סעיף 20 לחוק החוזים לפיו ובין היתר ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה. לענין משך ה"זמן סביר" בכל הקשור לביטול הסכם שנחתם בכפיה, קובעת ההלכה הפסוקה כי מן הראוי להזכיר בהקשר זה את פסק הדין בע"א 760/77 בו נאמר בהקשר לסוגיה זו, מפי השופט ברק, בע' 575 "סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים"." [הדברים הובאו על ידי השופט בך בע"א 189/85 קוגלר נגד שוסהיים, פ"ד מג (1) 241,247; ראו גם דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (ירושלים תשנ"ג - 1992) כרך ב' עמוד 1095]. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חוזה תוך זמן סביר עקב כפיה: בפני שתי תובענות, במסגרתן עותרים כל אחד מן הצדדים, בנפרד, ליתן צווים הצהרתיים בקשר עם הסכם אשר נחתם בין הצדדים בתאריך 9.2.2011 (להלן: "ההסכם"). השאלה המרכזית דנן הינה, האם ההסכם נחתם תחת כפיה ולפיכך יש להורות על ביטולו, אם לאו. מחד, עתרה הגברת יונה-לי אמיר (להלן: "הגברת אמיר"), בתאריך 2.6.2011, בהמרצת פתיחה 4311-06-11 במסגרתה בקשה להצהיר כי הינה הבעלים החוקי של מכונית מסוג רנו קליאו מ.ר. 49-196-64 (להלן: "הרכב"). מאידך, כחצי שנה לאחר מכן עתר מר דן פוקס (להלן: "מר פוקס"), בהמרצת פתיחה 29038-12-11, במסגרתה בקש כי בית המשפט יצהיר כי ההסכם דנן, נחתם תחת לחץ ואיומים ולפיכך הוא בטל. הרקע לתובענות אינו שנוי במרביתו במחלוקת. מר פוקס התאלמן בטרם עת מאשתו ז"ל. בנסיבות אלה שכר את שירותיה של הגברת אמיר, בין היתר, לשם טיפול בשלשת ילדיו הקטינים וכן לשאת בעבודות משק הבית. לימים, התפתחה בין הצדדים מערכת יחסים זוגית, אולם מוסכם כי הצדדים לא ניהלו משק בית משותף ולא התגוררו יחדיו. בתאריך 22.11.2007 רכש מר פוקס את הרכב דנן, נשוא המחלוקת בשתי התובענות. מחד, נטען על ידי הגברת אמיר כי מדובר במתנת יום הולדת; כנטען על ידיה, תמורת הרכב שולמה בחלקה במזומן על ידי מר פוקס ועל ידי אביה (סך 13,000 ₪) והיתרה שולמה באמצעות הלוואה שנטל מר פוקס ואשר אותה הוא עדיין משלם. מאידך, טוען מר פוקס כי אין מדובר במתנה וכי הרכב נרכש רק על מנת לסייע לגברת אמיר בעבודתה. לטענתו, לא התכוון ליתן את הרכב במתנה וכאמור חתם על ההסכם תחת לחץ. לשיטתו הרקע להסכם הינו מערכת יחסים אשר ידעה עליות ומורדות; בשנת 2009 נפרדו הצדדים וכחצי שנה לאחר מכן שבו לקיים קשר זוגי. זמן קצר לאחר מכן, התנתה הגברת אמיר את המשך הזוגיות בתנאים אשר מר פוקס לא הסכים להם ולפיכך נפרדו סופית. מר פוקס טוען כי משך השנים האמין כי הגברת אמיר דואגת לילדיו, אלא שבפועל, הסתבר לו כי היא השליטה טרור, כדבריו, על ילדיו, דבר אשר פגע בהם ואף הוביל לצורך בטיפול פסיכולוגי. הגברת אמיר טוענת כי בתאריך 27.1.2011 נפרדו הצדדים והקשר בינהם נותק לאחר שהסתבר לה כי מר פוקס ניהל מערכות יחסים נוספות, עם נשים אחרות, במקביל ליחסיה עימו. לאחר סיום הקשר הזוגי, כל אחד מסיבותיו שלו כאמור, ביקשו הצדדים