרי אין מדובר באירוע חד פעמי שניתן לאתר בזמן ובמקום, אלא בתהליך מתמשך (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג(2), 529 ; דב"ע לא/5-0 אסתר ושדי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 200 ; דב"ע לח/ 118-0 חיים פומרוק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג' 113; דב"ע שן/44-0 המוסד לביטוח לאומי- אליעזר שפרלינג, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך א(1), 869 ; עב"ל 128/98 ברמן אריה נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לג(29), 23). 9. יישום ההלכה האמור על כלל נסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, מביא אותנו למסקנה כי דין הערעור להידחות. מחומר הראיות עולה כי לא אירע למערער כל אירוע חריג, וכי המערער היה נתון בלחץ מתמשך שהחל שבעה עשר יום לפני קרות האירוע, עת נחתם החוזה עם חברת החשמל. כשנשאל המערער על ידי חוקר המוסד למה הוא מייחס את האירוע המוחי ענה המערער:   "ללחץ מצטבר בעבודה משך שנים ובמיוחד בשבוע האחרון".   10. אף הביקור בתחנת הכוח רוטנברג באשקלון שארע כשבוע לפני פרוץ האירוע, במהלכו, לטענת המערער, הסתבר לו היקף העבודה הנדרש ממנו אין בו כדי להועיל למערער, שכן הלכה פסוקה היא כי פרק זמן של שבוע פוסל, בדרך כלל, קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האירוע המוחי (דב"ע מז/69-0 המוסד לביטוח לאומי - מקס גלסברג, פד"ע יט, 234).   10. זאת ועוד. הלחץ הנטען בעבודה לא נזכר במסמכים רפואיים שהוגשו בבית הדין האזורי. נתון זה גורע אף הוא מאמינות גרסת המערער, שכן "יש להניח כי חולה המאושפז בביה"ח ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון" (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן פד"ע כ', 349).   11. סוף דבר - לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות.      אירוע מוחיהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה