העותר נכנס לישראל ביום באשרת ביקור מסוג ב/2 שתוקפה לשלושה חודשים. מתום שלושת חודשים אלו שוהה העותר בישראל שלא כדין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אשרת ביקור לתייר - הישארות בארץ שלא כדין: מהות העתירה זו עתירה ליתן צו על תנאי וצו ביניים שיורו למשיב ליתן טעם: מדוע לא יבטל א ביצוע צו הגירוש עד לבירור התביעה שהגיש העותר נגד מעבידו בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. מדוע לא ישהו את צו הגירוש עד שהעותר יקבל את כל חפציו ובגדיו היקרים אשר עדיין נמצאים אצל מעבידו. מדוע לא ישהו את ביצוע צו הגירוש עד שהעותר יקבל דרכון מאת השגרירות הגנאית ויוכל באמצעותו לקנות כרטיס טיסה למדינה אחרת. היות ובתאריך 18/3/2004 הושג הסדר פשרה בתביעת העותר בפני בית הדין לעבודה, אזי ומבלי להיכנס לגופו של עניין, נשמטת הקרקע מסעיפים 1 ו-2 לעתירתו של המבקש, וכל שנותר מעתירה זו הוא סעיף 3 לפיו מבקש העותר צו שימנע גירושו בכוח של העותר עד לקבלת תשובה מהשגרירות הגנאית בדבר קבלת דרכון לעותר, שיאפשר לו לעזוב את ישראל לאנגליה או לארצות הברית שם מתגוררות אחיותיו. עובדות המקרה העותר נכנס לישראל ביום 22/12/1994 באשרת ביקור מסוג ב/2 שתוקפה לשלושה חודשים. מתום שלושת חודשים אלו שוהה העותר בישראל שלא כדין (למעלה משמונה שנים). בתאריך 24/12/2001 נעצר העותר. בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין החליט להשאירו במעצר. על החלטה זו הגיש העותר עמ"נ שנדון בפני השופטת סירוטה שקבעה כי העותר ישוחרר בערובה, וכי עליו לעזוב את הארץ תוך 35 ימים. למרות קביעת השופטת סירוטה העותר לא עזב את הארץ. בתאריך 5/11/2003 נעצר העותר בשנית. בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין קבע כי ישאר במעצר עד לגירושו. כן נדחתה בקשת העותר למקלט מדיני שכן הוא אינו נופל במסגרת אמנת הפליטים מאחר ואינו ליברי. עמ"נ שהוגש על בקשה זו נדחתה על ידי השופטת קובו. ממועד מעצרו השני של העותר, הוא מצוי במעצר. במשך כל התקופה סירב העותר לחתום על תעודת מעבר, ועל כן עוכב גירושו מהארץ. העותר הגיש עתירה מנהלית נוספת המבקשת למנוע את הרחקתו מישראל. עתירה זו נמחקה ביום 24/12/2003. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון - נדחתה. עתירה נוספת הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע בתאריך 15/2/2004 במסגרתה ביקש העותר כי צו ההרחקה שהוצא נגדו ימחק, או לחילופין שהרחקתו תיעשה לליבריה ושהרחקתו תעוכב - עתירה זו נדחתה אף היא. על החלטת בית המשפט המנהלי בבאר שבע הוגש ערעור נוסף לבית המשפט העלון שנדחה אף הוא. בתאריך 27/2/2004 אמור היה העותר להיות מורחק מישראל, אולם לאחר שסירב בכוח לעלות על הטיסה, טרם הורחק ונותר במעצר. ביום ה' האחרון שוב נעשה ניסיון לגרש את העותר, ולדברי בא-כוחו העותר התנגד לכך ביודעו שצפוי לו דיון ביום א' ה- 28/3/04 בבימ"ש זה. בקשה לדחית הגירוש סורבה, וערר שהוגש עליה, התקבל. התוצאה היא שהועתר נמצא כיום במשמורת. העותר מבקש כי צו הגירוש כנגדו יושהה עד לקבלת דרכון מהשגרירות הניגרית שיאפשר לו לעזוב את ישראל ולהגיע לאנגליה או לארצות הברית. בקשתו זו מוגשת היות והוא חושש מאוד לגורלו