ביטול חברות במועצה מקומית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חברות במועצה מקומית: השתלשלות ההליכים בתובענה שלפניי, עותרים התובעים לשני סעדים. הסעד האחד, הצהרה בדבר בטלות חברותו של הנתבע 4 במועצה שהינה הנתבעת 3. הסעד השני, לחייב את כל הנתבעים בסנקציה עונשית נשוא סעיף 30(ב) לתקנון המועצות המקומיות באיו"ש (להלן- התקנון), או לחילופין להורות ליועמ"ש הנתבעת 3 לנקוט בהליכים שיביאו לסנקציה האמורה. הסעדים לעיל נתבקשו בגין כהונתו של הנתבע 4 כחבר הנתבעת 3 על אף שלא שילב חוב ארנונה. תחילה הוגשה התובענה נגד הנתבעים 1,2 בלבד, אך בהמשך, בעקבות דיון מקדמי, הוריתי בהחלטתי מיום 21/11/11 על הוספת הנתבעים 3,4. כן הוריתי בהחלטה זו על הוספת נתבעת נוספת (גב' שרון הברי), שאף לגביה נטען כי לא שילמה חוב ארנונה תוך כדי שכיהנה כחברת הנתבעת 3. עם זאת, מכיוון שבהמשך התובעים ויתרו על כל סעד בשל אי תשלום חובה, הוריתי ביום 5/2/12 על מחיקתה מהתובענה. בד בבד קבעתי בהחלטתי מיום 21/11/11 כי הטענה המקדמית בדבר העדר יריבות בין הנתבעים 1,2 לבין התובעים תתברר עם סיום בירור התובענה. יצויין כי לנתבעים 3,4 ניתנה הזדמנות להגיש כתבי הגנה משלהם, שאם לא כן ייחשבו כמצטרפים לכתב ההגנה שהגישו הנתבעים 1,2. הם לא עשו כן, ועל כן בהחלטתי מיום 28/2/12 ראיתי אותם כמצטרפים לכתב ההגנה לעיל. בפן הראייתי של בירור התובענה הסתפקתי בהגשת תצהירים (לצד עובדות שלא היו במחלוקת בין הצדדים), באשר נוכח מהות הסעדים המבוקשים בתובענה, יש מקום להחיל עליה את סדרי הדין הנהוגים ביחס לעתירות מנהליות. אי לכך, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. סיכומים אלה הוגשו על ידי כל הצדדים, למעט הנתבע 4, וכך ראיתי אותו כמצטרף לסיכומי יתר הנתבעים (ראו החלטה מיום 16/4/12). בנסיבות אלה, הגיעה העת למתן פסק דין. טענת העדר יריבות  טרם דיון לגופה של התובענה, ובהמשך לאמור בהחלטתי בעקבות הדיון המקדמי, יש מקום לברר את הטענה בדבר העדר יריבות בין הנתבעים 1,2 לבין התובעים. זאת בשים לב לכך שנתבע 1 נתבע בהיותו ראש המועצה של הנתבעת 3, ואילו נתבע 2 נתבע בהיותו גזבר הנתבעת 3. החלטתי לדחות את הטענה ביחס לשני נתבעים אלה. אנמק. ראשית ייאמר כי הסעד השני הנתבע הינו נקיטת סנקציה עונשית, ולחילופין הוראה ליועמ"ש הנתבעת 3 לנקיטת הליכים שיביאו לסנקציה כאמור, והכל לרבות ביחס לשני נתבעים אלה. זאת בגין הטענה שנתבעים אלה היו שותפים לעבירה על סעיף 30(ב) לתקנון. אמנם, הסעיף מתייחס לעבירה שהמבצע הישיר שלה הוא חבר המועצה, אך על פניו אין כל מניעה עקרונית להחיל את דיני השותפות (והסיוע) לדבר עבירה אף על עבירה זו. אשר על כן, בגין סעד זה, קיימת יריבות בין התובעים לנתבעים 1,2. מעבר לכך, ביחס לנתבע 2 שהינו גזבר המועצה, נוצרת יריבות מטעם נוסף. שכן, הסמכות להודיע לחבר