להסדיר את פרידתם ולפיכך חתמו על ההסכם אשר הוראותיו הרלבנטיות הינן כדלקמן: "4. הרכב שיונה קבלה במתנה עדיין רשום עש' דני, וישאר על שם דני פוקס על עוד קיים חוב של - 31,000 ₪ נכון להיום. דני מתחייב לשלם את ההלוואה לרכב עד סופה. ומתחייב שלא לקחת הלוואה על חשבון המשך שעבוד הרכב. סיום התשלום של ההלוואה על הרכב רנו קליאו מס' 49-196-64 הינו בנובמבר 2012. לאחר שהרכב יהיה נקי משעבוד כנזכר לעיל דני פוקס מתחייב להעביר את הבעלות על שם ציונה אמיר/עוקב שרון. 5. רק לאחר שכל התנאים האלו ימולאו בשלמותם יונה אמיר תחתום על כך שאין לה תביעות כלפי דני פוקס, מעבר למוסכם בדף זה." (כך במקור - נ.ע.). הגברת אמיר עותרת כאמור לקיומו של ההסכם בכל הקשור לרכב, ככתבו וכלשונו. מר פוקס טוען כי ההסכם נחתם תחת איומים ולפיכך בטל. לטענתו, בסמוך לאחר הפרידה בקש להיפגש עם הגברת אמיר כדי שיושבו לידיו פנקס שיקים וכרטיס אשראי אשר היו ברשותה, לצורך עבודתה במשק הבית והטיפול בילדים. במהלך אותה פגישה טוען מר פוקס כי הגברת אמיר איימה עליו כי תביא לקריסתו הכלכלית אם לא יענה לדרישותיה וכן כי תפנה לספקים עמם הוא עובד ואף לרשויות המס. בנסיבות אלה חתם על ההסכם - תחת כפיה. באשר לרכב טוען מר פוקס, כי אכן רכש את הרכב ונתנו לגברת אמיר אך ורק על מנת לסייע לה בביצוע קניות במסגרת עבודתה במשק הבית; כי הסכים כי כל זמן שהגברת אמיר מועסקת על ידיו יוותר הרכב ברשותה לשימושה לרבות לצרכיה האישיים, אך מעולם לא דובר על כך כי הרכב יהא בבעלותה ולראיה הרכב נרשם על שמו. מר פוקס סומך טענותיו בעיקר על תמליל שיחה אשר התקיימה בין הצדדים וכן על צו למניעת הטרדה מאיימת אשר ניתן לבקשתו ואשר לפיו, לטענתו, הורחקה הגברת אמיר ממנו. הגברת אמיר טענה, כי תובענת מר פוקס נעדרת עילה שכן מר פוקס לא ביטל את ההסכם בתוך זמן סביר בהתאם להוראות חוק החוזים, וכי למעשה טענותיו אלה מועלות לראשונה במסגרת התובענה מטעמו, רק כ - 10 חודשים לאחר שנחתם ההסכם. עוד טענה, כי מר פוקס הגיש בתמיכה לתובענה תמליל חלקי ו"מבושל" ואילו מהתמליל במלואו עולה כי אין כל שחר לטענותיו. אף באשר לטענות בקשר ליחס פסול לכאורה כלפי ילדיו הקטינים, הציגה הגברת אמיר מכתבים של ילדיו הקטינים, המציגים תמונה אחרת לגמרי מהנטען על ידיו בתובענה. דיון והכרעה לאחר שהתקיימה ישיבה מקדמית, הסמיכו אותי הצדדים לפסוק על בסיס החומר בתיק ללא שמיעת עדויות. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, תצהירי הצדדים והראיות שהוצגו, החלטתי לקבל את התובענה של הגברת אמיר ולדחות את התובענה של מר פוקס. להלן טעמי. הצדדים אינם חלוקים על תוכנו ופרשנותו של ההסכם; כעולה מההסכם, הרכב דנן הינו מתנה שניתנה לגברת אמיר, ומר פוקס אף נטל על עצמו את המשך תשלום הלוואה שנטל לשם רכישתו, והעברת בעלות בו עם סיומה. מר פוקס טוען כי יש להורות על ביטולו של ההסכם בשל "לחץ ואיומים" שהופעלו עליו על ידי הגברת אמיר ומסתמך על הוראות סעיף 