קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח חנות תכשיטים: ערעור על חיוב בתשלום תגמולי ביטוח עקב גניבה. בינואר 1998 פתח משיב 1 חנות לתכשיטים, יהלומים ושעונים, ברח' סוקולוב 86 בחולון. משיב 1 רכש פוליסת ביטוח ב-"אריה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ" ("המערערת"), באמצעות סוכן הביטוח כהן אריה ("משיב 2") אשר ערך את עסקת הביטוח. מדובר בפוליסה (מספר 8-6075523-338-55), בתוקף מ-18/1/98 עד 31/12/98, הנושאת כותרת "מבצר לבתי עסק".   ב-5/3/98 הופיעו בחנות התכשיטים שני אלמונים שהתחזו לקונים וביקשו לראות שרשרות זהב. משיב 1 פרש בפניהם "רולדה" של שרשראות, ולדרישת אחד ה"קונים" לצאת אל מחוץ לחנות לחץ על כפתור לפתיחת דלת החנות, וה"קונה" יצא. בעודו יוצא וכשהדלת עדיין פתוחה, חטף חברו את "רולדת השרשראות" ויצא אף הוא מהחנות. השניים נמלטו עם שללם.   משיב 1 מסר הודעה על האירוע למערערת, אשר קבעה כי מדובר ב"גניבה שלא על ידי פריצה" ועל כן אינה מכוסה על ידי הפוליסה. אי לכך סירבה המערערת לשלם למשיב 1 את תגמולי הביטוח. המשיב 1 הגיש תביעה נגד המערערת וסוכן הביטוח - משיב 2.   בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת דליה מארק-הורנצ'יק, ב-ת.א. 127178/98) קיבל את התביעה וקבע כי התנאים המחריגים, המסייגים כיסוי לגניבה, פריצה ו-"גניבה, שלא על ידי פריצה" לא נוסחו בבהירות ולא הובלטו, כמתחייב מסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן - החוק). משיב 1 לא קיבל לידיו את נוסח הפוליסה. משום כך, ולאור המידע שנמסר לו על ידי משיב 2, לא ידע כלל על סייג בדבר "גניבה שלא על ידי פריצה". מטעמים אלה חייב בית משפט קמא את המערערת בתשלום דמי הנזק שנגרם למשיב 1. גובה דמי הנזק נקבע על 62,603 ש"ח, בהתאם לממצא שסיפק יועץ המס של משיב 1. בית משפט קמא לא נתן אמון בחוות דעת נגדית שהגישה המערערת, אשר העריכה את הנזק ב-24,000 ש"ח.   הערעור נסב הן על החיוב בתשלום תגמולי הביטוח והן על גובה הסכום שנפסק.   טענות המערערת   המערערת סבורה כי הפוליסה נשוא הדיון אינה מכסה את האירוע שהתרחש בחנות התכשיטים. לדעתה שגה בית משפט קמא בניתוח הפוליסה, ובמיוחד בהתייחס לתחולת המושג "תנאי או סייג" המופיע בסעיף 3 לחוק. המערערת חולקת אף על הקביעה העובדתית כי הנסיבות מורות שמשיב 1 לא ידע כי הפוליסה אינה מכסה "גניבה שלא על ידי פריצה". יתרה מכך, אף אם לא קיבל משיב 1 עותק של הפוליסה, אין בכך כדי לפגוע בתוקפה, וזאת לאור סעיף 2(ב) לחוק. אשר לגובה הנזק, המערערת טוענת שחוות דעתו של יועץ המס מטעם משיב 1 התבססה על נתונים שגויים, והיה מקום להעדיף את חוות הדעת של רו"ח מטעם המערערת.   דיון   פסק דינו של בית משפט קמא מביא דברים כהווייתם באופן מפורט ומשכנע.   לעניין החבות על פי הפוליסה שרכש משיב 1, הגיע בית משפט קמא למסקנה נכונה. כותרת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 "חובה להבליט הגבלות" ברורה על פניה. המחוקק מצא לראוי לחייב את מנסחי חוזי הביטוח להבליט הגבלות, על מנת להגן על האינטרס של רוכשי פוליסות הביטוח: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה, יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". כב' הנשיא מ' שמגר התייחס לסעיף זה ב-רע"א 3577/93, הפניקס הישראלי חברה נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח (4) 70, עמ' 83: ”הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות.” די בכך כדי לתמוך במסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא, הן על יסוד האמור בסעיף 3 לחוק והן על בסיס נימוקים חלופיים, אשר פורטו בפסק הדין.   טענה אחרת של המערערת נוגעת לשאלה באם קיבל משיב 1 את נוסח הפוליסה לידיו. בית משפט קמא נתן אמון בדבריו של משיב 1, כי לא קיבל לידיו עותק של הפוליסה עד קרות האירוע הביטוחי, כחודש וחצי מיום תחילת הביטוח. ככלל, אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר אותות האמת עומדים לרשותה. (ראו למשל - ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', פ"ד נד (2) 559, 568, ו- ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 632, 643-646). לא נראה לנו כי יש מקום לחרוג מעיקרון זה בנסיבות שלפנינו.   אי מסירת הפוליסה למשיב 1 מהווה הפרה של ההוראה הקבועה בסעיף 2(א) ו- (ב) לחוק:   "א. נכרת חוזה ביטוח, על המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם (להלן - פוליסה), זולת אם נהוג באותו סוג ביטוח שלא להוציא פוליסה. ב. כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח לפי סעיף 16 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981, או כפי שהוגשו או שהותרו, לפי הענין, לפי סעיף 40 לחוק האמור, זולת אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים". המערערת מנסה להיתלות בהוראה הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק, אך זו אינה יכולה לייתר את הוראת סעיף קטן א. משנקבע כי משיב 1 לא קיבל לידיו את נוסח הפוליסה, עובר הנטל למערערת להראות כי המשיב היה מודע לאמור בפוליסה. המערערת לא הצליחה להרים נטל זה.   אף לעניין גובה הנזק, לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, שהעדיף את גרסת משיב 1 על זו של המערערת. נקבע כי הממצאים שהציגה המערערת היו בלתי מהימנים, והעדים מטעמה לעניין זה לא היו משכנעים.   התוצאה הינה כי דין הערעור להדחות.   המערערת תשלם למשיב 1 שכ"ט בסך 20,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. תכשיטים