מועצה על הפסקת כהונתו מכיוון שלא שילם חוב ארנונה הינה של גזבר המועצה, לפי סעיף 58(ג3)(1) לתקנון. אמנם בכתב התובענה ובסיכומים עמדו התובעים על סעד הצהרתי לפיו הנתבע 4 חדל מלכהן כחבר מועצה; אך בדיון המקדמי נטען, ולו באופן חליפי, לסעד שטיבו צו עשה למתן הודעה כאמור, ומשכך ככל שתתקבל העתירה לסעד חליפי זה, ביצועו יוטל על הנתבע 2. ודוק, הסמכת הגזבר למתן הודעה על הפסקת כהונה מהעילה האמורה הינה חריג לכלל שבסעיף 58(א) לתקנון לפיו ראש המועצה הוא זה שמוסמך להודיע על הפסקת כהונה לחבר מועצה שפסול מלכהן. לשון אחר, סעיף 58(ג3)(1) הינו הסדר ספציפי לגבי פסלות מלכהן עקב העילה האמורה, אשר גובר על ההסדר הכללי שבסעיף 58(א). כך יוצא שסמכות הגזבר במקרה של פסלות מלכהן עקב אי תשלום חוב ארנונה הינה בלעדית, וככזו באה במקום הסמכות הכללית של ראש המועצה ביחס ל"פסולי כהונה". משכך, ביחס לסעד הראשון, מקורי כחליפי, אין יריבות לתובעים עם הנתבע 1. הנה כי כן, לגבי הנתבע 1 קיימת יריבות ביחס לסעד השני, ואילו ביחס לנתבע 2 קיימת יריבות ביחס לשני הסעדים. אשר על כן, אין מקום להורות על מחיקת מי מהנתבעים 1,2 מהתובענה בשל העדר יריבות. עם זאת נראה כי בהמשך יהיה מקום לעורר מחדש שאלה זו, ולו באופן חלקי. מחיקת סעדים טרם בירור התובענה לגופה, יש מקום אף לבחון אפשרות של מחיקת סעדים, באופן מלא או חלקי. בהקשר זה, סברתי כי יש מקום להורות על מחיקת הסעד השני שבתובענה. זאת משום שהבקשה ליתן סעד זה חוטאת למושכלות יסוד בהליך הפלילי. הסעד המבוקש הינו הוראה לחייב את הנתבעים בסנקציה עונשית, ולחילופין להורות ליועץ המשפטי לנתבעת 3 לנקוט בהליכים שיביאו לסנקציה זו. כל זאת על רקע הטענה שהנתבעים, מי כמבצע עיקרי ומי כשותף, עברו עבירה על סעיף 30(ב) לתקנון. באשר לחלקה (האופציונלי) הראשון של בקשה זו. בכך מבקשים התובעים, בהליך מנהלי, לקבוע כי על הנתבעים לשאת בעונש שעניינו קנס. בכל הכבוד, דומה כי בכך נשתכח מהתובעים כי טרם גזירת דינו של אדם או תאגיד יש מקום להרשיעו, וטרם הרשעה יש מקום להגשת כתב אישום, וטרם הגשת כתב אישום יש מקום לקיום חקירה, והכל בהליך פלילי על סדרי הדין והראיות המיוחדים לו. אשר על כן, יש לדחות מכל וכל את הדרישה התמוהה לחייב את הנתבעים בסנקציה פלילית. באשר לחלקה (האופציונלי) השני של בקשה זו. אכן, עקרונית אפשרי הליך מנהלי שתכליתו מתן הוראה לתביעה בדבר הגשת כתב אישום כנגד פלוני, כמו גם הליך מנהלי שתכליתו מתן הוראה לגוף שסמכויות חקירה הופקדו בידיו, לקיים חקירה בעניין פלמוני. אולם, המדובר בהליך לא שגרתי, בשים לב לכך שביקורתו של בית המשפט המנהלי על שיקול דעתן של הרשות החוקרת והרשות המאשימה הינו מצומצם ביותר. מעבר לכך, במסמכים שצירפו לכתבי טענותיהם, התובעים לא הראו כי מיצו הליכים בעניין זה, משמע פנו לרשות חוקרת ו/או מאשימה כזו או אחרת בתביעה