אם יוחזר לגאנה, וימתין שם להנפקת דרכונו. פלוגתאות לאחר שסוגיית הדיון בפני בית הדין לעבודה התבטלה, כל שנותרה היא שאלה אחת והיא: האם יש לעכב את גירושו של העותר עד שיונפק לו דרכון, כדי שיוכל לעזוב את ישראל למדינה אחרת, שאיננה המדינה אליה רוצה מדינת ישראל לגרשו? דיון בעמ"נ 179/02 180/02 מאהר דיוק ואח' נ' משרד הפנים (טרם פורסם) קבע השופט קלינג כי: "לו הודיעו התושבים הירדנים כי מעוניינים הם לצאת את המדינה לאחת ממדינות אירופה המוכנה לקבלם, לא יכול היה שר הפנים לעמוד על דעתו כי עליהם לחזור לירדן שממנה באו לטענתו. תכליתו של חוק הכניסה לישראל היתה מושגת עם צאתם מהארץ". הלכה עקרונית זו לפיה לו היו המערערים באותו המקרה מבקשים להיות מורחקים למדינה אחרת, שאינה מדינת מוצאם, המוכנה לקבלם, היה בכך כדי להגשים את תכלית הרחקתם, אושרה על ידי בית המשפט העליון (בר"מ 6581/02 מדינת ישראל נ' מאהר דיוק (פ"ד נ"ו (6) 577). על כן רצונו של העותר להיות מגורש למדינה אחרת אינו עומד בסתירה לתכליתו של חוק הכניסה לישראל אשר מכוחו מוצאים צווי הגירוש. אולם שונה מקרה זה מהאמור בעקרונות שהציבו השופט קלינג ובית המשפט העליון בפסק דינם, שכן במקרה שלפנינו העותר אינו בעל דרכון המאפשר לו לצאת מהארץ, וכן על פי פסק דינו של בית המשפט העליון נדרש העותר לצאת למדינה המוכנה לקבלו. באשר להיות העותר בלא דרכון, טוען ב"כ העותר, כי בקשת הדרכון הוגשה זה מכבר לשגרירות גאנה, והדרכון יונפק תוך כשבועיים שלושה, כאשר העותר מוכן להישאר במעצר עד שיצא מתחומי ישראל. בנסיבותיו של העותר, לו יגורש לגאנה, לא יוכל לעוזבה וינותק ממשפחתו, שבאירופה; ואילו אם תינתן לו אורכה לקבלת דרכון יוכל לשוב ולהתאחד עם בני משפחתו. לטענתו, העותר מסוגל לקבל דרכון משגרירות גאנה, וכל שנדרש כדי שיוכל לצאת מישראל באופן שאין בו משום פגיעה בכבוד האדם הוא מתן ארכה קצרה שלאחריה יעזוב העותר את הארץ מרצונו. ולשאלת היות מדינה כלשהי מוכנה לקבל את העותר, מתחייב העותר לעזוב לכל מדינה אליה יכול הוא להגר בקלות (שאינה דורשת ויזה), ומשם לנסות ולהגר לאנגליה או לארצות הברית שם מתגוררות אחיותיו, כך שלא יישאר בישראל לאחר מועד קבלת הדרכון. נראה כי אומנם אין תפקידה של מדינת ישראל לדאוג לזכויות ההגירה של שוהים שלא כחוק בתחומי המדינה, אולם עקרונות זכויות האדם הינם שיקול על שעל בית המשפט לשקול לנגד עיניו, שעה שבוחן הוא את מכלול נסיבות המקרה. בנסיבות המקרה השתכנעתי כי הרחקתו של העותר בכוח לגאנה בשלב זה, לאחר שכבר הגיש בקשה לקבלת דרכון, ולאחר שכבר שהה פרק זמן ארוך למדי במעצר על מנת להימנע משילוחו חזרה לגאנה, ובהיותו מוכן להמשיך ולהיוותר במעצר עד לעזיבתו את ישראל, יש בה משום פגיעה בכבוד האדם, שאינה מגשימה את תכלית חוק הכניסה לישראל. לאור האמור אני קובעת כי העותר ישאר במעצר עד שיונפק לו דרכון ע"י שגרירות גאנה. לאחר מועד הנפקת הדרכון יעזוב העותר מיידית את מדינת ישראל למדינה כלשהי על פי בחירתו ובמימונו. כל זאת ובתנאי שהנפקת הדרכון תהיה לא יאוחר מעבר לארבעה שבועות מיום מתן פסק דיני זה; במידה ולא-, יורחק העותר לגאנה על פי הנוהל המקובל. אין צו להוצאות.אשרה (ויזה)מסמכיםאשרת ביקורמשרד הפניםאשרת תיירתייר