בדיקת מאפיינים נהיגה בשכרות

המערער ביצע בהצלחה את "מבחני הביצוע", עמידה, הליכה על קו, הבאת אצבע יד ימין לאף והבאת אצבע יד שמאל לאף. לעומת זאת, על פי "בדיקת מאפיינים" המצביעים על חשד לשכרות, נדף ריח חריף מאוד של אלכוהול מפיו, המערער היה רדום ועיניו נעצמו מדי פעם. בית המשפט קבע כי למרות שניתן על פי החוק להרשיע נהג בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, על סמך בדיקת מאפיינים וגם ללא ממצאים מעבדתיים, הרי במקרה זה תוצאות מבחני הביצוע בבדיקת המאפיינים, אינן עולות בקנה אחד עם הטענה להיות המערער שיכור. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקת מאפיינים נהיגה בשכרות: 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בצפת (כב' השופטת ד. שרון-גרין) מיום 17/02/11 בתת"ע 3937/07, בו זוכה המערער מעבירה של נהיגה בשכרות והורשע בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, (להלן: "תקנות התעבורה"). 2. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 08/06/07 נהג המערער ברכב ובבדיקת ינשוף שנערכה לו נמצאו 520 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. 3. המערער כפר בעובדות כתב האישום. לאחר שנשמעו בפניו ראיות הצדדים, החליט בית המשפט קמא לזכות את המערער מעבירה של נהיגה בשכרות ולהרשיעו בעבירה הפחותה ממנה והיא עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. למסקנה זו הגיע בית המשפט קמא בשל היעדרם של מסמכים, המעידים על בדיקה תקופתית של מכשיר הינשוף, מה שמותיר ספק באשר לתקינות המכשיר ואמינות הבדיקה. יחד עם זאת, בהסתמך על הודאת המערער כי שתה משקאות משכרים ובדיקת המאפיינים שבוצעה, הורשע המערער בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. 4. בגזר הדין הוטלו על המערער העונשים הבאים: מאסר על תנאי למשך חודשיים, לתקופה של שנתיים, שלא יעבור עבירה מהסוג בה הורשע או נהיגה בזמן פסילה, 5 חודשים פסילת רישיון נהיגה בניכוי פסילה מנהלית, 4 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך של 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר. 5. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. 6. לטענת המערער, שגה בית המשפט לתעבורה, כאשר קבע כי ישנן ראיות המוכיחות אשמתו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, שכן עמד בכל מבחני הביצוע; הליכתו הייתה יציבה, עמידתו הייתה יציבה, לא החטיא בהבאת האצבע לאף , ואילו רק שני מבחנים סובייקטיביים מתוך שלושה התלויים בהתרשמותו של השוטר הצביעו על חשד לשכרות: ריח חריף של אלכוהול והתנהגות רדומה. אין בשני מבחנים אלו, לעמדת המערער, כדי לקבוע כי היה שרוי תחת השפעת אלכוהול. 8. את התנהגותו הרדומה מסביר המערער בעובדה כי נעצר בשעת לילה מאוחרת, שעה 02:50 בבוקר, ואת ריח האלכוהול מפיו, מסביר בכך שאכן שתה אלכוהול במהלך הערב ואולם אין בכך כדי להעיד, לעמדתו, כי שתה מעבר לרמה המותרת בחוק. 9. לטענת המערער, קביעתו של בית המשפט קמא ולפיה שתה 2 ליטרים של בירה, אינה מושתתת על חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא, שכן מעולם לא נחקר בדבר כמות האלכוהול ששתה בערב, אלא רק הודה כי שתה "4 חצאים". 