לברר בחקירה ובהעמדה לדין את העבירה שטוענים שבוצעה. אמנם פנו ליועמ"ש הנתבעת 3, אך בעניין הדרישה להפסקת כהונת הנתבע 4, ולא בעניין נקיטת הליך פלילי. אמנם פנו לנתבע 1 בעניין נקיטת הליך פלילי, אך הוא אינו הגורם המוסמך לכך, מה עוד שלדידם של התובעים, הוא היה שותף לעבירה הנטענת. אף אם סברו, כעולה בין השיטין מטענותיהם, כי לא יהיה טעם לעשות כן ככל שהמדובר בתביעה העירונית וביועץ המשפטי לנתבעת 3, נוכח הזיקה הנטענת בינם לבין הנתבעים 1,3, הרי שעליהם היה לפנות בעניין (מלכתחילה או לאחר מיצוי הליכים ברמה הלוקאלית לעיל) לרשויות חוקרות ומאשימות נעדרות זיקה לנתבעים אלה, וככל שיהיה צורך אף ליועץ המשפטי לממשלה או למי מטעמו. משלא עשו כן, אין מקום שבית המשפט יזקק לפנייתם. למעלה מהנדרש ייאמר כי אף אם היו ממצים הליכים כאמור, לא היה מקום כי בית משפט זה ידון בדרישתם לסעד השני. שכן, ראוי שהערכאה המנהלית העליונה בישראל, היא בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, ידון בכך. זאת באשר מדובר בתקיפת שיקול דעת מנהלי שהינה בלתי שגרתית, וגוררת ביקורת שיפוטית מצומצמת. בנוסף, ככל שהיו ממצים הליכים, היה מדובר בתקיפת שיקול דעתם של גורמים בכירים אשר סמכותם מתפרשת הרבה מעבר לרמה הלוקאלית הרלבנטית לבית משפט זה. נוכח כל האמור, הריני מורה על מחיקת הסעד השני מהתובענה. אולם, כבר נאמר כי היריבות בין התובעים לבין הנתבע 1 מתמצית בסעד השני. לפיכך, משעתה הוריתי על מחיקתו של סעד זה, שבה ועולה במלוא עוזה טענת העדר היריבות ביחס לנתבע 1, כך שהפעם עליי לקבלה. אשר על כן התוצאה האופרטיבית של מחיקת הסעד השני, הינה אף מחיקתו של הנתבע 1 מהתובענה. עתה, נותרה התובענה לבירור לגופו של עניין אך ורק בהקשר של הסעד הראשון, ובהקשר של הנתבעים 2,3,4. בירור לגופו של עניין נקודת המוצא העובדתית לעתירה לסעד הראשון אינה במחלוקת בין הצדדים. כעולה מכתבי הטענות, לרבות הסיכומים, בעת הגשת התביעה, ואף חודשים רבים טרם לכן, לא שילם הנתבע 4 חוב ארנונה לנתבעת 3, וכל זאת בהיותו חבר מועצת הנתבע 3. על בסיס זאת טוענים התובעים, הן בכתב התובענה והן בסיכומיהם, כי על בית המשפט לקבוע כי זה חדל מלכהן כחבר מועצה. ודוק, חדל בלשון עבר ולא שעליו לחדול בלשון עתיד. אולם מסקנה זו אינה נלמדת רק מהעובדות שאינן במחלוקת כאמור לעיל. אלא, המסקנה מתבססת על טענה עובדתית נוספת, לפיה נוכח קיום החוב אגב הכהונה, כבר נעשתה הפעולה על פי דין להפסקת כהונתו של הנתבע 4. כפי שכבר נאמר, הפעולה להפסקת כהונתו של חבר מועצה שלא שילם חוב ארנונה הינה פעולה בלעדית של גזבר המועצה, שטיבה מתן הודעה לחבר המועצה הרלבנטי אודות הפסקת כהונתו. משכך, יש להידרש לשאלה האם ניתנה הודעה כזו. בתצהיר היחיד של התובעים, מצד התובע, אין כל עובדה כי אכן ניתנה הודעה כאמור. ישנה מסקנה של התובע, לפיה עצם