17 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, לפיו: "17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה." כמפורט לעיל, מר פוקס הגיש בתמיכה לטענותיו תמליל שיחה אשר נערכה בין הצדדים. דא עקא, קריאת התמליל לרבות התמליל המלא שהוגש על ידי הגברת אמיר, לא הותירה בי כל רושם לכפיה כלשהי מצידה. התרשמתי כי מדובר בדין ודברים לגיטימי אגב סיום היחסים בין הצדדים. אמנם מדובר בשיחה רווית אמוציות, אך מכאן ועד לקביעה כי מדובר בכפיה, הדרך ארוכה. כך ובין היתר, מודה מר פוקס, ללא כל לחץ מצידה של הגברת אמיר ועוד בתחילתה של השיחה, כי קנה את הרכב במתנה: "יונה: ... הנושא של האוטו בכלל לא נוגע לעניין, האוטו הוא מתנה שאתה קנית לי לפני שלוש שנים, קנית לי מתנה או לא? אני שואלת אותך, דני: קניתי כדי להקל עליך, יונה: קנית לי את זה במתנה או לא? גם המוכר שם הוא עד אם אתה רוצה, דני: אוקיי" (עמוד 7 לתמליל הראשון שהוגש על ידי מר פוקס בתמיכה לתובענה מטעמו, שורות 1-5; בתמליל שהוגש על ידי הגברת אמיר בתמיכה לתשובתה לתובענת פוקס, הנוסח דומה, אך אין בו כדי לשנות את המהות - ראה עמוד 6 מראשית העמוד). תמיכה נוספת להתרשמותי הנ"ל היא העובדה כי מהתמליל עולה, כי דווקא מר פוקס היה זה שיזם את ההסכם, למצער בכל הקשור להסדר בנוגע לרכב (ראה סעיפים 14-15 לתשובת אמיר לתובענת פוקס). יצוין כבר עתה כי, מר פוקס הציג תמליל חלקי מן השיחה אשר התקיימה בין הצדדים וזאת בהשוואה לתמליל שהוגש על ידי הגברת אמיר. העובדה כי מר פוקס לא התמודד עם טענות הגברת אמיר באשר לכשרותו של התמליל שהציג מטעמו, תומכת ומחזקת את האמור לפיו התמליל שהוגש על ידיו הינו חלקי (ראה החלטתי מיום 15.12.2011). התנהלות זו תומכת אף היא בדחיית תובענתו בשל חוסר ניקיון כפיים. כעולה מהתמליל המלא שהוצג, ניכר כי הושמטו חלקים נרחבים על ידי מר פוקס אשר יש בהם כדי ללמד כאמור, על ניהול משא ומתן נורמאלי בנסיבות הענין, ללא כל רמז לאותם איומים וכפיה הנטענים על ידי מר פוקס. בענין זה מקובלות עלי הטענות בסעיף 21 לתשובתה של הגברת אמיר; אף האמור בסעיפים 23-30 לתשובתה על הציטוטים הרבים שבהם, תומך בכך כי מר פוקס לא התכחש לרכישת הרכב עבור הגברת אמיר ונתינתו במתנה. הגברת אמיר אף הציגה ראיות השומטות את הקרקע תחת טענותיו של מר פוקס בכל הקשור ליחסה כביכול לילדיו. כך ובין היתר, בסיומה של אותה שיחה שהוקלטה אומר מר פוקס: "אני מודה לך על הכל...על כל מה שעשית למענינו...באמת..." (סעיף 31 לתשובת אמיר). בכל הכבוד, אלה לא דברים הנאמרים על ידי מי שכפו עליו, לכאורה, חתימה על הסכם בניגוד לרצונו, וזאת בשים לב להקשרם של הדברים ולציטוטים הרבים שהובאו כאמור. בנוסף, הוצגו מכתבים שכתבו ילדיו הקטינים של מר פוקס, השוללים מכל וכל כל טענה של מר פוקס בענין יחס פסול לכאורה של הגברת אמיר אליהם (ראה סעיפים 40-43 לתשובתה של הגברת אמיר). לאור האמור, אינני סבור כי יסודו של ההסכם בכפיה ומשכך דין תובענתו של מר פוקס להידחות. יצוין כי, לו היה בידי מר פוקס להוכיח כפיה, הרי שדין התובענה מטעמו היה להידחות, שכן מר פוקס לא פעל לטעמי בהתאם להוראות חוק החוזים, בכל הקשור לביטולו של ההסכם. כידוע, בענין זה חלות הוראות סעיף 20 לחוק החוזים לפיו ובין היתר: "20. ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה." אין כל מחלוקת, כי הכפיה הנטענת פסקה עם חתימת ההסכם; ממילא לא טען מר פוקס אחרת. בנסיבות אלה, הגשת תובענה 10 חודשים לאחר חתימת ההסכם, בלא משלוח הודעת ביטול, ולאחר שכחצי שנה קודם לכן הוגשה תובענה מטעמה של הגברת אמיר, איננה התנהלות סבירה בעיני ואינה מאפשרת ביטולו של ההסכם, בשל שיהוי; לו אכן היה ממש בטענותיו של מר פוקס, כי ההסכם נערך תחת כפיה, הרי שהיה עליו לעתור בתובענה מטעמו, זמן רב קודם לכן ולמצער להודיע על ביטול ההסכם מבעוד מועד. לענין משך ה"זמן סביר" בכל הקשור לביטול הסכם שנחתם בכפיה, קובעת ההלכה הפסוקה כי: "מן הראוי להזכיר בהקשר זה את פסק הדין בע"א 760/77 [1], בו נאמר בהקשר לסוגיה זו, מפי השופט ברק, בע' 575 "סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי סבירה... ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים"." [הדברים הובאו על ידי השופט בך בע"א 189/85 קוגלר נגד שוסהיים, פ"ד מג (1) 241,247; ראה גם דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (ירושלים תשנ"ג - 1992) כרך ב' עמוד 1095]. תמיכה נוספת לתוצאה אליה הגעתי היא אף העובדה כי כשלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם, עתר מר פוקס בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. כעולה מן הבקשה והתצהיר התומך בה (נספח ג' לתובענת פוקס), העילה לאותה עתירה היתה איומים שהושמעו על ידי הגברת אמיר לכאורה בתאריך 6.5.2011, כשלשה חודשים לאחר חתימת ההסכם. כפי שנטען בבקשה, הגברת אמיר איימה על חייו וטענה כי אינה מוכנה להסכם דנן וכי היא עומדת על תשלום סך של 400,000 ₪ כדי "לקנות את החיים שלי". כלומר, אין כל זכר לאותם איומים נטענים עובר לחתימת ההסכם דנן, כפי שנטענו במסגרת התובענה דנן, דבר התומך אף הוא במסקנה אליה הגעתי. כל אלה מובילים למסקנה כי יש לקבל את תובענת הגברת אמיר, באשר ההסכם ברור ומלמד על מתן הרכב במתנה וכן בשל הודאת מר פוקס כי נתן את הרכב במתנה ומנגד, לדחות את תובענת מר פוקס. סיכום לאור האמור, אני מקבל את התובענה של הגברת אמיר וקובע כי הגברת אמיר הינה הבעלים החוקי של הרכב נשוא התובענה, רנו קליאו מ.ר. 49-196-64. הצדדים יפעלו בהתאם להוראות ההסכם ובכלל אלה בכל הקשור להסרת השעבוד והעברת הבעלות על שם הגברת אמיר. תובענת מר פוקס נדחית. בנסיבות הענין, לאחר שלקחתי בחשבון את העובדה כי לא נשמעו עדויות וכי הצדדים הגיעו להסדר דיוני לאחר הישיבה הראשונה בתיק, ישא מר פוקס בהוצאות הגברת אמיר ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור בתוך 45 יום. חוזהטענת כפייהביטול חוזה