10. בנוסף, יוצא המערער נגד הסתמכותו של בית המשפט קמא על אמירותיו לשוטר כי הוא מצטער, כראיה לכך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים. לטענת המערער, החוק אינו אוסר על נהיגה לאחר שתיית אלכוהול אלא אוסר על נהיגה תחת השפעתם או בשכרות. 11. המערער מבקש לקבוע, כי שגה בית המשפט קמא, בקביעתו כי עדות המערער אינה אמינה, קביעה אשר לא נומקה, לטענתו, במסגרת הכרעת הדין. 12. בכל הנוגע לגזר הדין טוען המערער כי לא הייתה כל הצדקה להטיל עליו עונש של מאסר על תנאי וזאת לאור עברו הפלילי הנקי ועברו התעבורתי הנקי. 13. כמו כן טוען המערער כי עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 5 חודשים, יביא לפגיעה בפרנסתו. 14. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור. המשיבה מדגישה כי הכרעת הדין מבוססת, בין היתר, על הודאתו של המערער כי שתה אלכוהול. אמירתו של המערער כי שתה 4 חצאים, והתנצלותו בפני השוטר לא מותירה מקום לספק. 15. אין בידי המערער להצביע על נימוקים שמצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעות שבעובדה. 16. המשיבה הדגישה בתגובתה כי קביעה של נהיגה בשכרות על בסיס בדיקת מאפיינים היא קביעה מקובלת, אשר אושרה אף בביהמ"ש העליון. 17. גם העונש, לדעת המשיבה, הוא עונש ראוי והולם ואינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה שמצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. 18. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין, בהודעת הערעור, בפרוטוקול העדויות, במסמכים, ושמעתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור. 19. המערער נעצר לבדיקה בשעת לילה מאוחרת, בשובו מאירוע, במהלכו שתה, לפי טענתו, בירה בכמות של "4 חצאים". 20. המערער ביצע בהצלחה את מבחני הביצוע, עמידה, הליכה על קו, הבאת אצבע יד ימין לאף והבאת אצבע יד שמאל לאף. לעומת זאת, על פי בדיקת המאפיינים המצביעים על חשד לשכרות, נדף ריח חריף מאוד של אלכוהול מפיו, המערער היה רדום ועיניו נעצמו מדי פעם. 21. בית המשפט קמא קבע ובצדק, כי למרות שניתן על פי החוק להרשיע נהג בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, על סמך בדיקת מאפיינים וגם ללא ממצאים מעבדתיים, הרי במקרה זה תוצאות מבחני הביצוע בבדיקת המאפיינים, אינן עולות בקנה אחד עם הטענה להיות המערער שיכור. (באשר לתנאים להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים, ראה פסק דינו של כב' השופט א. סטולר, בעפ"ת (מחוזי מרכז) 23854-12-10, ארביב נ. מדינת ישראל). 22. ב"כ המערער מבקש לקבוע, כי לא הוכחו במידה מספקת, גם יסודות העבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, מאחר והרשעת המערער מבוססת כולה על מבחנים סובייקטיביים, התלויים בהתרשמותו של השוטר, שערך את הבדיקה. 23. בפסק הדין שאוזכר לעיל, בעניין ארביב (עפ"ת (מחוזי מרכז), 23854-12-10 ובפסק דין נוסף של כב' השופט א. סטולר בעפ"ת (מחוזי מרכז) 27570-11-10, מדינת ישראל נ. קוזלובסקי, עמד בית המשפט על מהותה של בדיקת המאפיינים, שהיא בדיקה המשלבת תוצאת התרשמותו הסובייקטיבית של השוטר עם מבחנים שהם במהותם נוירולוגיים, והדגיש כי יש חשיבות למקצועיותו של הבודק, נוכח השלכותיה המשפטיות והעונשיות כבדות המשקל. 24. בענייננו, מתעוררת השאלה, האם די בתוצאות בדיקת המאפיינים, וביתר הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, אשר בהן מצא תמיכה וחיזוק לרושם, כי המערער היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, בכדי לעמוד ברף ההוכחה הנדרש על ידי המאשימה. 