אזכור המונח "מכתב גזבר" בהליכים לגביית החוב מצד הנתבעת 3 כלפי הנתבע 4, וזאת בסעיף ד(4) לדו"ח ביקורת לשנת 08' ביחס לנתבעת 3 (נספח א' לכתב התובענה), מלמד על קיומה של הודעה כזו. כוחו הראייתי של תצהיר אינו תקף לגבי מסקנות, שהרי אלה הינן נחלת בית המשפט בלבד. במקרה זה, לא ניתן להסיק כי המלל "מכתב גזבר" משמעו דווקא הודעה בדבר הפסקת כהונה. הוא עשוי להתייחס לכל מכתב שיצא מהגזבר, הוא הנתבע 2, לנתבע 4. אדרבא, משעניין לנו בהליכי גביית חוב ארנונה, או אז הגיוני שהגזבר יוציא לחייב מכתב שמטרתו גביית החוב. בוודאי כשהמכתב של הגזבר מוזכר בצוותא חדא עם מכתבי התראה, בהקשר כללי של פעולות לגביית החוב. יתר על כן, בתצהיר ובמסמכים שצירפו התובעים לכתב התביעה עולה כי פנו לנתבע 1 בדרישה להפסיק את הכהונה של הנתבע 4, דרישה שהינה מיותרת אם הכהונה כבר הופסקה בהליך שנקבע לכך. למותר אף לציין שבכתבי טענות הנתבעים ובתצהיר שהגישו לא היתה כל הסכמה לכך שיצא מכתב גזבר שהינו דווקא הודעה בדבר הפסקת כהונה. יוצא איפה שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי ננקט ההליך היחיד שבכוחו היה להביא להפסקת כהונת הנתבע 4, משמע ההליך של מתן הודעת גזבר בדבר הפסקת כהונה, לפי סעיף 58(ג3)(1) לתקנון. משכך, אין כל יסוד עובדתי לעתירתם למתן סעד הצהרתי לפיו כהונת הנתבע 4 פסקה. דא עקא, שבדיון המקדמי נטען, ולו באופן חליפי, שעל בית המשפט להורות על נקיטת ההליך האמור להפסקת כהונת הנתבע 4. ייאמר כי גם אם טענה זו לא היתה נטענת כלל, לא הייתי יכול לפטור עצמי מלדון בה. שכן, כאשר בהליך שמהותו עתירה מנהלית נטענת טענה כה חמורה לפיה התקיימה עילה להפסקת כהונת נבחר ציבור, על בית המשפט להתייחס להשלכת עילה זו על המשך כהונת הנבחר במבט צופה פני עתיד, אף אם נדחתה הטענה שעקב עילה זו פסקה כהונתו כבר בעבר. לשם בירור השאלה האם יש מקום להורות על נקיטת הליך לפי סעיף 58(ג3)(1) לתקנון, יש לבחון בראשו ובראשונה את השאלה האם חבר המועצה הרלבנטי פסול לכהן כחבר מועצה לפי סעיף 30(א)(10) לתקנון. סעיף (א)30(10) אינו קובע כלל פסלות גורף בגין כל חוב ארנונה, אלא שהוא מתייחס לחוב ארנונה המקיים את התנאים המצטברים הבאים- הינו חוב סופי, משמע חוב שחלף עליו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור לפי העניין, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת- לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד. הינו חוב בעד ששה חודשים. החוב לא שולם ממועד התשלום של חלקו האחרון של החוב ובמשך תקופה העולה על שנה. אין חולק כי הנתבע 4 לא פנה בהליך של השגה ערר או ערעור כנגד הנתבעת 3, ביחס לחוב הארנונה המדובר. אולם, ממסמכים שצורפו לסיכומי התובעים עלה כי במסגרת הסדר גישור בשני הליכים שבאחד מהם הנתבע 4 היה מעורב כנתבע, נטלה על עצמה החברה לפיתוח בית אריה בע"מ (שהיתה צד לשני ההליכים) לשלם את חוב הארנונה המדובר לנתבעת 3 במקום הנתבע 4, וזאת בצוותא עם התחייבויות נוספות של הצדדים להסדר הגישור. הסדר גישור זה קיבל תוקף של פסק דין בכל אחד משני ההליכים-ת.