25. לאחר בחינת הראיות וטיעוני הצדדים, כאמור, לא שוכנעתי כי המערער הצביע על נימוק לקבלת הערעור. 26. אכן, המערער לא כשל במבחני הביצוע, גם לא הובאה ראיה באשר לאופן נהיגתו. הוא נעצר לבדיקה ונחשד בביצוע העבירה, בשל ריח חריף של אלכוהול שנדף מפיו. 27. השוטר, שעדותו הייתה מהימנה על בית המשפט קמא, התרשם מריח חריף של אלכוהול מפיו של המערער ובנוסף, מהיותו רדום, כשהוסיף וציין כי עיניו נעצמו מדי פעם. 28. המערער אישר, כי שתה לפני הנהיגה. לפי תגובתו הראשונה, שתה אלכוהול שעתיים לפני שנעצר, טענה שאיננה מתיישבת עם הריח החריף שנדף מפיו. הדבר עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית המשפט קמא, אשר לא התרשם ממהימנותו של המערער, ונימק היטב בהכרעת הדין מדוע התרשם כך. 29. המערער טען בפני השוטר וגם בבית המשפט, כי שתה "4 חצאים"; אמנם לא נשאל מפורשות ולא הסביר למה כוונתו, אך בית המשפט רשאי היה להסיק מדבריו כי כוונתו, לביטוי השגור, שפירושו כי שתה 4 חצאי ליטר, קרי, 2 ליטר בירה. 30. בשום מקום לא טען המערער, כי היה רדום בשל השעה המאוחרת, ובעדותו לא ניסה לסתור את הממצאים שפירט השוטר בבדיקת המאפיינים. משמע, לא הייתה מחלוקת, כי המערער היה רדום, עיניו נעצמו מדי פעם, כל זאת לאחר שתיית כמות של אלכוהול, כשריח חריף של אלכוהול נודף מפיו, מבלי שבפי המערער היה הסבר אחר להתנהגותו. 31. תגובתו של המערער כי הוא מצטער, כשלעצמה, איננה מעידה על קבלת אחריות לביצוע העבירה, אולם היא מתווספת ליתר הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא, ואשר בהצטרפותן היה בהן כדי להביא למסקנה, שהמשיבה עמדה בנטל הראיה להוכחת העבירה, בה הורשע המערער בסופו של דבר. 32. כאמור, לו היה המערער כושל גם ביתר המבחנים בבדיקת המאפיינים, יתכן והיה צפוי להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. משום שעמד במבחני הביצוע, ובדיקת המאפיינים לא הצביעה על היותו שיכור, אלא רק נתון תחת השפעת משקאות משכרים, הוא הורשע בעבירה, שהעונש בגינה הוא נמוך משמעותית. 33. באשר לעונשים שהוטלו על המערער, כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בעונשים שנגזרו על ידי הערכאה הדיונית, אלא מקום בו נפלה טעות בולטת בגזר הדין, או שהוא סוטה באופן ניכר מרף הענישה הנוהג. 34. במקרה זה, לא שוכנעתי כי יש עילה להתערבות ערכאת הערעור בגזר הדין שהושת על המערער, גזר הדין הוא שקול ומאוזן והולם את חומרת העבירה. המערער, גם לגישתו, (אם כטענתו היה רדום עקב עייפות), נהג בשעת לילה מאוחרת, כשהוא מסיע שני נוסעים, במצב בו לא היה כשיר לנהיגה עקב כך שהיה רדום ועיניו נעצמות, תוך סיכון שלומם של יושבי הרכב ואחרים. העבירות של נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת אלכוהול, נפוצות מדי ומסכנות במידה כה גבוהה את שלום הציבור, וזאת למרות מאמצים הנעשים להגברת המודעות לסכנות אלו, עד כי בתי המשפט נדרשים להעביר מסר ברור וחד משמעי, על ידי ענישה מוחשית, שתרתיע עבריינים פוטנציאליים מלבצע עבירות דומות, באמצעות עונשים, כפי שהוטלו על המערער כאן. סוף דבר, הערעור, על שני חלקיו, נדחה. משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)