א. 42924/08, ת.א. 64456/07, שניהם בבית משפט השלום בתל אביב- וזאת ביום 3/6/10. על כך יש להוסיף כי בדו"ח הביקורת עליו הסתמכו התובעים לעיל, שנערך במהלך שנת 09', כבר הוזכר, בהקשר של חוב הארנונה המדובר, קיומו של הליך משפטי. במצב דברים זה, הרי שעד חלוף תקופת הערעור על פסקי הדין שניתנו ביום 3/6/10, חוב הארנונה של הנתבע 4 לא היה סופי כיוון שעניינו התברר, בצוותא עם עניינים אחרים, ב"תובענה אחרת". אמנם הנתבעת 3, שהיא הנושה של חוב הארנונה לא היתה צד להידיינות זו, אולם תוצאת ההידיינות מראה כי היתה להידיינות השלכה ברורה על חובו של הנתבע 4 כלפיה, כך שתשלום החוב לא יצא מכיסו אלא מכיסה של ישות אחרת. משכך, בוודאי שיש מקום להגדיר הידיינות זו בגדר "תובענה אחרת", אשר עד למתן פסק דין חלוט בה, החוב לא היה סופי. התובענה שבפניי הוגשה בחודש מרץ 10', משמע טרם ניתנו פסקי הדין לעיל. לפיכך, בעת הגשת התובענה, חוב הארנונה של הנתבע 4 לא היה סופי. משכך, במועד הגשת התובענה, לא קמה העילה להפסקת כהונתו לפי סעיף 58(ג3)(1) לתקנון. מעבר לכך, קיימת סיבה נוספת לקביעה כי במועד הגשת התובענה לא קמה עילה להפסקת כהונת הנתבע 4 מכוח ההסדר המשולב שבסעיפים 30(א)(10)+58(ג3) לתקנון. שכן, הסדר זה הוסף לתקנון בתיקון 172, שחל על חוב שמועד התשלום של חלקו האחרון הוא מיום 1/1/09 ואילך. יוצא איפה שתיקון זה לא חל על החוב בו עסקינן, שכן זה התגבש, אף בהיבט התשלום של חלקו האחרון, עוד טרם 1/1/09, שהרי הוזכר כבר בדו"ח הביקורת לשנת 08'. במצב דברים זה, בכל מועד שהוא, לרבות מועד הגשת התובענה, לא ניתן היה לנקוט כנגד הנתבע 4 בהליך של הפסקת כהונתו על רקע אי תשלום החוב המדובר. הנה כי כן, לא קמה כל עילה להפסקת כהונתו של הנתבע 4 כחבר המועצה הנתבעת 3, ועל כן אין כל מקום ליתן כל צו עשה בעניין. כזכור, גם אין מקום ליתן כל סעד הצהרתי לפיו הכהונה כבר הופסקה. סיכום התוצאה של כל האמור לעיל הינה שאני דוחה את התובענה, על כל חלקיה, וביחס לכל הנתבעים. ההליך נשוא תובענה זו הצריך זמן שיפוטי לא מועט, שהוקדש בין היתר לדיון והחלטה מקדמיים, בקשות ביניים רבות, ופסק דין. בסופו, נדחתה לחלוטין עמדת התובעים, גם כשנבחנו טיעונים חלופיים לטיעוניהם המקוריים. ראוי כי כל זאת יתבטא בהוצאות המשפט. עם זאת יש לזכור כי בפועל הגנתם של כל הנתבעים נוהלה על ידי משרד עורכי דין אחד, ועל כן ריבוי הנתבעים לא ישליך על סכום ההוצאות הכולל בו יחוייבו התובעים. אשר על כן, בד בבד עם דחיית התובענה, הריני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם סך של 2,500 ₪ לכל אחד מהנתבעים.  מועצות מקומיות